ומה בכך? הרי החיים השתנו בכל היבט. האוכלוסייה גדלה, קצב החיים הפך מהיר יותר, מספר הכבישים והדרכים גדל, הבניינים והמבנים גדלו, אמצעי התחבורה התרבו וגם העומס, נוצרה "סימפוניה" של צלילי צופרים, הכול תוסס ומבעבע ובלתי נמנע... אז אפשר להוסיף עוד פס-קול, מוזיקה קלה וקולנית. התרגלנו לקידמה ונוח לנו בה, נתרגל גם לרעש.
אופס, אני לא מצליחה ל"התרגל לרעש". מתרחקת, בלי לשים לב, ממרכזי הקניות, ואם הביקור בחנות הוא בלתי נמנע (קורה, מדי פעם) אני נמלטת ממערכת השמע השואגת מעל ראשי, בתוך שניות ספורות, מבלי לקנות, כמובן, שום דבר. פעם עוד ניסיתי לבקש ש"ינמיכו את עצמת המוזיקה". למודת ניסיון אני יודעת שבקשה כזו לא תועיל: או שהעובד יגחן לעבר המכשיר וישים עצמו כאילו הוא מטפל בכפתור כל שהוא, מבלי לעשות דבר, או שבאמת ינמיך את קולה של המוזיקה, במידה קטנה, ועדיין אסבול... כבר קרה, שהגעתי למסיבת חתונה רק על מנת למסור את המתנה לידי הזוג המאושר ועזבתי מייד. לקראת אירועים רועשים במיוחד אני "מתחמשת" באטמי אוזניים.
כמו מוזיקה, גם רעש הוא תופעה אקוסטית. לפעמים משתמשים בו לצורך ביטוי אמנותי, אבל לרוב – הנוכחות שלו כופה את עצמה על האוזניים. כופה את עצמה – וגורמת לנזק לאדם ולבעלי-החיים. מסתבר שרעש הוא בעיה סביבתית. נזקי הרעש לאדם רבים ומגוונים: מפגיעה בשמיעה (לזמן-מה או לצמיתות) ועד לאבדן שיווי המשקל והופעתן של בחילה ומיגרנות, עלייה בלחץ-הדם על הסכנות הנובעות ממנה, שיבושים בקצב הלב, הגברת זרימת האדרנלין, שיבוש פעולת הכליות, הגברת העייפות, היווצרות בעיות שינה. מלבד אלו – פוגע הרעש בריכוז, בבהירות המחשבה, ביכולת ללמוד או לנוח ואפילו גורם לשינוי חד במצב הרוח, או אף לדיכאון...
בארץ קיימת חקיקה ענפה המכוונת כנגד יצירת רעש: חוק העונשין, החוק למניעת מפגעים והתקנות למניעת נפגעים (מניעת רעש), תקנות רישוי עסקים, פקודת בריאות העם, פקודת הנזיקין ועוד. יש גם כמה רשויות האמונות על אכיפתם של דברי החקיקה הללו: משטרת ישראל, הרשויות המקומיות, היחידות הסביבתיות והמשרד לאיכות הסביבה. כל אלו אינם מועילים בהתמודדות עם הרעש הסביבתי, ההולך וגובר, ונדמה כאילו אי אפשר לעשות דבר – כנגד הרעש.
חבר שלח לי מייל שהפיח קצת תקווה: בבריטניה קמה עמותה ששמה לה למטרה ללחום ברעש. “Pipedown” הוא שמה – "רמקולים, החוצה!". על תומכיה של העמותה הגרמנית המקבילה נמנים: ולדימיר אשכנזי, כריסטוף פרגארדיאן, קורט מזור, פול בדורה-סקודה, סר נוויל מרינר, גדעון קרמר. אנשיה מבקשים להשפיע על הפוליטיקאים להתקין חקיקה שתאסור השמעת מוזיקה מתוך רמקולים, במרחב הציבורי: במרכולים, בקניונים, במסעדות ובבתי הקפה, בתחבורה הציבורית, בבתי מלון, בחדרי ההמתנה.... אתר הבית של העמותה אף מפרסם את שמותיהן וכתובותיהן של מסעדות "שקטות", לידיעת המעוניינים. בעיר לינץ שבאוסטריה, קיבלו חברי מועצת העיר בשנת 2009 החלטה ולפיה לא תותר הגברה במרחב הציבורי של המרכז העירוני. פרנסי העיר לינץ חיברו אמנה שקוראת לאחרים להצטרף אליהם ולתמוך בם: האדם מושפע ממה שהוא שומע, הם אומרים.
יש סיכוי.
(הקריקטורה המופיעה למעלה צויירה על ידי אנדרה גיל והופיעה בעיתון הצרפתי "אקליפס", ב – 1869. היא מראה את ריכרד ואגנר, שוקד על הגדלת האוזן האנושית, כדי להתאים אותה למימדי המוזיקה שלו...)
