יום שישי, 28 במאי 2010

מוצרט מצוייר

"שלישיית בלוויל" הוא סרט אנימציה (2003) צרפתי –קנדי והסיפור הוא סיפורם של סבתא ונכד, בפרבר מרוחק של פאריז, צרפת. הסבתא, מדאם סוזה, מגדלת בביתה את הנכד שלה, צ'מפיון, שהתייתם מהוריו. שלא כבסרטי אנימציה אחרים, מזכיר האיור את עולם הקריקטורה (ובפרט - את הקריקטורות העוקצניות והמקסימות של אלבר דובו (Dubout)). הדמויות (והעולמות בהם הן חיות) מאוירות בהגזמה, התכונות שלהן מוקצנות.
שלישיית זמרות מזדקנות חיה בעוני בעיר מודרנית, משל לעיר ניו יורק. אל העיר מגיעה מדאם סוזה, שחצתה באורח ניסי ובלווית הכלב שלה, ברונו, ים סוער, אוקיינוס גדול וזועף. הסבתא מחפשת את הנכד שגדל מילד לנער, והפך - בעזרתה - לרוכב אופניים מוכשר. צ'מפיון נחטף בעודו מדווש על מסלול ה"טור דה פראנס". שלישית הנשים, ששמה "שלישיית בלוויל" – כשמה של העיר בה הן חיות – תסייע לסבתא שאיבדה את כל כספה בדרך, תארח ותלין אותה, תעזור לה למצוא ולהציל את הנכד, ותיפרע יחד איתה מחוטפיו: אנשי מאפיה אמריקנים, חובבי מרוצי-אופניים, הימורים ובצע-כסף, אדישים לחייהם של רוכבי האופניים.
אל תוך פס הקול של הסרט, הכולל מוזיקת-ג'אז, פס הקול של הבארים של שנות העשרים, משובץ פרק ה"קירייה אליסון" מתוך המיסה בסי מינור מאת מוצארט. המוזיקה של מוצרט מלווה את תמונת הסערה המתחוללת בים, סערה בה נאבקת הסבתא, בתוך סירה שגודלה כדליפת אגוז, כשהיא יוצאת בנחישות למצוא את הנכד שנעלם. הניגוד החריף בין הפרק הזה, פרק מרגש גם כשהוא בהקשרו הרגיל והצפוי, ובין המוזיקת הג'אז הקלילה - נוגע ללב.
שלושת הזמרות המזדקנות חיות בעוני רב. מה שעולה על שולחנן הוא תבשילי צפרדעים שצדו בברוטאליות בביצה שמחוץ לביתן. אבל חייהן מלאי עניין ומוזיקה. סבתא סוזה תמהה על המסירות שהן מגלות כלפי חפצי הבית: העיתון, שואב-האבק והמקרר (הריק) – עד שמתברר לה, ולצופה, שאלו משמשים ככלי-נגינה, ושהשלוש עדיין "מנגנות" בם, להנאתן, כפי שעשו כל ימיהן.
הסרט הוא כמעט "סרט אילם". ברגעים המועטים שיש בו טקסט, שפתו צרפתית, מתובלת ב"ג'בריש" כל שהוא. אבל אין צורך להבין דבר מן הנאמר. האיור והמוזיקה מספרים את הסיפור: סיפור על מוזיקה, זקנה ועוני בעיר המודרנית הגדולה, אהבה ומסירות בלי גבול, ואושר.

יום שישי, 14 במאי 2010

גיאורג קרייזלר, מבקר המוזיקה


לא, הוא איננו מבקר מוזיקה בעצמו, אלא קברטיסט, פסנתרן מעולה, מלחין וסטיריקאן. קרייזלר נולד בוינה, 1922, ונמלט ממנה עם הוריו לאחר סיפוחה של אוסטריה לגרמניה, ב - 1938. ב - 1943 הצליחה המשפחה להגיע לארה"ב. קרייזלר ניסה את מזלו בהוליווד ורשם הצלחות לא מעטות בסצינת הקולנוע, לרבות שיתוף פעולה עם צ'רלי צ'פלין, אך נאלץ להופיע (ואולי העדיף לא לוותר על כך) בבָרים, כשהוא שר שירים עוקצניים שחיבר והלחין בעצמו. חברות התקליטים דחו את יצירתו, בטענה שהיא "לא-אמריקנית", ובשנת 1955 שב קרייזלר לאירופה. הוא חי בוינה, מינכן, ברלין, זלצבורג, באזל - וכיום מתגורר עם אשתו בזלצבורג, עדיין פעיל: כותב, מפרסם, מנהל אתר-אינטרנט... לשיא הצלחתו זכה אמנם בשנות החמישם והשישים, אבל גם לאחר מכן עוד הייתה יצירתו רלבנטית, כפי שהיא היום.
אני אוהבת מאד-מאד את שיריו, את נגינת הפסנתר הוירטואוזית שלו, את שליטתו הפנטסטית בשפה הגרמנית שמאפשרת לו גוונים רבים של הבעה ומשחקי-מילים משעשעים, את המבטא הווינאי שהוא מרבה להשתמש בו, את עוקצנותו ואת הביקורת המדוייקת - והרלבנטית - שהוא משמיע.
יצירה גאונית, לטעמי, היא שירו של המבקר המוזיקלי.

זהו קטע ארוך למדי, אורכו - למעלה משבע דקות.
המון יצירות מרכיבות את החיבור המוזיקלי הזה, ציטוטים ורמזים, והכל בנגינה מבריקה ותוך שהמוזיקה משרתת היטב את הטקטס. הנה תרגום שהכנתי. לצערי, הוא לא משמר את משחקי המילים ולא את החריזה...

"כל עיתון מגיע לתפוצה גדולה יותר,
בעזרת המבקר המוזיקלי.
וכך - גם לי יש הכבוד לעשות קריירה
כמבקר מוזיקלי.
אין לי שום מושג מהי מוזיקה,
כי אני רוקח במקצועי,
אבל אני יודע טוב מאד מהי ביקורת:
ככל שזה רע יותר - שמחים יותר האנשים!
זה שייך לחובותי - כמבקר מוזיקלי
לחרב את היפה.
אם אמצא משהו יפה -
אהיה מוכרח לבטל אותו - כמבקר מוזיקלי.
אף מוזיקאי לא יכול להיות יותר חכם ממני,
כי אני הרי לא מבין מה הוא עושה,
'פני זה אני אומר על כל מלחין:
רק אחרי שהוא מת - הוא טוב.
כן! סופסוף יש לי ג'וב,
והעיתון משלם לי בעין יפה,
אנ' יושב במקום הראשון
והזמרים רואים ת'פרצוף שלי
הורטנק ומוריץ בלאכר
מפחדים מהצחוק הלעגני שלי
ד'אינדי עם סטרווינסקי וגם ווארזה
הם טובים - אבל אני יותר!
כן, יכולתי להיות מרוצה,
הגורל הרעיף עלי רק טוב
אבל, משהו משגע אותי,
אני שם לב לכך, בכל קונצרט.
אני רואה שהקהל נמס כמו שעווה
כשהמוזיקה נוגעת בכל החושים,
אני רואה, איך תוך כדי הקשבה,
לכמה גברים נוטפת דמעה על משקפיהם.
רק בשבילי, ההאזנה היא חסרת-טעם,
כי אני לא-מוזיקלי...
אני רואה, איך עלמה עדינה,
תופסת בחזקה את היד של החבר שלה,
איך סבתאל'ה רועדת,
מורידה שת השרשרת מצוארה,
שלא תחנק למות מרב התרגשות...
רק אני יושב ואפילו לא מקשיב.
כי אני לא-מוזיקלי!
לחג-המולד נותנים לי במתנה תקליטים.
אני צריך עניבות, ונעליים חדשות!
כשאני בא לביקור -
משמיעים תקליטים..
ואני יושב בצד ולא מקשיב.
אבל אחרים מקשיבים, וקסם המוזיקה
פועל על כל העולם.
המוזיקה מרגשת את כולם,
הרעים הופכים טובים
והחולים - בריאים
במיוחד אצל מוצארט ובאך...
ורק אני יושב, ומגרד לי בשקט ת'סנטר
כי אני לא מוזיקלי!
כילד למדתי באמת פסנתר...
והתאמנתי יפה-יפה בבית,
אבל לא הצלחתי לעבור יצירות מסויימות...
אחר כך למדתי כינור,
והתאמנתי יפה-יפה והרבה,
ואז נפטר המורה שלי,
והוריש לי את כל כספו,
בתנאי שלא  אנגן לעולם.
אבל הייתי מוכרח לעשות משהו,
וככה נסיתי להיות סופר,
ומו"ל אחד, לחש לי באוזן כשבאתי אליו:
"בבקשה אל תכתוב ספר על שוברט"..
שמח הלכתי הביתה,
התיישבתי וכתבתי:
"שוברט היה מהפכן,
מלחין גדול
לא היה לו אפ'פם כסף
ז'תומרת הוא היה מפסידן
הוא כתב כמה צלילים,
גם כמה בטח נורא יפים,
בשבילי זה די חָיַיתי,
כי אני לא מוזיקלי!
אם זה שוברט או צ'ייקובסקי'
ברהמס, ליסט או דניאפרופטרובסקי,
אם זו סימפוניה או פתיחה,
רוק נ'רול או הוואלק'ורה,
חליל הקסם או הכלה המכורה,
בשבילי זה הכל - רעש!
הספר היה מייד רב-מכר,
והרבה אנשים אמרו:
"גאוני!
עצום!
אתה חייב להיות מבקר!"
אמרתי - כן!
וכך היה!
אני הולך לקונצרט ולאופרה
ואני שומע שם את השטויות,
אנשים אוהבים את זה, ואני מגיע למסקנה
שאולי יש במוזיקה, בכל זאת, משהו...
אבל מה זה, המשהו,אנ'לא תופס,
כי אני לא-מוזיקלי!
העוגב מצלצל ומקהלת הנערים שרה,
והקונטרפונקט מתפתח,
התוף מתנפץ, המנצח רועד,
וככל הנראה הכינורות מתייפחים...
בסוף ישנן מחיאות כפיים רועמות,
ורק אני האיש היחיד באולם...
שאיננו מוזיקלי!

כל עיתון מגיע לתפוצה גדולה יותר,
בעזרת המבקר המוזיקלי.
וכך גם לי יש הכבוד, לעשות קריירה
כמבקר מוזיקלי.
סחטתי, בפיקחות, את המשרה הזאת,
אני לא שונא שום דבר כמו שאני שונא מוזיקה,
ומפני שהמוזיקה לא אומרת לי כלום,
אני מחזיר למוזיקאים - כגמולם!
הא! חכו-חכו, אתם תשלמו,
תכרעו ברך לרגלי למבקר המוזיקלי.
אני עיקבי, בזה שאני לא מכיר שום כשרון!
ומשום שאני יודע שאינני יכול כלום,
אני לא נותן לאפ'חָד להצליח.
והעורך מעריך מאד את דעתי השלילית,
כשהקהל קורא: "בראבו!".
לא יעזור לכם כלום, כי אני כאן,
והקולגות מברכים אותי...
כי לכל מוזיקאי זה מאד נעים,
כשמדברים רעות על מישהו אחר...
תחי המוזיקה!"

בהחלט. תחי המוזיקה.

יום רביעי, 12 במאי 2010

הלב


תיבת התהודה של הצ'מבלו היא ליבו של הכלי. לוחות העץ מהם עשויה התיבה ובמיוחד לוח התהודה שלה, חייבים, מצד אחד, להיות קלי-משקל ודקים כדי שיוכלו לקלוט את תנודות המיתרים ול"תרגם" אותן לצליל עשיר ומלא, וצריכים, מצד שני, להיות חזקים מספיק, כדי שלא יווצרו בהם סדקים, כתוצאה של הכוח הרב שיפעילו המיתרים כאשר יהיו מתוחים על לוח-התהודה. בתמונה: תיבת-תהודה, ולידה-לוח תהודה. בימים הקרובים יחוברו זה לזה, בסטודיו של ריינהרד פון-נאגל, בפאריז. 

יום שלישי, 4 במאי 2010

מראה עיניים - צ'מבלו

הפקת הצליל בצ'מבלו נעשית באמצעות מנגנון פשוט: מפרט זעיר פורט על מיתר. הצליל המתקבל מזכיר את צליל הגיטרה או צליל הנבל.
אנסה להסביר.
לכל אחד ממיתרי הצ'מבלו יש מפרט משלו שקבוע בראשו של לוח עץ צר ודק, המשמש כמנוף. תנועת המנוף מביאה את המפרט אל המיתר ומאפשרת את הפריטה. פריטה על המיתר מניעה אותו וגורמת לו להפיק צליל, שמועבר אל לוח התהודה, ממלא את החלל ומגיע לאזנם של המאזינים.
בתמונה למעלה: מקלדת. הגילוף הסתיים והיא מוכנה ומונחת על גבי שולחן עבודה, לפני שתוכנס אל תיבת התהודה (גופו הגדול של הצ'מבלו). החלק שצבוע בשחור הוא אותו חלק שאפשר לראות כשמסתכלים על המקלדת. המשכם של הקלידים (הגדול פי שלושה מן החלק הגלוי) מתחבא בתוך תיבת התהודה. הקלידים מסודרים בשכנות זה לזה וכל אחד מהם קבוע למקומו לרוחב תיבת התהודה. כל קליד "יושב" על ציר שעולה מרצפת תיבת התהודה. הציר הקטן, הממוקם כמעט באמצע אורכו של הקליד, מאפשר לקליד (המאוזן, בדרך כלל) לנוע בתנועת נדנדה. כאשר אצבע מנגנת על הקליד, קצהו הקרוב לגופו של המנגן יורד למטה, והקצה הרחוק – עולה למעלה. כאשר המנגן מניח לקליד, הקצה שירד לפני רגע חוזר למעלה, למקומו, וקצה הרחוק – יורד חזרה למקומו. בנגינה, גורמות אצבעותיו של המנגן לקצה הגלוי לעין של הקלידים לנוע כלפי מטה, וכמו בתנועת הנדנדה בגן השעשועים – הקצה הרחוק של הקליד, החבוי בתוך תיבת התהודה, נע כלפי מעלה. התנועה כלפי מעלה דוחפת את לוח-העץ ואת המפרט שבראשו (שאורכו כאורכה של ציפורן הזרת של אדם מבוגר, ועובייה – כעוביו של מילוי העופרת שבעיפרון...) להגיע אל המיתר ולפרוט עליו. כך נוצר הצליל של הצ'מבלו. הצליל יהדהד עד שאצבעותיו של המנגן יניחו למקלדת, הקליד ישוב למצבו הרגיל, המאוזן, המנוף יירד ויחזור למקומו - ובדרכו יעצור את תנועת המיתר בעזרת פיסת צמר או לבד הקבועה בראשו. או אולי, הצליל יהדהד עד שהמיתר יעמוד מתנועתו...
המלומד הפלמי בן המאה החמש-עשרה ארנולט פון צְווֹלֵה (רופא, אסטרונום ואסטרולוג, ונגן-עוגב) פרסם בשנת 1440 מסה בנושאים טכניים שונים ובה פרק שנושאו – כלי נגינה. שם מופיע שרטוט ראשון של הצ'מבלו, במבט מלמעלה.
את התמונות צילמתי במהלך עבודתי על הצ'מבלו בסטודיו של ריינהרד פון נאגל, בפריז.