זהו האיור הפותח את "הוירטואוז", "קומיקס-סטריפ" מאת וילהלם בוש. סיפור המסגרת מתאר את הפסנתרן-הוירטואוז מנגן באזני המאזין-המעריץ קונצרט ל"שנה החדשה" - במסורת קונצרטי-ערב-ראש-השנה של הפסנתרנים הוירטואוזים באירופה במאה התשע-עשרה. ב"סטריפ" חמש עשרה תמונות ולהן כותרות הלקוחות מה"מילון המוזיקלי". סדרת הציורים מהווה גם מילון מאוייר ומשעשע של מונחים "מוזיקליים" נפוצים. יש בה "הקדמה", "סקרצו" שובב, ה"מתון" (Adagio) , ה"פיאנו", "סמורצנדו", "קפריצ'יו" ועוד, עד ל"פוגה השטנית" ול"פינאלה".
וכך הוא מתחיל:
Zum neuen Jahr begrüßt euch hier
Ein Virtuos auf dem Klavier.
Er führ' euch mit Genuß und Gunst
Durch alle Wunder seiner Kunst.
(לשנה החדשה יברך אתכם
הפסנתרן, הוירטואוז שלכם
בהנאה ובטוב יוביל אתכם איתו,
בין כל רזי אומנותו).
זו תמונת ה"פיאנו", כמובן..
וילהלם בוש מוכר בארץ בזכות "מקס ומוריץ", סיפור מחורז ומאויר על שני נערים שובבים, שמבצעים מעשי קונדס ויורדים לחיי אנשי כפרם, האלמנה, המורה, האופה - עד לסוף המר. הסיפור תורגם פעמים רבות לעברית (וצונזר. חלקים שנראו למתרגמים, ובהם אנדה עמיר ואוריאל אופק, אכזריים מדי - הושמטו). בוש יצר סיפורים מחורזים ומאוירים רבים מאד, הנטועים לא רק בשפה הגרמנית העממית אלא גם בנוף האנושי חברתי של המאה התשע עשרה. במבט חודר ובסרקזם תאר את הבורגנות על המוסר הכפול שבה ("הלנה האדוקה", למשל), את האדם וחולשותיו, את החיים בעיר ובכפר. יצירתו אהובה מאד, וביטויים רבים שטבע נטמעו בשפת היומיום. תצוגת קבע מעבודותיו נמצאת במוזיאון הגרמני הלאומי לאיורים וקריקטורות שבעיר הנובר, מוזיאון נושא את שמו.
רישומי העיפרון של בוש נפלאים. ציורים קטנים, צנועים, ללא צבע, מלאי הומור, מעבירים בקווים אחדים עולם עשיר, תנועה ואוירה, ומעלים חיוך של הסכמה, של "נכון, זה ממש כך, באמת כך". חובבי הקונצרטים של היום יכולים לזהות את אותו מאזין נלהב, זה שמטה את גופו קדימה במתח, כדי לשמוע את החרישי שבצלילים או את זה המתכווץ בכיסאו למשמע כרומטיקה מסובכת או הנותר נדהם למשמע צלילי הסיום הגראנדיוזים (בתמונה למטה), שממלאים את החלל כולו....
למבקשים לראות את המחרוזת כולה: "Wilhelm Busch, "Der Virtuos - באתרי רשת רבים, וגם באתר זה.
במקביל לתהליך הייחוד של יצירות מוזיקליות לכלי נגינה מסוים או לקבוצת כלי-נגינה, תהליך שהתרחש במאות השבע- עשרה והשמונה-עשרה, התרחש תהליך הפוך - של העברת יצירה שנכתבה לכלי-נגינה אחד לכלי אחר, או העברת יצירה שנכתבה לקבוצת כלי-נגינה, אנסמבל או תזמורת - לכלי-נגינה אחד (כלי-מקלדת). ידועים, למשל, עיבודים לצ'מבלו סולו מאת יוהאן סבסטיאן לקונצ'רטי שונים מאת מלחינים איטלקים וגרמנים (קונצ'רטי לצ'מבלו, ממספר 972 ברשימת יצירות באך ועד למספר 987 ברשימת יצירותיו), עיבודים שנעשו בשנים 1713 - 1714. מלחינים צרפתים שכתבו לצ'מבלו עיבדו פרקי אופרות לכלי-המקלדת. למשל, ראמו עיבד פרקים מאופרות מאת מארה ולולי. אנטואן פורקרה עיבד מוזיקה קאמרית למוזיקה לצ'מבלו סולו, הוא הוציא לאור את כל יצירות אביו, נגן הויולה דה גמבה ז'אן בפטיסט, בשתי גירסאות: אחת - מקורית - לויולה דה-גמבה ובאסו קונטינואו, והשניה - לצ'מבלו סולו. גם פרנסואה קופרן ומארן מארה הציעו ביצוע יצירותיהם בכלי-נגינה מגוונים. קופרן - העלה את הצעתו לערוך עיבוד, בהקדמה לארבעת ה"קונצ'רטי המלכותיים" שלו, שיצאו לאור כמוזיקה לצ'מבלו. על פי ההקדמה אפשר לנגן את המוזיקה גם בכלי-נגינה נוספים: חליל, אבוב, כינור, ויולה, פגוט... מארה ציין בפתיח לספרו השלישי, שכלי-נגינה נוספים מתאימים לביצוע יצירותיו לויולה דה גמבה וקונטינואו, וברשימתו פרט: "עוגב, צ'מבלו, כינור,תיאורבו, גיטרה (!!), חליל, חלילית ואבוב"..
הסיבות להכנת העיבודים היו רבות: פורקרה הבן ביקש להגדיל את קהל היעד שירכוש את יצירות אביו, בתקופה בה לא היה לגמבה מעמד גבוה והיא איבדה מן הפופולאריות שלה, ולכן עיבד גירסה לצ'מבלו, כלי-המקלדת שהיה עדיין (בצרפת) בשיא פריחתו. באך חיבר את עיבודיו על פי הזמנת המעסיק שלו, אך גם לצורכי עיון ולימוד של יצירות, סוגות וטכניקות כתיבה חדשות. הטכניקה (או סוגיה השונים של הטכניקה) לעיבוד יצירת רב-כילית למקלדת סולו או לאנסמבל קטן, איננה ברורה די הצורך; אך אני משוכנעת, שלא רק מלחינים או מוזיקאים מקצועיים עסקו בעיבוד, אלא גם נגנים חובבים שביקשו להתוודע ליצירות לא מוכרות, במסגרת האפשרויות שעמדו לרשותם, לרוב - כלי-המקלדת הביתי: קלאביקורד, צ'מבלו או פסנתר פטישים.
בתכנית הקונצרט הקרובה ("פנדנגו וטנגו", ב - 4 וב - 6 בינואר, 2011) נכללות שתי יצירות שנכתבו במקור להרכב אחר. המבוא והפנדנגו מאת לואיג'י בוקריני, הם חלק מחמישה לרביעיית כלי-מיתר וגיטרה, ו"הפנטזיה לבן-אצולה", מאת חואקין רודריגו, היא יצירה לתזמורת וגיטרה.
את החמישייה של בוקריני עיבדו לדואו-צ'מבלו שני נגנים מצויינים, וויליאם כריסטי וכריסטוף רוסה.
בתכנית הקרובה ננגן, נגנית הגיטרה אורלי לבן ואני, עיבוד לגיטרה וצ'מבלו, ולא נהייה הראשונות לעשות זאת..
את ה"פנטזיה לבן-אצילים" כתב המלחין הספרדי חואקין רודריגו לתזמורת שיש בה בנוסף לכלי המיתר גם כלי נשיפה. צלילי הגיטרה העדינים אינם יכולים להתחרות בהרכב העשיר הזה... והם באמת נעלמים, מתחת לשכבות צליל. אפשר לשמוע את הגיטרה רק כאשר התזמורת משתתקת ומאפשרת זאת.
גם במקרה זה, עיבוד לגיטרה וצ'מבלו מאפשר לשמוע טוב יותר הן את המבנה הרב קולי והן את הדיאלוג שנוצר בין התפקיד הסולני של הגיטרה להרמוניות העוטפות אותו. וכמובן, עיבוד של יצירה תזמורתית לשני כלי-נגינה בלבד, מאפשר, בראש ובראשונה, לנגן את המוזיקה היפה הזו, ולהשמיע אותה בתדירות גבוהה יותר!
מאז "קם לתחייה" בשלהי המאה התשע-עשרה, נכתבו עבור הצ'מבלו יצירות רבות בכל הסגנונות המוזיקליים המודרניים. לא מרבים לנגן אותן, בין היתר משום שחלקן אינן "כתובות היטב לכלי". גם במוזיקה הקלה יש לצ'מבלו ביטוי, אך לא כשלעצמו, אלא באמצעות צלילי-סינתסייזר שמחקים את צליליו (בלי המאפיין האקוסטי של הצליל, כמובן. לפעמים יש בתבלין הזה חן). כמעט אפשר לומר, שהרפרטואר הטבעי ביותר לצ'מבלו, הוא המוזיקה המוקדמת. עד ששומעים את זה...
דון אנג'ל היה מוזיקאי צעיר, פסנתרן ג'אז שלמד בברקלי בתחילת שנות השישים. בתקופת לימודיו מצא לו משרה זמנית בסטודיו לבניית צ'מבלי היסטוריים, הסטודיו האמריקאי המפורסם של וויליאם דאוד. "משרת הסטודנט" שלו הפכה בהדרגה לעיסוקו העיקרי. הוא צבר ניסיון וידע, אהב את מלאכת הבנייה והתחזוקה של כלי-המקלדת ההיסטוריים וזכה להכרה כמומחה בתחומו. במקביל לעבודתו, ובתחילה מתוך שעשוע בלבד, ניגן כל הצ'מבלי שבסטודיו מוזיקה עתיקה אך גם החל לנסות לאלתר ג'אז על הצ'מבלו, כשהוא בוחן את האפשרויות. תשומת הלב התעוררה, היה מי שהקשיב לו, דבר הוביל לדבר ודון החל לתת קונצרטים. הוא הופיע ברסיטלים במקומות רבים בעולם, הקליט וזכה בפרסים.
שמעתי רסיטל בנגינתו, חוויה מוזיקלית – ואנושית – מהנה. המאזינים, ואני בכללם, היו ספקנים בתחילה, ונלהבים בסיום... לדון היו מגע וטכניקת נגינה של נגן צ'מבלו מצוין, והתלהבות של נגן-ג'אז. הוא לא "העביר את התווים שנכתבו פסנתר אל מקלדת של הצ'מבלו" אלא ניגן משהו אחר, חדש. אי אפשר היה להישאר אדיש לזה.
רוזלין טורק, פסנתרנית ונגנית צ'מבלו אמריקנית, מתייחסת בדבריה הקצרים למבנה הפוגה הזו, פוגה בסי במול מאזור מתוך "המקלדת הממוצעת" ("הפסנתר המושווה", קוראים לרוב ליצירה זו בעברית..), החלק הראשון. טורק מצביעה על כך, שמלבד שלושת המוטיבים המרכיבים אותה, אין בה שום דבר אחר. לא קישוט, לא פיתוח, לא קטע ביניים משום סוג שהוא. לדעתה, גדולתה של היצירה טמונה באופן שבו מאורגנים שלושת המוטיבים. טורק מנגנת אותה, לאחר מכן, בצ'מבלו מצויין - צ'מבלו שנבנה על ידי וויליאם דאוד. לטעמי, נבלעים ההבדלים שבין צירופי הצלילים ההרמוניים השונים.
קנת גילברט, נגן צ'מבלו ועוגב, מוזיקולוג, מורה ומנצח יליד קנדה, מנגן אחרת - נגינתו רכה יותר, משקפת את ההכרות היסודית שלו עם רפרטואר רחב מאד (גילברט ערך להוצאות מודרניות את יצירותיהם של פרנסואה קופרן, דומניקו סקרלטי, ד'אנגלבר, פרסקובלדי, ראמו ועוד). הנה הביצוע שלו (ליתר דיוק, אחד מהם...) לפרליוד ולפוגה.
פיטר יאן בלדר, נגן צ'מבלו ומנצח הולנדי צעיר, מנגן את אותו הצמד, פרליוד ופוגה, באופן שונה. הצ'מבלו בו הוא משתמש נבנה על פי מודל גרמני (מיכאל מיטקה) וצלילו "ארצי" יותר, עשיר מאד בצלילים עיליים. נדמה, שהצליל המיוחד משפיע על הביצוע, במיוחד באופן שבו מתפתחים המהלכים ההרמוניים.
אפשר למצוא ברשת, כמובן, ביצועים יפים ומעניינים נוספים, ואני משוכנעת - שתמיד אפשר יהיה להציע ביצוע חדש ושונה. הצ'מבלו, במודלים השונים שלו, ובמגוון אמצעי הביטוי שהוא מעמיד לרשות המנגנים בו, מאפשר גיוון אינסופי.
חמשת בני משפחת באך כתבו הרבה יצירות שמיועדות לחליל (או שניים) ולצ'מבלו, ככלי סולו או ככלי קונטינואו. אבל כיוון שלכל אחד מהחמישה היו שפת-הלחנה וסגנון משלו – מושכת גם תוכנית קונצרט "כל באכית" כזו לחמישה כיוונים שונים. פסיפס מוזיקלי.
בתוכנית הקונצרט הקרוב (מוצאי שבת, 4 בדצמבר, ב"סלון המוזיקלי" עציון-זק בתל-אביב) ננגן בחליל ובצ'מבלו את אחת משש היצירות לעוגב (מס' 527 ברשימת יצירותיו של באך: טריו סונטה, אחת משש שהכין באך לבנו הבכור וילהלם פרידמאן כמתנת פרידה, לקראת צאתו מבית המשפחה לחיים עצמאיים). עוד ננגן שתי סונטות שנכתבו במקור לצירוף הכלי הזה: סונטה לחליל ולצ'מבלו מאת קרל פיליפ עמנואל באך וסונטה לחליל ולצ'מבלו מפרי עטו של יוהאן כריסטיאן, צעיר הבנים המוזיקאים. מלבדן בתכנית שלנו - פרקים מן ה"מחברות" המשפחתיות ופרקי נגינה נוספים מאת וילהלם פרידמאן ויוהאן כריסטוף פרידריך, "באך הנשכח", בצ'מבלו ובקלאביקורד.
המוזיקאית ונגנית החליל ז'נבייב בלנשאר נולדה בקנדה וגדלה בקוויבק. בתום לימודיה שם למדה בקונסרבטוריון הלאומי בפריז, שם סיימה את לימודיה בהצטיינות יתרה. אחר כך, למדה אצל החלילן אורל ניקולה בפרייבורג, גרמניה ולבסוף – השתלמה בהאג שבהולנד, אצל נגן הטרברסו ויליברט הזלזט (("טרברסו" הוא חליל בן המאה השמונה עשרה, חליל-עץ בעל שלושה מפרקים, שישה חורים לאצבעות וחור נוסף, המכוסה במפתח (קלאפה)).
בשנים האחרונות הוסיפה ז'נבייב בלנשאר לרפרטואר שלה את חלילי הרנסאסנס, חלילים העשויים מקשה אחת, ללא מפתח כלל (וראו בתמונה..).
כנגנית חליל מודרני כיהנה ז'נבייב כמשנה לנגן ראשון בתזמורת הפילהרמונית של קלגארי, קנדה (Calgary Philharmonic Orchestra), הייתה חברה באנסמבל "אמני המוזיקה" (“The Musick Masters” ) והשתתפה בתוכניות רדיו וטלביזיה רבות. ז'נבייב ניגנה עם תזמורת הבארוק הפסיפית ( Pacific Baroque Orchestra ), תזמורת וונקובר (CBC Vancouver Orchestra) ועם אחדים מן הנגנים המובילים את סצינת המוזיקה העתיקה בעולם – נגן כלי-המקלדת והמנצח טון קופמאן, הכנרת והמנצחת מוניקה האגט, נגני "מוזיקה אנטיקווה קלן" ועוד. בעונה שעברה הוזמנה לנגן עם "התזמורת החדשה" (“Das Neue Orchester”), בגרמניה ובספרד.
מאז עלייתה לישראל, פעילה ז'נבייב גם כאן, באינטנסיביות רבה. היא מלמדת נגינה בחליל בארוק במחלקה למוזיקה עתיקה של קונסרבטוריון תל-אביב, מופיעה כסולנית ועם "בארוקדה", דיסקאנטוס" ו"פניקס", כולן קבוצות העוסקות בביצוע מוזיקה מוקדמת, ובנוסף לכל אלו – היא מנגנת אתי...
ז'נבייב ואני מנגנות יחד למעלה משבע שנים וכבר התרגלנו זו לזו, כך שהתיאום בינינו, במהלך הנגינה, קל ונוח, אין צורך ביותר ממבט, כמעט. אנחנו חולקות אהבה (גדולה!) למוזיקה קאמרית מוקדמת ובמיוחד ליצירות שאיש אינו מכיר... אנחנו נהנות לחפש בספריות ובאוספים מלחינים לא מוכרים, לקרוא מוזיקה, גם – ואולי במיוחד - כאשר התיווי שקיים הוא התיווי המקורי, העתיק, שצורתו הגראפית, המפתחות המופיעים בו, מילות ההסבר ושאר הסימנים מקוריים, שונים מן המקובל היום ולכן קשים יותר לקריאה. אנחנו נהנות לחלוק אחת עם השנייה את הרשמים מן היצירות שמצאנו וניגנו, ומן המלחינים שחיברו אותן. אמנם, לפעמים מדובר ביצירות שנשכחו במידה מסויימת של צדק, משום שהן אינן מעניינות כמו אחרות, אך פעמים רבות מאד – מדובר בתגליות: פנינים מוזיקליות של ממש.
