יום שלישי, 25 באוקטובר 2011

פריז. ברוקנר וגרדינר

ספריית התקליטורים שלי אקלקטית, אין לה שום פרופיל ייחודי. לא אני יצרתי אותה, היא "נאספה מעצמה". בחנות התקליטורים אני סקרנית לדעת מי מנגן ומה מנגנים, ובפריז, בסניף-הדגל של רשת fnac, אני נהנית ל"טעום" רגעים אחדים של מוזיקה מן ההקלטות החדשות המוצגות ללקוחות. אבל רק לעיתים רחוקות מאד אני קונה משהו...
אין לי חיבה מיוחדת להקלטות של מוזיקה קלאסית, בשבילי - קונצרט חי עדיף על פני הקלטה. ההליכה לקונצרט "מכוונת" את ההקשבה אל המוזיקה. בקונצרט יכולה להיות אווירה מיוחדת, לפעמים אפשר לחוש קשר בין המבצעים לקהל, אפשר לפעמים לשמוע משהו ספונטני, לא מתוכנן. הקונצרט מאפשר לשמוע גוונים שונים של צליל, צבעים (הדינאמיקה, כלומר המנעד שבין השקט לעצמה) ופיסוק, דקויות שמאזין קשוב יכול לחוש בהן ואף מכשיר הקלטה לא הצליח עדיין לשמר.     
באולם פלייל שברובע השמיני, בקרבת כיכר הכוכב, כיכר שרל דה גול שברובע השמיני, ניצח סיר ג'ון אליוט גרדינר על מקהלת מונטוורדי ועל התזמורת "המהפכנית והרומנטית" שלו. קונצרט, שהזכיר לי למה אני אוהבת לשמוע מוזיקה בביצוע חי.


הרפרטואר נדיר: שירת-הקבורה (אופוס 13) מאת יוהאנס ברהמס, מיסה במי מינור (השנייה) מאת אנטון ברוקנר וסימפוניית תהילים מאת סטרווינסקי. 
מקהלת מונטוורדי מנתה פחות מארבעים זמרים, והתזמורת – בהתאם לתזמור של סטרווינסקי – כללה, בגירסה הרחבה ביותר שלה נגני כלי נשיפה מעץ וממתכת, נגני צ'לו וקונטרבס, נבל ושני פסנתרים.
למקהלה צליל נקי ורזה, המשרת היטב את הפוליפוניה שבמוזיקה. מלוא כוחה האקוסטי, הforte  המקסימאלי שלה מעורר השתאות בעצמה ובעומק, אך הוא הופיע מעט, במשורה. מה שהפתיע באמת הייתה ההתכנסות לתוך הצליל השקט, לתוך ה piano, עוד ועוד ועוד, מבלי לאבד את איכות הצליל. המיסה של ברוקנר, יצירה ארוכה ומורכבת, הותירה רושם עצום, גם עלי באופן אישי, וגם על הקהל, שנותר דומם לאחר הצליל האחרון לשניות ארוכות. מבחינה מוזיקלית, לא היה שם "גוף מוזיקלי בניצוחו של", אלא הקשבה של מוזיקה קאמרית. עשרות מוזיקאים על הבמה שרים ומנגנים מוזיקה קאמרית.
בכסא לידי שינן מישהו, בהפסקה, נוסחאות מתמטיות ופתרונות לשאלות מורכבות. הסתכלתי סביב: בקהל המון אנשים צעירים. סטודנטים, על פי "המראה הזרוק" ומחברות-הלימוד, אנשים עובדים, בחליפות כהות, עניבות ותיקי-מעטפת דקים, המסיימים את היום בקונצרט, שאפשר לרכוש אליו כרטיס מוזל ב"רגע האחרון". קהל רב, והמון מחיאות כפיים... עד להדרן: הפרק השלישי ביצירתו של סטרווינסקי.
ביציאה מן האולם ירד גשם עדין. שער הניצחון במרכז כיכר הכוכב ומגדל אייפל, הרחק מאחורי הכיכר, נצצו בגלל טיפות הגשם כאילו עדו יהלומים. אם לא היה קר... זה היה מושלם. 


יום ראשון, 23 באוקטובר 2011

פריז. ירוק

פריז בירוק.
הצבע המקסים הזה מופיע בכל קשת הגוונים שלו: מירוק-צהוב מלא-מים ועד לירוק זית, של עלוות העצים הגבוהים, ירוקי-העד. אפשר להבין מדוע יש כל כך הרבה "ירוקים" בציור האימפרסיוניסטי.  
לאורך הרחובות נטועים עצים, בפינות הרחוב יש גינות קטנטנות ומטופחות. בכל רובע יש פארק אחד או יותר, חלקם מפתיעים מאד במבנה ובגודל. ה"אוטל פרטיקולייר", אותם "ארמונות" קטנים, שרבים מהם נמצאים באזורים ההיסטוריים בלב פריז, שומרים, בדרך כלל, על מסורת הגן הצרפתי, הסימטרי ובעל הקווים המדויקים, המטופח מאד והגזום למשעי.

"גנים צרפתיים" מוצאים ליד מבני ציבור. לצד ה"אנווליד", מוזיאון המלחמה, השוכן במבנה שהוקם על ידי לואי הארבעה-עשר כדי לשמש בית החולים הראשון לפצועי מלחמה, סמוך לכיפה המוזהבת, דוגמא לגן מעוצב.




































וגם ליד מוזיאון קארנאבאלה, המוזיאון לתולדות פריז, שברובע הרביעי.



בגינות אחרות, מודרניות, כבר לא מקפידים באדיקות על המסורת הצרפתית, כך גם בגינות השייכות לבתי-מגורים, היסטוריים או מודרניים: המראה טבעי יותר, מעט פרוע אפילו.



למעלה - גינה בפינת רחוב, "סקוור אונורה שמפיון", ברובע השביעי, הגדה השמאלית. כחמישה מטרים אורכה וכשלושה – רוחבה.


פרחים ב"פארק פלוראל"
קו מטרו מספר אחת החוצה את העיר לרוחבה, מחבר בין יער בולון, במערב, למצודת וינסן, ובה פארק פלוראל  (פארק הפרחים) במזרח, שתי "ריאות ירוקות" גדולות של העיר.


בסוף השבוע האחרון של חודש ספטמבר נפתחו גני פריז למבקרים, ביניהם גם כאלו שסגורים כל השנה: גן המוסד ללימודי הדת הקתולית, שברובע השביעי, למשל, או גינת בית-המשפט שליד ה"סיטה". בגנים האלו, גדלים צמחי מרפא, עצי פרי, ירקות...
הגן של המכון ללימודי הדת הקתולית, בקרבת גני לוקסמבורג. תלמידי המכון מטפלים בו, ורוקחים מצמחי התבלין "או דה מליס", שיקוי חסר צבע ומריר, שדי בטיפות אחדות ממנו לכוס מים, על מנת להרגיע את הנפש המתוחה.






























גינת בית-המשפט לעניינים מנהליים גובלת בקריית האמנים.
הנה היא, במבט מגג הבניין, ובמבט נוסף, מקרוב: הגינה סגורה כל ימות השנה, ונפתחת לציבור המבקרים רק בסוף השבוע הפתוח של הגנים. אז ראיתי שהיא גינת ירק ופרי, דלועים ותפוחים, צמחי תבלין ופרחים.



























פארק "ביט שומון" שברובע התשעה-עשר. הפארק המפתיע מסתתר מאחורי חומה, הוא גדול מאד, בנוי על גבעה גבוהה. במרכזו אגם שמעליו מבנה דמוי מקדש, ממנו יורדים בגשר תלוי אל השביל המקיף. פארק מעניין ונעים.

 קיר גינת ביתו של הצייר דלקרואה, ברובע השביעי. הבית הוא מוזיאון ליצירתו והגן הקטן "כלוא" בין ביתו של הצייר לבתי שכניו.



הגנים הימי-ביניימיים של מוזיאון קלוני. בגנים כאלו שכנה פעם האהבה האסורה, זו שחיברו אודותיה כל כך הרבה סונֶטות, שירים ומדריגלים. אהבת האביר לגבירה, אהבת המלכה ומפקד צבאה...   























ובתמונה מעל, הנה עוד גן. זהו הפטיו, ה"גן היפני" של הארמון הקטן, ה"פטי פאלה".
סוף אוקטובר בפריז, עוד סופשבוע בהיר.
בגינת "פלאס דה ווג'", תינוקות ארוזים במעילים עבים ותפוחים, משחקים בארגזי החול. אלפי בני נער מאופרים ולובשי תחפושות צועדים בתהלוכה: "Zombi World". המוני אנשים בסוודרים, מעילי רוח, צעיפים וכובעים נהנים מלהיות בחוץ, עוד קצת.
העלים כבר יבשו וכמעט נשרו לגמרי, השלכת נאספה ונותר ממנה מעט. פרחים כבר אין ואפילו קר, קר מאד.
השמש, כאשר היא מופיעה, היא "שמש שקרנית", היא מאירה אבל לא מחממת...
זה הזמן לאסוף אל הזכרון את המראות של הקיץ. 
החורף קרוב, ממש בקצה האף, ויהיה עוד קר יותר. קר לי נורא, לא התעטפתי די הצורך, כבר מחשיך וצריך לשוב לסטודיו.
עוברת מחשבה זריזה ואני מתנחמת: גם החורף לא יישאר לתמיד. 

יום ראשון, 16 באוקטובר 2011

פריז. בין גארנייה והבסטיי



זהו ציור-שמן של התפאורה שהוכנה עבור הפרולוג לאופרה "אטיס" מאת לולי. הציור מאת הצייר ז'ק ויגורו-דופלסיס (1680 - 1732), מוצג במוזיאון לתולדות פריז (ה"קרנאבאלה"). הציור מתאר את ארמון הגיבור האלגורי, ה"זמן", כאשר סביבו רוקדות ה"שעות". ה"שעות" מתלוננות על ההמתנה הארוכה שנכפתה עליהן במשך החורף, המתנה לבוא האביב. פלורה, אלת האביב, עומדת להיכנס. היא הקדימה ובאה על מנת לפגוש במלך לואי הארבעה עשר, כי באביב יוצא המלך לקרב... התפאורה המפוארת החיתה עולם דמיוני והייתה מתוחכמת ויקרה מאד. הייתה לכך סיבה טובה. כמו כל אופרה בתקופתה, נכתבה האופרה הזו עבור המלך, לשעשע אותו, וגם על מנת להחניף לו. האופרה "אטיס" הועלתה בפני המלך ובני משפחתו, ומלבדם יכלו להיות נוכחים אנשי החצר ובני המעמד הגבוה. האופרה לא הייתה מיועדת לבני אדם רגילים... 


בית האופרה "גארנייה", רגע לפני העלאת המסך לאופרה "רחמיו של טיטוס"

שלוש מאות וחמישים שנה מאוחר יותר, אין עוד מלכים כמו לואי הארבעה עשר, ארמון וורסאי הוא, בעיקר, אתר תיירות. האופרה הלאומית הצרפתית מעלה את הפקות האופרה הרבות שלה בפריז בשני מבנים השונים זה מזה. האחד הוא בניין ה"אופרה גארנייה", בית האופרה הוותיק שברובע התשיעי, והשני - ה"בסטיי", בית האופרה המודרני שבכיכר הבסטיליה, בין הרובע הרביעי לשנים-עשר. הראשון, נטוע קרוב לפאלה רויאל, בסביבותיו ארמונות מפוארים וובתים מיוחדים נוספים; השני – בצומת הרחובות רו פובור סנט אנטואן, רו דה לה רוקט, בולבאר רישאר לנואר,  באזור פחות יוקרתי אבל תוסס, מקום עבודתם ומגוריהם של עובדי ובעלי בתי המלאכה ובעלי העסקים הקטנים לריהוט, כלי-בית, אופנה מכל סוג ובכל מחיר.   
באמצע המאה התשע-עשרה בנה האדריכל הצעיר (וחסר-הניסיון) שארל גארנייה בית-אופרה מפואר מאד. הבנייה נעשתה על פי ההצעה שהכין עבור המזמין, הקיסר נפוליאון השלישי. הקיסר ביקש לבנות בית-אופרה שיעורר את התפעלות המבקרים בו ויעניק להם מסגרת הולמת לחיי- החברה הגבוהה: חלל פנימי רחב-ידיים, סגנון עיצוב - פנים המדמה ארמון. בית האופרה שביקש המלך לבנות (במקום הקודם שנהרס בשריפה), צריך היה להיות מקום נוח למפגש חברתי תוסס שסופו סיפורי-אהבה עסיסיים או התקשרויות עיסקיות... העובדה שחלק גדול ממושביו מאד לא נוח נוח לישיבה וגם אינו מאפשר לצפות בנעשה על הבמה, לא הפריעה לאיש, כי ממילא לא התכוונו המאזינים להתענג רק על האופרה, אלא גם לראות ולהראות ב"פואייה", על בגדיהם החדשים, פריטי האופנה האחרונה, התכשיטים היקרים שיכלו להציג לראווה ובני או בנות הזוג שלצידם.


הצייר -קריקטוריסט אלבר גיום (1873 - 1942) תאר בציור השמן הזה, המוצג גם הוא במוזיאון לתולדות פריז, את החברה הגבוהה, בערב באופרה.


ל"גראנייה" תקרה מקומרת, ועליה ציור קיר יפהפה של הצייר מארק שאגאל, המאזכר הרבה אופרות. הציור הוזמן אצל שאגאל על ידי מאלרו, שר התרבות, שהעריך אותו מאד.  אפשר לנסות ולגלות, על פיו, אילו אופרות עלו בזכרונו של הצייר, כשעבד על היצירה הגדולה הזו. 


בניין ה"בסטיי" שנבנה כמאה ושלושים שנה מאוחר יותר (בסוף שנות השמונים), פשוט מאד בקוויו, כמעט ספרטני. הוא נבנה על ידי קרלוס אוט, ומראהו ה"מתועש" עורר התנגדות רבה, בתחילה. אני מעדיפה אותו על פני ה"אופרה גארנייה", פשוט מפני שהוא נוח מאד. האופרה,  היצירה המוזיקלית – תיאטרלית שבה, התפאורה שלה ועיצוב הבמה, הם העיקר בו ולכבודם הוא נבנה... חוויות ההאזנה והצפייה מהנות הרבה יותר ב"בסטיי" מאשר ב"גארנייה". 
ב"גארנייה" שמעתי את האופרה האחרונה של מוצרט, "רחמיו של טיטוס", וב"בסטיי" – את "פאוסט" של גונו. שתי ההפקות מצוינות, משתיהן נהניתי מאד: את המרחק שבין ה"גארנייה" ל"סיטה" שעל יד הנהר, שם אני גרה, גמעתי - בסיום "טיטוס" - בהליכה מהירה של כשלושים דקות, במזג אויר קריר של שעת לילה מאוחרת, מרחפת  כמו בתוך ענן... ולא חשתי את הדרך כלל.
צוות הזמרים בתפקידים הראשיים בשתי האופרות היה טוב מאד, המקהלה - מצויינת. הופעתה של המצו-סופרן סטפני ד'אוטרק בתפקיד "ססטו" באופרה של מוצרט, והופעתו של הבאס-בריטון פאול גאיי, בתפקיד "מפיסטו" באופרה של גונו, משכו את תשומת הלב. שניהם זמרים טובים מאד וגם שחקנים מצוינים, אמינים ומשכנעים בהופעותיהם. לשניהם, בצד יכולת אופראית בתחום ה"בל-קנטו", גם גמישות קולית, המחברת בין השירה בקול יפה ועשיר ובין הדיבור. עלה בדעתי, שזה מזכיר את מאפייני הביצוע ההיסטורי. 
את סטפני ד'אוטרק גילה וויליאם כריסטי, הם שיתפו פעולה פעמים רבות. גם פאול גאיי, כך עולה מהמידע אודותיו באתר שלו,  השתתף בהפקות של כריסטי ו"האמנויות הפורחות" שלו. נראה, שזה משאיר חותם כלשהוא.
האופרה הלאומית מציעה למבקר בכל אחד מקונצרטיה תוכנייה, שכמוה כספר נלווה להפקה. עלון המוצע חינם למבקרים כולל ראיונות עם הסולנים, המנצחים ועוד. מאמצע המאה התשע-עשרה, במשך המחצית הראשונה של המאה העשרים, ועד היום משכה ומושכת האופרה מאזינים רבים. הזמרים, ובמיוחד הזמרות, הטובים היו ל"סלב'ס" כבר לפני מאה וחמישים שנה, דמויות שהציבור מצא בהן עניין רב. גם זו מסורת. 

הנה תמונת פורטרט של הזמרת מריה גרסיה-מאליבראן (1808 - 1836), ציור של אנרי דסיין. הזמרת, כאן בתפקיד דזדמונה באופרה "אותלו" מאת רוסיני. החלה את הקריירה שלה בהיותה בת שש-עשרה. היא הופיעה במשך שתים-עשרה שנים קצרות ונפטרה בגיל עשרים ושמונה בלבד. המחזאי, סופר ומשורר הפריזאי אלפרד דה מיסה חיבר שירים קצרים שהתחבבו מאד על הקוראים, כי ביטאו את ההערצה שרחשו הכל כלפיה. הפורטרט מוצג גם הוא במוזיאון המקסים לתולדות פריז, מוזיאון ה"קארנאבאלה". המוזיאון גדול, ועמוס לעייפה. אך גם ביקור קצר בו מומלץ. הנה תמונת הגן הצרפתי הניבט מחלון הקומה השניה, סתיו פריזאי של אוקטובר 2011..
בעונה זו באופרה הלאומית הצרפתית בפריז: האופרות "סלומה" מאת ריכרד שטראוס, "פאוסט" מאת גונו, "לולו" מאת ברג, "טאהויזר" מאת ואגנר, "לה צ'רנטולה" ו"הספר מסביליה" מאת רוסיני, "היפוליט ואריסי" מאת ראמו, "אהבת שלושת תפוחי הזהב" מאת פרוקופייב, "כוחו של גורל" מאת ורדי, "מאנון" מאת מאסנה, "פליאס ומליסנד" מאת דביוסי,  ועוד, ועוד...