בכנסיות פריז מציעים למבקרים קונצרטים קצרים של מוזיקה לעוגב. בקתדרלת נוטרדם משמיעים בימי ראשון אחר-הצהריים את קמיל סן-סאנס, צזאר פרנק, אוליבייה מסיאן, מיצירות באך וגם מוזיקה עכשווית. העוגב של נוטרדם בעל צליל עצום, והחלל, על אף היותו גדול מימדים ומלא אדם, מתקשה להכיל אותו. לפעמים מצלצלות האוזניים עוד שעה ארוכה לאחר שגווע הצליל האחרון...
![]()
(האופרה המלכותית, וורסאי)
באוטל דה סוביז, ביתו של הארכיון הלאומי הצרפתי במארה, הרובע הרביעי (מקום מקסים שנערכות בו גם תערוכות, של היבטים שונים של ההיסטוריה הצרפתית, כפי שהם משתקפים במסמכים השמורים בו), מתקיים הפסטיבל האירופי "כישרונות צעירים". שם, בימי שבת, ראשון ורביעי, מנגנים תוכניות סולו ומוזיקה קאמרית. שמעתי במקום את נגינתה הקסומה, העדינה והמוזיקלית של נגנית הנבל אגנס קלמא (Agnes Clement), בתוכנית מעניינת: יצירתו הנפלאה של בריטן, סוויטה לנבל אופוס 83, קטעי יצירות מלחינים צרפתיים לצ'מבלו, דקאן וקופרן, מוזיקה מאת ליסט, חצ'טוריאן, מחול מאת הנרייט רני (Henriette Renie) ועוד, וסוויטה קטנה, הומאג' לראוול, מאת המלחין ניקולא בכרי (Nicolas Bacri), יליד 1961. בכרי הוא מלחין הפסטיבל הנוכחי ומגוון מיצירותיו יושמע לאורך הפסטיבל כולו. את התוכנית היפה ליוותה הצעירה במילים אחדות, קורטוב מידע. מחירי הכרטיסים – מחמישה עד חמישה עשר אירו, והקהל - צעיר! בפסטיבל הצנוע הזה תומכים, כך על פי התוכנייה, לא פחות מחמישה עשר גופים שונים.
![]()
ובוורסאי, באופרה המלכותית (Opera Royal) , הועלתה היום האופרה אטיס (Atys) מאת ז'אן בפטיסט לולי, על ידי וויליאם כריסטי ו"האמנויות הפורחות" שלו (Les Arts Florrisants). קהל מאד הדור בלבושו, דובר שפות שונות, נאסף לשמוע – במשך כארבע שעות, בתוכן שתי הפסקות קצרות מאד – את האופרה שהועלתה על ידי כריסטי לראשונה לפני כעשרים וחמש שנים. האכסניה מדהימה ביופייה: אולם לא גדול אך מעוצב ושמור. תזמורת עשירה, מקהלה גדולה, להקת מחול, מעצבי במה ותלבושות מוכשרים ויצירתיים, מנהלים מוזיקליים, במאי, מנצח יוצא מן הכלל וסולנים מוכרים יותר או פחות – אך מעולים, כל אחד ואחד מהם, חברו ליצירת חוויה שהיא הרבה, הרבה יותר מקונצרט, או הצגת תיאטרון, או כל מופע שהוא. ספקטקל, קראו לזה.
"ז'אדור לה מוזיק פראנסֵ". "אני אוהבת מוזיקה צרפתית" אומרת שכנתי, מעצבת תלבושות ובמה, שבאה מצויידת במשקפת תיאטרון הגונה, ועומדת על כך שאציץ בה, מדי פעם. "אני אוהבת את המוזיקה, המחול, הצבעוניות, עיצוב התלבושות והבמה, אבל יותר מהכול" היא אומרת, "אני אוהבת איך שהצליל, או התנועה, באים" – והיא מחווה בשתי כפות ידיה להדגמה, בתנועה עגולה ועדינה – "ונעלמים", ותנועת הידיים מתפוגגת, במהירות. לא יכולתי לנסח זאת יותר טוב. אני בוחנת היטב את התלבושות, עיצוב המשלב עתיק ומודרני, בבדים משובחים, בתפירת עילית. שקט באולם, כאילו אין בו איש. אף שיעול לא נשמע. אף תזוזה בכסא, תנועת רגל על הרצפה, רחש עטיפת סוכריה.. השכנה הנחמדה מוחה דמעה קטנה. "את מבינה הכול?" אני שואלת. "בוודאי", באה התשובה, "הדיקציה כל כך ברורה". אני מקשיבה ומגלה, שגם אני מבינה לא מעט, אף על פי שהשפה עדיין זרה לי. המוזיקה עוטפת את הדיבור-הצלילי, ולא מפריעה לו, היא כופפת עצמה למרותו.
![]()
האופרה מסתיימת ודממה גדולה עומדת באולם. השקט מתחלף בבת-אחת ברעש עצום של מחיאות כפיים. הקהל העצור, המנומס והמהודר יוצא לגמרי מגידרו. קריאות התפעלות, מחיאות כפיים, רקיעות רגליים. שעה ארוכה עלו המשתתפים, הכוריאוגרפית, הבמאי והמנצח שוב ושוב אל הבמה, לתשואות הקהל אסיר התודה.
אנחנו ממתינות בתור הארוך לקבל את מעילינו. בחוץ – גשם פריזאי, וקריר. "הכרטיסים יקרים", אומר העומד לפנינו. אנחנו מהנהנות. "סאן רגרט" היא אומרת. אין חרטה. זה היה קסום. אני מסכימה. "מג'יק".
באוטל דה סוביז, ביתו של הארכיון הלאומי הצרפתי במארה, הרובע הרביעי (מקום מקסים שנערכות בו גם תערוכות, של היבטים שונים של ההיסטוריה הצרפתית, כפי שהם משתקפים במסמכים השמורים בו), מתקיים הפסטיבל האירופי "כישרונות צעירים". שם, בימי שבת, ראשון ורביעי, מנגנים תוכניות סולו ומוזיקה קאמרית. שמעתי במקום את נגינתה הקסומה, העדינה והמוזיקלית של נגנית הנבל אגנס קלמא (Agnes Clement), בתוכנית מעניינת: יצירתו הנפלאה של בריטן, סוויטה לנבל אופוס 83, קטעי יצירות מלחינים צרפתיים לצ'מבלו, דקאן וקופרן, מוזיקה מאת ליסט, חצ'טוריאן, מחול מאת הנרייט רני (Henriette Renie) ועוד, וסוויטה קטנה, הומאג' לראוול, מאת המלחין ניקולא בכרי (Nicolas Bacri), יליד 1961. בכרי הוא מלחין הפסטיבל הנוכחי ומגוון מיצירותיו יושמע לאורך הפסטיבל כולו. את התוכנית היפה ליוותה הצעירה במילים אחדות, קורטוב מידע. מחירי הכרטיסים – מחמישה עד חמישה עשר אירו, והקהל - צעיר! בפסטיבל הצנוע הזה תומכים, כך על פי התוכנייה, לא פחות מחמישה עשר גופים שונים.
ובוורסאי, באופרה המלכותית (Opera Royal) , הועלתה היום האופרה אטיס (Atys) מאת ז'אן בפטיסט לולי, על ידי וויליאם כריסטי ו"האמנויות הפורחות" שלו (Les Arts Florrisants). קהל מאד הדור בלבושו, דובר שפות שונות, נאסף לשמוע – במשך כארבע שעות, בתוכן שתי הפסקות קצרות מאד – את האופרה שהועלתה על ידי כריסטי לראשונה לפני כעשרים וחמש שנים. האכסניה מדהימה ביופייה: אולם לא גדול אך מעוצב ושמור. תזמורת עשירה, מקהלה גדולה, להקת מחול, מעצבי במה ותלבושות מוכשרים ויצירתיים, מנהלים מוזיקליים, במאי, מנצח יוצא מן הכלל וסולנים מוכרים יותר או פחות – אך מעולים, כל אחד ואחד מהם, חברו ליצירת חוויה שהיא הרבה, הרבה יותר מקונצרט, או הצגת תיאטרון, או כל מופע שהוא. ספקטקל, קראו לזה.
"ז'אדור לה מוזיק פראנסֵ". "אני אוהבת מוזיקה צרפתית" אומרת שכנתי, מעצבת תלבושות ובמה, שבאה מצויידת במשקפת תיאטרון הגונה, ועומדת על כך שאציץ בה, מדי פעם. "אני אוהבת את המוזיקה, המחול, הצבעוניות, עיצוב התלבושות והבמה, אבל יותר מהכול" היא אומרת, "אני אוהבת איך שהצליל, או התנועה, באים" – והיא מחווה בשתי כפות ידיה להדגמה, בתנועה עגולה ועדינה – "ונעלמים", ותנועת הידיים מתפוגגת, במהירות. לא יכולתי לנסח זאת יותר טוב. אני בוחנת היטב את התלבושות, עיצוב המשלב עתיק ומודרני, בבדים משובחים, בתפירת עילית. שקט באולם, כאילו אין בו איש. אף שיעול לא נשמע. אף תזוזה בכסא, תנועת רגל על הרצפה, רחש עטיפת סוכריה.. השכנה הנחמדה מוחה דמעה קטנה. "את מבינה הכול?" אני שואלת. "בוודאי", באה התשובה, "הדיקציה כל כך ברורה". אני מקשיבה ומגלה, שגם אני מבינה לא מעט, אף על פי שהשפה עדיין זרה לי. המוזיקה עוטפת את הדיבור-הצלילי, ולא מפריעה לו, היא כופפת עצמה למרותו.
האופרה מסתיימת ודממה גדולה עומדת באולם. השקט מתחלף בבת-אחת ברעש עצום של מחיאות כפיים. הקהל העצור, המנומס והמהודר יוצא לגמרי מגידרו. קריאות התפעלות, מחיאות כפיים, רקיעות רגליים. שעה ארוכה עלו המשתתפים, הכוריאוגרפית, הבמאי והמנצח שוב ושוב אל הבמה, לתשואות הקהל אסיר התודה.
אנחנו ממתינות בתור הארוך לקבל את מעילינו. בחוץ – גשם פריזאי, וקריר. "הכרטיסים יקרים", אומר העומד לפנינו. אנחנו מהנהנות. "סאן רגרט" היא אומרת. אין חרטה. זה היה קסום. אני מסכימה. "מג'יק".
