"שלישיית בלוויל" הוא סרט אנימציה (2003) צרפתי –קנדי והסיפור הוא סיפורם של סבתא ונכד, בפרבר מרוחק של פאריז, צרפת. הסבתא, מדאם סוזה, מגדלת בביתה את הנכד שלה, צ'מפיון, שהתייתם מהוריו. שלא כבסרטי אנימציה אחרים, מזכיר האיור את עולם הקריקטורה (ובפרט - את הקריקטורות העוקצניות והמקסימות של אלבר דובו (Dubout)). הדמויות (והעולמות בהם הן חיות) מאוירות בהגזמה, התכונות שלהן מוקצנות.
שלישיית זמרות מזדקנות חיה בעוני בעיר מודרנית, משל לעיר ניו יורק. אל העיר מגיעה מדאם סוזה, שחצתה באורח ניסי ובלווית הכלב שלה, ברונו, ים סוער, אוקיינוס גדול וזועף. הסבתא מחפשת את הנכד שגדל מילד לנער, והפך - בעזרתה - לרוכב אופניים מוכשר. צ'מפיון נחטף בעודו מדווש על מסלול ה"טור דה פראנס". שלישית הנשים, ששמה "שלישיית בלוויל" – כשמה של העיר בה הן חיות – תסייע לסבתא שאיבדה את כל כספה בדרך, תארח ותלין אותה, תעזור לה למצוא ולהציל את הנכד, ותיפרע יחד איתה מחוטפיו: אנשי מאפיה אמריקנים, חובבי מרוצי-אופניים, הימורים ובצע-כסף, אדישים לחייהם של רוכבי האופניים.
אל תוך פס הקול של הסרט, הכולל מוזיקת-ג'אז, פס הקול של הבארים של שנות העשרים, משובץ פרק ה"קירייה אליסון" מתוך המיסה בסי מינור מאת מוצארט. המוזיקה של מוצרט מלווה את תמונת הסערה המתחוללת בים, סערה בה נאבקת הסבתא, בתוך סירה שגודלה כדליפת אגוז, כשהיא יוצאת בנחישות למצוא את הנכד שנעלם. הניגוד החריף בין הפרק הזה, פרק מרגש גם כשהוא בהקשרו הרגיל והצפוי, ובין המוזיקת הג'אז הקלילה - נוגע ללב.
שלושת הזמרות המזדקנות חיות בעוני רב. מה שעולה על שולחנן הוא תבשילי צפרדעים שצדו בברוטאליות בביצה שמחוץ לביתן. אבל חייהן מלאי עניין ומוזיקה. סבתא סוזה תמהה על המסירות שהן מגלות כלפי חפצי הבית: העיתון, שואב-האבק והמקרר (הריק) – עד שמתברר לה, ולצופה, שאלו משמשים ככלי-נגינה, ושהשלוש עדיין "מנגנות" בם, להנאתן, כפי שעשו כל ימיהן.
הסרט הוא כמעט "סרט אילם". ברגעים המועטים שיש בו טקסט, שפתו צרפתית, מתובלת ב"ג'בריש" כל שהוא. אבל אין צורך להבין דבר מן הנאמר. האיור והמוזיקה מספרים את הסיפור: סיפור על מוזיקה, זקנה ועוני בעיר המודרנית הגדולה, אהבה ומסירות בלי גבול, ואושר.
שלישיית זמרות מזדקנות חיה בעוני בעיר מודרנית, משל לעיר ניו יורק. אל העיר מגיעה מדאם סוזה, שחצתה באורח ניסי ובלווית הכלב שלה, ברונו, ים סוער, אוקיינוס גדול וזועף. הסבתא מחפשת את הנכד שגדל מילד לנער, והפך - בעזרתה - לרוכב אופניים מוכשר. צ'מפיון נחטף בעודו מדווש על מסלול ה"טור דה פראנס". שלישית הנשים, ששמה "שלישיית בלוויל" – כשמה של העיר בה הן חיות – תסייע לסבתא שאיבדה את כל כספה בדרך, תארח ותלין אותה, תעזור לה למצוא ולהציל את הנכד, ותיפרע יחד איתה מחוטפיו: אנשי מאפיה אמריקנים, חובבי מרוצי-אופניים, הימורים ובצע-כסף, אדישים לחייהם של רוכבי האופניים.
אל תוך פס הקול של הסרט, הכולל מוזיקת-ג'אז, פס הקול של הבארים של שנות העשרים, משובץ פרק ה"קירייה אליסון" מתוך המיסה בסי מינור מאת מוצארט. המוזיקה של מוצרט מלווה את תמונת הסערה המתחוללת בים, סערה בה נאבקת הסבתא, בתוך סירה שגודלה כדליפת אגוז, כשהיא יוצאת בנחישות למצוא את הנכד שנעלם. הניגוד החריף בין הפרק הזה, פרק מרגש גם כשהוא בהקשרו הרגיל והצפוי, ובין המוזיקת הג'אז הקלילה - נוגע ללב.
שלושת הזמרות המזדקנות חיות בעוני רב. מה שעולה על שולחנן הוא תבשילי צפרדעים שצדו בברוטאליות בביצה שמחוץ לביתן. אבל חייהן מלאי עניין ומוזיקה. סבתא סוזה תמהה על המסירות שהן מגלות כלפי חפצי הבית: העיתון, שואב-האבק והמקרר (הריק) – עד שמתברר לה, ולצופה, שאלו משמשים ככלי-נגינה, ושהשלוש עדיין "מנגנות" בם, להנאתן, כפי שעשו כל ימיהן.
הסרט הוא כמעט "סרט אילם". ברגעים המועטים שיש בו טקסט, שפתו צרפתית, מתובלת ב"ג'בריש" כל שהוא. אבל אין צורך להבין דבר מן הנאמר. האיור והמוזיקה מספרים את הסיפור: סיפור על מוזיקה, זקנה ועוני בעיר המודרנית הגדולה, אהבה ומסירות בלי גבול, ואושר.
