יום רביעי, 31 באוגוסט 2011

פריז. לשיר

ל"שנסון" היסטוריה ארוכה. אין צורך להלאות בה – במיוחד לא בקיץ. בקיץ, בפריז, רובצים ליד הסיין, ונהנים מקרני השמש. זו מסורת ארוכת שנים. פעם, אפשר היה לשחות בסיין, והאמיצים קפצו אל המים מן הגשרים. בעשר השנים האחרונות מבלים ליד הסיין רבים, באירוע עירוני ששמו חופי פריז (Paris Plages).


עיריית פריז מפסיקה את תנועת כלי-הרכב בכביש הבינעירוני הצמוד לנהר הסיין בקטע שבין שני האיים לגשר הקונקורד (פחות או יותר), ובונה בו – בכביש – חוף ים: עשרות טונות חול מובאות לשם, מתקני עץ ומים נבנים לעל אורכו, צמחיה בעציצי ענק, אפילו בריכה לא גדולה...


הפריזאים, כמו גם התיירים, מגיעים להפנינג הזה, שפעיל במשך כל שעות היום והערב והוא חינמי, למעט דוכני הקרפ, הגלידה והבירה. חלקם מטיילים, אחדים יושבים בכיסאות הנוחים ומתבוננים במים, אחרים משתרעים על כורסאות הפוף הירוקות, יש מי שמרטיבים את הגוף במים, מסירים חולצה, מכנס או אולי עוד משהו ונהנים מקרני השמש, עם פחית בירה ביד או תוך כדי קריאת ספר.



מן ה 21 ביולי ועד 21 באוגוסט. או לפחות, כך היה השנה.
ומה עושים אוהבי הזמר, בקיץ? הם מתקבצים ב"חוף הפריזאי" הזה, בערב, סביב פסנתרן - בארים שהביא איתו פסנתר לא מכוון וכובע (שבו יאסוף אחר כך את התשרים ממי שהצטרפו בשירה לנגינתו), או סביב רביעיית נגנים: קונטראבסיסט, גיטריסט, אקורדיוניסטית, קלרניטן... או כל צרוף כילי אחר, ברוח זו.


למוזיקאים יש לרוב חוברות של מילים לשנסונים מוכרים להציע לקהל, ובהן שירים משנות השלושים, החמישים, השמונים וגם כאלו מאתמול-שלשום... והקהל עומד ושר. או יושב ושר. אנשים מאירים את הנייר בפנסים, או בעזרת הטלפון הסלולרי, או נעזרים בפנס הרחוב -  ושרים. שרים מכל הלב, בקול רם, בעיניים עצומות, אצל רבים הטקסט שגור על הלשון. ואחרים, צעירים, מתגלגל על גלגליות לאורך מה שנותר מהכביש – עומדים לרגע ושרים גם הם.


שרים זקנים עם צעירים, פריזאים ותיירים. שרים, שרים ושרים, גם כשהשוטר התורן נוטל את המגאפון שלו ומזכיר שעוד דקותיים עשר, או אחת-עשרה, ויש להפסיק את המוזיקה.
הנגנים הם אלו שמוותרים ראשונה, ומודיעים ש"השיר הבא יהיה השיר האחרון", וזה תמיד למורת רוחם של השרים, שמלווים את אקורד הסיום ואת אריזת כלי-הנגינה ב"אוף" צרפתי מאנפף, נרגז. הם אוהבים לשיר, ולא אוהבים לקבל הוראות...



"הים", שירו של שארל טרנה, מאד אהוב עלי. הוא זכה למאות ביצועים ולהרבה מאד תרגומים. לשמוע קבוצת אנשים  שרה אותו בלילה פריזאי, מול הסיין, סירות וספינות מוארות עוברות ומאירות של הבתים שמשני צידי הנהר – זה מענג מאד, מאד.




קברו של סרג' גינזבורג, במונפרנאס

שאנסוניירים רבים קנו להם מקום של כבוד בליבו של כל אוהב זמר, ושיריהם מושרים שוב ושוב: ברסנס, ברל, מונטאן, אזנבור, גינסבורג, פיאף, ברברה, גרקו, דלידה... הם שמורים בזיכרון (וב"יוטיוב"), הם וכל השירים שיצרו.
ובינינו, זו דרך נעימה מאד ללמוד צרפתית, לשיר, לא?
קשה להגדיר מהו "שנסון", ולמה לא כל שיר הוא "שנסון". אולי יש "שנסונים" בכל שפה, בוודאי יש גם בעברית. אבל, גם בזה לא כדאי לעסוק בקיץ. פטור בלא כלום אי אפשר - אזכיר רק את אסתר עופרים עם יוני רכטר ליד הפסנתר, את מירה זכאי ב"שיר ארץ" עם הפסנתרן מנחם ויזנברג, את חוה אלברשטיין והגיטרה, ויש עוד כל כך הרבה...
ממש לאחרונה נתווספו ה"שנסונים" המקסימים הכלולים באוסף הבכורה של אלי גורנשטיין.  התקליטור יצא לאור כעת, הוא נקרא "ונחיה", כשם שירו של אברהם חלפי שהולחן ונכלל בו.  כדאי מאד להקשיב. 



"חוף פריז" שלאורך הסיין פורק בתוך יממה. נעלמו החול, המתקנים, הבריכה, הצמחייה והאנשים, והמכוניות שבו לטוס לאורך הכביש.
השמש והפרחים עדיין כאן, אבל מדרכות פריז מתכסות לאט בעלים זהובים, יבשים. אלו מזכירים שעוד מעט סתיו. 
עלי שלכת ואיב מונטאן מייד עולים בזכרון... 
איזה יופי.




יום חמישי, 18 באוגוסט 2011

בקרבת פריז. הבית של וונדה

בין שתי מלחמות העולם חייתה וונדה לנדובסקה (1879 – 1959) בפריז וביישוב הכפרי הקטן הסמוך לה, סנט לו לה פורה (Saint-Leu la Forêt). היו אלו השנים הטובות ביותר בקריירה שלה.
עם סיום לימודיה ובמשך כעשרים שנים בנתה לנדובסקה בחוכמה ובחריצות את מעמדה המוזיקלי כאמנית קונצרטים וכמורה, כפסנתרנית וכנגנית צ'מבלו, כמלחינה וכ"מוזה", מי שהשפיעה על חיבורן של יצירות מודרניות רבות לצ'מבלו. בין 1900 ל 1920 צברה הישגים מעוררי התפעלות אך חוותה קשיים רבים וטרגדיה אישית. אלו הובילו אותה להחלטה להקים "מקדש למוזיקה העתיקה" בסביבה שקטה, קרוב ככל האפשר לטבע, אהבתה הגדולה השנייה. במקום כזה תוכל לחקור, ללמד, להרצות, לנגן, לארח חברים ומאזינים, לטייל.
בתחילת שנות העשרים של המאה העשרים עברה מפריז אל סנט לו לה פורה. בסנט לו רכשה בית ששימש למגוריה. מאוחר יותר רכשה מגרש סמוך, ובעזרת האדריכל  ז'אן שארל מורו בנתה מרכז מוזיקלי, "מקדש למוזיקה מוקדמת". הבית עתיד היה להכיל את אוסף כלי-הנגינה שלה, לארח קונצרטים, כתות אמן, שיעורים אישיים, ואפילו לשמש כאולפן הקלטות.

 תכנית הבית
הבית המקסים ייחודי בפשטות צורתו ובמידותיו הצנועות. בימת ההופעה אינה גבוהה, מאפשרת קשר עין בין המנגנת לקהל. במרכז תקרתו חלון גדול מימדים, דרכו נכנסות קרני השמש, אור טבעי ונעים. הכניסה אליו מחופה אף היא בזכוכית, כמקור אור נוסף. ריצפתו היא רצפת עץ.  


הכניסה לאולם הקונצרטים
הבית מילא היטב את ייעודו. הישגיה של לנדובסקה בשנות השלושים היו מהפכניים, הן מבחינת היקף הרפרטואר שביצעה והן מבחינת רעננותו וחדשנותו, מספרם הגדול של תלמידיה והקהל הרב ששמע את נגינתה. מלחמת העולם השנייה קטעה הכול.
עם פלישת הגרמנים לפריז נמלטו לנדובסקה ודניס רסטו, תלמידתה ומזכירתה, לדרום צרפת. כעבור שנה וחצי לערך המשיכו בדרכן דרך ליסבון לארצות הברית. סמוך לעזיבתן  את הבית בסנט לו (בקיץ 1940) הגיעה לבית יחידה מיוחדת של הצבא הגרמני ורוקנה אותו מתכולתו, עד הפריט האחרון. הביזה תוכננה היטב, מבעוד מועד. עשרות ארגזים הובילו את הספרים, חפצי האמנות וכלי הנגינה לגרמניה, כדי לשמש "מקדש" אחר, את האקדמיה הגדולה של הרייך השלישי.
לנדובסקה חייתה בארה"ב עד לפטירתה, ב 16 באוגוסט 1959, השבוע לפני חמישים ושתיים שנים. בצוואתה הורתה לשרוף את גופתה ולהטמין את שרידיה בבית הקברות הקטן של טברני (Taverny), היישוב סמוך. לצידו של אחיה האהוב, פאול. הוראות צוואתה מולאו כך שחלקת הקבר, המצבה, הספסל הקטן, הגדר עשויים לפי הנחיותיה המדויקות של לנדובסקה. מפעם לפעם מזדמנים מבקרים למקום, כמוני...


חלקת הקבר בטאברני

הבית, אותו "מקדש למוזיקה מוקדמת", שימש תקופת מה אחרי המלחמה כמחסן חלפים, וכבר שנים רבות הוא בית מגורים. ביקרתי בו אתמול. דייריו הנוכחיים לא שינו בו דבר, אלא התאימו אותו, בחוכמת כפיים ובעדינות רבה, לצרכיהם. תקרת הזכוכית הגדולה שבמרכז המבנה אפשרה גם להם ליהנות מאור השמש בחודשי הקיץ עד שעה מאוחרת. רצפת העץ נשמרה כפי שהיא. מבני העץ שנוספו ליצירת גלריה חוברו בעזרת מסמרי עץ בלבד, מה שמאפשר הסרתם בקלות. סביב הבית גן ובו גם פרחים צבעוניים רבים ועצי פרי. כעת עמוסים ענפי העצים תפוחים וכורעים תחת כובד משקלם.

הגן


התקרה


משמאל בפינת התמונה - בימת העץ...


...ומסמרי העץ של הבניה הנוספת, המאוחרת

בעלי הבית, גברת ומר מואזן, מבקשים למכור אותו. "האגודה לשימור בית לנדובסקה" בה שותפים תושבי המקום ומוזיקאים כסקיפ סמפִה, סבסטיאן מארק ואחרים, מעוניינת לרכוש את הבית ולהקים בו מרכז מוזיקלי וחינוכי, יד לזיכרה.
המיזם זקוק עדיין לתרומות. 
הסתכלתי על המבואה ודמיינתי את "הכוהנת הגדולה", אישה קטנה בשמלת הארגמן הארוכה שלה, עומדת בפתח, מהורהרת, ממתינה לאורחיה. אנשים רבים מאד נסעו אז - בדיוק כמו שנוסעים היום – מחצית השעה ברכבת מפריז עד סנט לו לה פורה, כדי להקשיב לה. עוד מעט תחליק "הגברת עם הצ'מבלו" בשקט מבעד לדלת הצדדית אל הבמה ותנגן לפניהם, באווירה האינטימית של הבית, מחרוזת סונטות של סקרלטי או אולי את "וריאציות גולדברג".   
כתלמידת פסנתר שמעתי את נגינתה של לנדובסקה אבל נרתעתי מן הצליל המתכתי. מאוחר יותר למדתי לשמוע מעבר לצלילו המוזר של ה"פלייל", ה"צ'מבלו המודרני" ולהבין את תרומתו של ציוד ההקלטה הישן להיווצרות הצרצור. למדתי להקשיב למוזיקה.
מחמת מגבלות הזמן והתקופה בה חייתה לא הכירה לנדובסקה את כלי-המקלדת ההיסטוריים המוצלחים שנבנו החל משנות השישים והשבעים. אבל הנגינה האנרגטית שלה, הרעיונות המוזיקליים, העוצמה המשכנעת, תרמו באופן משמעותי לעיצוב ה"ביצוע ההיסטורי". לנדובסקה השפיעה על נגנים, מלחינים, מבקרים מוזיקליים ומאזינים במאה ועשר השנים האחרונות לא רק בנגינתה, אלא גם באהבת הלימוד, בחיפוש המתמיד ובאופן שבו הציגה את ה"אני מאמין שלה".
נפלא יהיה לשמר את הבית שלה בסנט לו לה פורה כמרכז למוזיקה מוקדמת. 

יום ראשון, 14 באוגוסט 2011

"סיטה דז אַר"

ה"סיטֵה", הקרייה הבינלאומית לאמנויות, היא שלושה מבנים בני כמה מאות דירות-סטודיו בגבול הרובע הרביעי ונהר הסיין, היוצרים כוורת של אמנות ואמנים. יש מי שמגיע לחודש או חודשיים, ויש מי שבא לתקופה ארוכה של שנה או יותר. יש מי שבא לנוח, אחרים מגיעים על מנת ליצור. אמנים בתחומי אמנות פלסטית שונים הם הרוב, אמני צילום, פיסול, תחריט, ציור מופשט ואחר, עיצוב גראפי, רישום, רסטוראציה ומוזיאולוגיה מכל העולם, אך מתארחים כאן גם רקדנים, אמני קול, ווידאו וקולנוע ומוזיקאים.
מוזיקה חדישה מושמעת, מטבע הדברים, הרבה. המלחין האמריקאי אנדריו ליסט הציג השבוע סונטה מקסימה לפסנתר בנגינתו של סטפן פורטר; אמנית הקול קטייה קלה עובדת על מיצג-קול שנושאו הוא "רעש לבן", תופעה אקוסטית שאחת הדוגמאות לה היא החיים כאן, בלב פריז. הצלמת יולנדה דל-אמו מתבוננת כעת באמנים ב"סיטה" דרך עין המצלמה שלה. הצייר דאג הול ניצל את ביקורו בפריז לבחינה מחודשת של הקשר שלו עם האמנות המודרנית. הלנה נורל, ציירת, עובדת על סדרת עבודות חדשה. הסטודיו שלה עמוס בדים וצבעי שמן והיא במאבק מתמיד. דוז'ה יוריץ' עובר את העיר בהליכות ארוכות ומעבד את מראות העיר רחובותיה וקווי האורך והרוחב לעבודה אחת, בשחור לבן.

ממש מול ה"סיטה" ממוקמת אחת מספריות העיר. נושאי התמחותה הם אמנות ואומנות (מלבד קולנוע, מוזיקה ומחול, להן מוקדשת ספריות אחרות). זו ספריית פורנה (bibliothèque Forney) והיא שוכנת ב"אוטל דה סאנס", מבנה בן למעלה מארבע מאות שנה. צורתו צורת מבצר, ובצמוד לו "גן צרפתי". אולם הקריאה השקט מלא מבקרים והספרנים מצוינים.

פריז היא הגלריות והמוזיאונים הרבים, הארמונות, ה"אוטל פרטיקולייר" (בתיהם של בני השכבה הגבוהה והמבוססת), המבנים המודרניים, הגנים, הפארקים והגינות, עיצוב סביבתי, סגנונות ארכיטקטורה של הדורות השונים שחיו וחיים בעיר, המוזיקה שברחוב, שבתחנות המטרו, במסעדות, באולמות הקונצרטים, השפה והספרות הצרפתית אצל ה"בוקיניסטים" בדוכנים שלאורך הנהר ובחנויות הרבות, הספריות המקסימות הפתוחות לכל, ועוד.
הקיץ הפריזאי, שיש מעט שמש והרבה גוונים אפורים, גשם ואפילו קור, מדי פעם, הוא פחות נעים; גם דרי-הרחוב הרבים, כמה מהם לנים ממש בכניסה ל"סיטה", מזכירים שהחיים מורכבים.