פריז.

שלכת בפריז.

העלים היבשים ניתקים מהענפים בכל פינה ובכל גן, ונופלים - נערמים על המדרכות. הירוק והאדום-חום מחלקים ביניהם את הנוף. 

חומת הסיין, מול גני הטיולרי

השמש עדיין זוהרת רוב שעות היום, אבל קצת יותר קריר.

הרוח, שעד לפני שבוע עוד הצליחה לאסוף את העלים אל שולי השבילים של הגנים, קרוב לחומה הנמוכה, כבר אינה יכולה להפריע לשטיח-העלים-היבשים העמוק שפרוש על הדרך.

נהר הסיין שינה צבעו והוא כעת ירוק-חום, קצת עכור. הוא נראה כמו בעל חיים גדול, שעורו נעשה חידודין מהתרגשות..

בעלי החיים הקטנים שלחופו של הסיין חיים את הרגע ונראים מאושרים מאד. אולי כדאי ללמוד מזה...  

ועדיין מאד נעים ללכת לצד הנהר, לפנות ערב.

פריז יפה מאד עכשיו. 

במוזיאונים מכינים את התערוכות החדשות, ואני מוצאת הרבה אולמות סגורים.. בינתיים.  

בכל פינה בעיר אפשר כבר לשמוע מוזיקה, עונת הקונצרטים החלה. באופרה, באולמות ובכנסיות.

פסטיבל הסתיו מתרחש כעת, שבוע התרבויות הזרות, סוף השבוע האחרון היה סוף השבוע של הארמונות, מבני הציבור והבתים המיוחדים ("ימי - המסורת האירופאיים")....

זהו ה"אינטלקטואל", ציור קיר באולם מועצת המדינה, ב"פאלה רויאל", פריז

ובסוף השבוע הקרוב - יפתחו כל הגנים, גם אלו שהכניסה אליהם אינה אפשרית במשך השנה...  

עוד קצת קיץ, אבל - קיץ אינדיאני.  

שנה טובה!

מראה עיניים - אמנות מודרנית

ויצ'נצו גונזגה, מי שהיה דוכס מנטובה במשך עשרים וחמש שנים (בין סוף המאה השש-עשרה ותחילת המאה השבע-עשרה), נחשב למושל רב עוצמה. הוא היה מעסיקם של המלחין קלאודיו מונטוורדי, הצייר פטר פול רובנס ואנשי מדע ואמנות נוספים.
מונטוורדי התקבל לעבודה בחצר הדוכס בגיל עשרים ושלוש, גיל צעיר יחסית. הדוכס שם לב לכישרונו של הצעיר, לאחר שזה פרסם את יצירותיו הראשונות כבר בגיל חמש-עשרה. מונטוורדי צורף לשורת האמנים שעבדה בשירותו של וינצ'נצו גונזגה. זו הייתה עסקה מאד משתלמת מנקודת ראותו של הדוכס. מונטוורדי כתב את האופרה "אורפיאו ואורידיצ'ה" בשירות הוד-מלכותו, לכבוד הקרנבל השנתי של מנטובה. הצלחתה המטאורית של האופרה העידה כמו כל הישג כלכלי או צבאי (או אולי אפילו יותר מכל הישג אחר) על חוכמתו, הבנתו, עוצמתו וכוחו הרבים של ויצ'נצו גונזגה הראשון.

היום כבר אין דוכסים ורוזנים, אין חצרות מתחרות זו בזו, ומאבקים פוליטיים מוכרעים בדרכים נעימות פחות, ללא מעורבות של אמנים...
ובהתאם, מוזיקאים, ציירים, פסלים, סופרים בני תקופתנו יוצרים במסגרת עצמאית וללא תמיכה שתסיר כל דאגה מליבם. "עבודות מוזמנות" הן נדירות יותר. זו אחת הסיבות לשים לב ליצירות של ציירים בני זמננו, על צ'מבלי שנבנים היום (צ'מבלו, מטבע בריאתו, הוא כלי נגינה שנבנה על פי הזמנה, בדרך כלל – של מי שינגן בו). הסיבה האחרת – לטעמי – הוא שעבודות מודרניות על כלי-המקלדת ההיסטורי מעניינות מאד וחלקן מוצלחות במיוחד.
ציור מודרני על צ'מבלו הוא משימה לא פשוטה. לפעמים צורת הכנף, מצבה המשתנה בחלל והזווית בה היא מונחת בהיותה פתוחה, משפיעים על העבודות. אבל קיימות גם דוגמאות הפוכות, כאשר האמן מתייחס לכנף הכלי כמו לכל לוח אחר. לפעמים הלוח העשוי עץ מגביל את האפשרויות הטכניות או מחייב מציאת פתרונות מיוחדים.
ברשומות קודמות הצגתי כמה צ'מבלי שנבנו בסטודיו הפריזאי של ריינהרד פון נאגל, ואשר שימשו מצע לציורים של אמנים בני זמננו: מרק שאגאל, פייר אלשינסקי, אוליבייה דברה, גרהרד ריכטר.

הנה עוד כמה צ'מבלי , כולם נבנו על ידי ריינהרד פון נאגל, בסטודיו הפריזאי.

למעלה, עבודה נהדרת, ממש מעוררת תיאבון, של  סטפן ביו .  ביו מציג את עבודותיו ברשת ה"פייסבוק".
וכאן, עבודה נוספת של אוליבייה דברה..


 

וזהו צ'מבלו שעוטר בידי פיקו קוול..

וצ'מבלו בעיטור שונה, מאד עדין וחם: מארי דה לה רוזייר היא אמנית לק, ואפשר לראות עבודות נוספות – באתר שלה.

לבסוף, עבודה יוצאת דופן. האמן הוא האראלד נֵגֵלי, אמן גרפיטי שוויצרי, ידוע בכינוי "המרסס מציריך". סיפור מאבקו של נגלי כנגד השלטונות בשוויץ הוא סיפור מעניין (נגלי הועמד לדין וגם ישב בכלא בגלל אמנות הרחוב שלו) ואפשר לקרוא על כך בערך המוקדש לו בויקיפדיה. 

פריז. צ'מבלי ב"לה ווילט"

אני אוהבת לבקר במוזיאון כלי-הנגינה של פריז.

המוזיאון הוא אגף מאגפי קריית המוזיקה, שהיא חלק מפארק "לה ווילט", הנמצא ברובע התשע-עשרה, הצפון-מזרחי, של פריז.

למוזיאון אוסף כלי-מקלדת גדול. רק חלקו מוצג, אבל די בו כדי לרתק את המבקר(ת) לשעות ארוכות. מעולם לא הצלחתי לראות את התצוגה כולה בביקור אחד, ותמיד הסתיימו שעות-הביקור לפני שהשבעתי את התיאבון שלי..

התצוגה ערוכה היטב, מגוונת ולא עמוסה מדי. אפשר להצטייד במדריך-שמע ולשמוע את צליליהם של רבים מכלי-הנגינה המוצגים. ההקלטות כוללות רפרטואר מעניין בביצועים מצוינים. אוצרי התערוכה מחדשים את ההקלטות, מוסיפים סרטוני מידע וקטעי ראיונות, מחליפים את המוצגים. המוזיאון אינו קופא על שמריו, כלי הנגינה מטופלים בקביעות, על חלקם אפשר לנגן. במופעי סדרת הקונצרטים שנערכת בקריית המוזיקה משתמשים בהם, לעיתים מזומנות.

לפסנתר המודרני עיצוב אלגנטי, בקווים פשוטים וישרים. פסנתרים דומים זה לזה במידה רבה בצורתם וגם בצבעיהם, התרגלנו לכך. בחנות בגדים אחת ראיתי לאחרונה חולצה בצבע "שחור-פסנתר"...

לעומתנו, במאות השבע-עשרה עד התשע-עשרה העדיפו את הגיוון והשוני. בני המעמד הגבוה ובוודאי השליטים השתדלו לצבור ולהראות הישגים בתחומי האמנות השונים – כי הצלחה אמנותית העידה על כוח כלכלי ופוליטי, והביאה לבעליה הכרה וכבוד מצד מתחריו.

כבר ראיתי תמונות רבות של כלי-מקלדת, אבל אין כמו ההתבוננות בכלי-הנגינה עצמם כשהם מוצגים זה ליד זה, במוזיאון. האפשרות לראות את פרטי-הפרטים של עבודת האומן מרגשת כל פעם מחדש. כמה מחשבה, תכנון וידע הנדסי-מכני, יצירתיות ודמיון, כמה שעות עבודה ויגיע כפיים הושקעו בבניה של כלי-מקלדת אחד. החל מבחירת העץ המתאים לכל חלק מחלקי-הכלי השונים (כזה שיאחד את כל התכונות הדרושות להפקת צליל נעים ויהיה עמיד לאורך זמן), המיתרים המתאימים, השנהב, סגנונות הדפסי נייר-הקישוט, ועד לבחירת צבעי הציור על לוחות תיבת התהודה, עלי-הזהב העדינים ליצירת פס-הזהב, לגילוף רגלי ותושבת הכלי, או עבודת השיבוץ של פיסות דקות של סוגי-עץ שונים שצבעיהם שונים זה מזה- ל"תמונת-עץ".

הנה דוגמאות אחדות.

צ'מבלו איטלקי. לעיטורים השתמשו בצדפה ובשנהב.

צ'מבלו מתוצרת יאן רוקרס, מפלנדריה, 1612. מאה וחמישים שנה בערך לאחר שנוצר, נעשו בו "שיפורים", כדי שיהיה מותאם לאופנת סוף המאה השמונה, בצרפת. השיפורים כללו שינויים טכניים, הוספת רגיסטר, הרחבת המקלדת וגם שינוי חיצוני משמעותי.

צ'מבלו של יוהאנס קושה, תחילת המאה השבע-עשרה, גם בו נעשו "שיפורים" בתחילת המאה השמונה-עשרה. 

הקו הפשוט, יחסית, של אנרי אמש, בונה צרפתי ממוצא גרמני, אמצע המאה השמונה-עשרה.

הצ'מבלו הצרפתי המאוחר והאלגנטי, של ג'וזף קולס (1770 – 1780).

התמונות הן רק הד רחוק למקור היפה שראיתי במוזיאון. במבט שני, התיאור מזכיר קצת דיווח במדור האופנה של העיתון המודרני.. נראה שיש קווי דמיון..