פריז. אותיות ותווים

ברחוב רומא, סמוך לתחנת המטרו "אירופה" ולתחנת הרכבת "סנט לזאר"' אפשר למצוא חנויות לכלי נגינה. חנות לפסנתרים, בית-מלאכה לכלי-נשיפה ממתכת והרבה חנויות ובתי-מלאכה לכלי-קשת: בית-מלאכה שמתמחה בבניית קונטרבאס, ואחרים, שבונים כלי-קשת קטנים, כמו בית המלאכה של ברנאר סאבאטייה, שבתמונה. 

"אריוזו"

מי שזקוק לתווים בפריז, יכול למצוא אותם בחנויות-התווים שברחוב.  "אריוזו" היא חנות אחת, נחמדה ודחוסה מאד, שיש בה גם תווים משומשים, הוצאות תווים ישנות שמחירן מוזל וגם הוצאות-תווים לא יקרות (למשל, Koenemann Music Budapest). בעיקר לפסנתר, קול ומקהלה. 

"חלילו של פאן" היא "חנות" שהיא שלוש חנויות. האחת  מוקדשת לרפרטואר כלי ותזמורתי, השנייה – לחומרי לימוד, והשלישית, הגדולה מכולן, מוקדשת לפסנתר, לצ'מבלו ולכלי-מקלדת נוספים. מבחר התווים של מוזיקה לצ'מבלו ולפסנתר-פטישים מעניין וגדול במיוחד....

"חלילו של פאן"

תווים ישנים אפשר למצוא גם אצל ה"בוקיניסטים", בעלי דוכני הספרים המשומשים. אלו דוכני-הספרים שבתיבות המתכת הירוקות הצמודות לחומה לאורך נהר הסיין. הם מציעים – בכל יום ובכל מזג-אויר – ספרי קריאה מ"יד-שניה", ארוזים היטב באריזת צלופן שקופה ובמחירים סבירים. החוברות וספרי התווים שהם מציעים למכירה – ישנים מאד, והם כוללים הרבה מוזיקה קלאסית לפסנתר, שירים לקול ופסנתר בעיקר מסוף המאה התשע-עשרה ותחילת המאה העשרים, קלאסיים ומודרניים - פופולאריים.

לוח-זיכרון על ביתה של ז'ורז' סנד, ברובע השביעי

הספריה הלאומית הצרפתית הוקמה כבר במאה השבע-עשרה. אנשי רוח וסופרים רבים חיו תמיד בפריז. אולי משום כך פריז היא גן עדן למי שאוהב לקרוא. בעיר חנויות-ספרים מכל סוג, והמבחר אינסופי. הבוקיניסטים וותיקים מאד והם אחד מסימני ההיכר של העיר. במרכזי הקניות הגדולים נמצאות חנויות הענק של הרשתות הגדולות, "וירג'ין" ו"פנאק" (זו שבמרכז המסחרי לֶה-אַל נהדרת: שטח עצום של מדפים עמוסי כל-טוב: ספרים, תקליטורים, סרטים ועובדים מעודכנים (ואוהבי-ספר בעצמם) הנכונים מאד לעזור למי שמחפש ואינו מוצא. 

"מונה קראה"

רשת מעניינת אחרת היא "מונה ליזֵא", רשת חנויות ספרים שאפשר למצוא בהן ספרי אמנות מעוצבים ומבחר קטלוגים של תערוכות-מוזיאון (של כל המוזיאונים החשובים) אשר הסתיימו כבר. הקטלוגים נמכרים בהנחה גדולה, עד כמה שראיתי. עוד אצל "מונה קראה": ספרי-ילדים צבעוניים ומקסימים, ספרי ארכיאולוגיה, דתות, מסעות ותיור.

"ז'יבר"

מסביב לכיכר סנט מישל, לא רחוק מן המזרקה היפה, פזורות החנויות ה"צהובות" של רשת "ז'יבר ז'ון", שמתמחה בספרי-לימוד, בכל נושא, לכל כיתה ולכל בית-ספר, וגם למי שלומד בכוחות עצמו.
בעיר חנויות ספרים נוספות שאינן שייכות לרשתות. הן מציעות מבחר ספרים על פי טעמם האישי של הבעלים. סמוך לשוק מופטאר שברובע החמישי, ברחוב קרדינאל למואן 74, מצאתי חנות מקסימה ובה ספרות יפה וספרי אמנות, תולדות האמנות, תולדות המוזיקה, חדשים ומשומשים. באי הקטן, איל סן-לואי, חנות לא גדולה לספרי מסע, חדשים ומשומשים במבחר עצום.
לא רחוק מכנסיית הנוטר-דאם, על שפת הסיין, כמעט, אפשר למצוא את "שייקספיר ושות' " (באנגלית זה נשמע הרבה יותר טוב:  Shakespeare and company...). בחנות ספרים בשפה האנגלית, בלבד. שטחה כל-כך קטנטן, שמבקרים בה עומדים כתף-אל-כתף מול המדפים. בחנות מתקיימים גם.... ערבי סופרים. השמועה אומרת, שסופר צעיר, אם הוא כותב ספר שני ויותר, יכול בתמורה לעבודה בחנות, ללון בחדרון קטן שמעליה. לא בדקתי...

"שייקספיר ושות'"

בין ה"פאלה רויאל" למוזיאון הלובר נמצאת החנות המרתקת של הוצאת הספרים הוותיקה גאלימר, וברובע החמישי, ברחובות שסביב בנייני הסורבון, חנויות ספרי לימוד המציעות את כל מה שזקוקים לו הסטודנטים הלומדים פילוסופיה, משפט, כלכלה, דת. ברובע השישי אפשר למצוא את חנות ספרי-המותרות המקסימה של הוצאת אסולין...

מחירי הספרים קבועים. הם רשומים על הכריכה האחורית של הספר. אין הנחות, עד כמה שאני יודעת, למעֵט הנחות של אחוזים בודדים לבעלי "כרטיס חבר" ברשתות הגדולות. המחירים סבירים, מיעוטם של הספרים יקרים. ישנם הרבה ספרים שמחירם נמוך, פחות מעשרה אירו. ביניהם מצאתי לאחרונה, למשל, "ארבע קריאות תלמודיות" של עמנואל לוינס, "משלי לפונטיין" במהדורת כיס, או סדרת-הספרונים של למעלה ממאתיים ספרוני-טעימה (בשני אירו כל אחד!) של ספרות יפה, ספרות צרפתית וספרות זרה, מתורגמת. הסדרה נקראת סדרת "פוליו", בהוצאת גאלימר.
יורד גשם, קר ואפור. הטוב ביותר הוא, אם כך, כוס קפה ועוגית.... ולקרוא!

פריז. טבע דומם

למוזיאון הלאומי, מוזיאון ה"לובר", אוסף ציורים צפון-אירופאי מן המאות השבע-עשרה והשמונה עשרה. ציור "פלמי", ציור מ"ארצות השפלה". ציורים בכל מיני מידות: ציורים עצומים בגודלם וגם מיניאטורות קטנטנות. פורטרטים, ציורי נוף, תמונות מחיי העיר והכפר, תמונות ממסעות ימיים, ציורי "טבע דומם". הדיוק הרב של העצמים, הגופים, בני-האדם המצוירים, הצבעים החזקים והברורים, הגוונים הרבים, האור והצל. וגם נושאי הציורים: תמונות של זוויות שונות בחיי אנשי הבארוק, אנשים רמי מעלה ופשוטי העם והעניים המרודים, צעירים ומבוגרים, בני אדם בעלי יופי רב ונאשים כעורים. ולבסוף, הפן הפילוסופי: החידות החבויות בציורים והפרשנות האישית שנותן הצייר למוסכמות הדתיות והחברתיות של זמנו. מאד-מאד אהוב עלי האגף הזה בלובר. הלכתי, ביום ראשון הראשון של החודש (שבו הכניסה למוזיאון חופשית), ללובר, לבקר (שוב) את אוסף הציור הצפון-אירופאי.

בציור "טבע דומם" (תרגום לא כל כך מוצלח למונח "still life")  של האמן יאן דאוודיס דה-האם, איש המאה בשבע עשרה, אוסף חפצים. הפרישה של האוסף על גבי הרקע (כמו בהרבה ציורי "טבע דומם" אחרים מן המאה השבע-עשרה) צריכה הסבר. במרכז התמונה "שולחן הפוך" שנותר לאחר סעודה חגיגית. מפת השולחן הלבנה הסתורה משתלשלת לאורך שולי השולחן, למטה. מתחת למפה הבהירה פרושה על השולחן מפת קטיפה ירוקה, המעידה על עושרו של מי שנהנה מן הסעודה. והסעודה, על פי שייריה, הייתה טובה במיוחד: יינות, פירות נדירים, מאפה חגיגי. מן המזון חסר רק מעט, כאילו ליבו של הסועד היה גם במטעמים, אולי היה רגיל בהם, אולי אפילו מאס בהם. אל השולחן נשנעת לאוטה, כשהיא הפוכה. המתבונן בה רואה את תחתית הכלי, זו המוסתרת מן המאזינים בדרך כלל, כי היא צמודה לגופו של המוזיקאי המנגן בכלי. על השולחן, סמוך ללאוטה, שעון כיס, וסרט כחול קשור לו. רחוק מאחורי השולחן – וילון, דומה לוילון של במת תיאטרון, ובנין, שאולי גם הוא – חלק מאיזו שהיא תפאורה..

נעזרתי במדריך הקולי: המשל, אומר המדריך, מכוון להדגיש את הרעיון של היות תענוגות החיים בני-חלוף. ההנאות שבאכילת מטעמים יקרים ובהאזנה למוזיקה הן בנות-חלוף, חייהן קצרים במיוחד. מן הסתם עדיף היה להיות אדם מאופק, המסתפק במעט, שאינו נענה ליצריו.... 

מרחק אולם או שניים מן הציור הזה, ציורים אחדים במעיין "קולאז'", המוקדשים למוזיקה. הנגן, מנגן בגיטרה או בלאוטה, הוא לץ או ליצן, או דון-ז'ואן, או אולי כל אלו יחד, והוא מנגן באוזניה של אישה צעירה ויפה. אולי זו מישהי שהוא מנסה לפתות, או מישהי שיופיה וחושניותה הם כלי-עבודתה...

הנדריק טר ברוגן, "הדואו"

כך או כך, נדמה שהמוזיקה (ואתה המוזיקאים) לא נהנו משם טוב במיוחד אצל אלו שראו עצמם בעלי-המוסר, בצפון-אירופה, לכל הפחות. מעמדם היה נמוך, אולי אפילו נוהל נגדם מאבק, על רקע אמונתי-דתי.

מזג האוויר הקר של נובמבר מקשה מאד על היונים בפריז. הן מושיבות את עצמן על השבכה המכסה את פתח-האוורור של המטרו, ונהנות מהאוויר החם.יונה שמנסה להתרחק מהאזור הזה עלולה לקפוא למוות בקור, וכבר ישנן לא מעט גוויות קטנות מתחת לעלים החומים, היבשים.

גם בני האדם ממעטים להסתובב בחוץ כאשר נעשה קר. הקהל לא מתרשם מן השם הרע שיצא למוזיקה בתקופת הבארוק ואולמות הקונצרטים המגישים מוזיקה מוקדמת - מתמלאים.

אֵרוֶוה ניקֶה, מייסד ומנצח ההרכב המוזיקלי המצוין (הרכב כלי ומקהלה) "קונסר ספיריטואל", ניצח השבוע על "מלכת הפיות" מאת פרסל, עם צוות סולנים מצויין. האופרה, שעתיים וחצי אורכה, מבוססת על חלום ליל קיץ מאת שייקספיר.

ניקה הוא נגן, מנצח, מוזיקולוג. באמצעות שפת גוף עשירה הוא סוחף את נגני וזמרי ההרכב מפרק לפרק, אבל נסוג, ממש, צעד לאחור, ומניח לנגנים המלווים את הרצ'יטטיב, להיענות לקו הקולי. זמרות הסופרן היו עמנואל דה נגרי וסופי קרתוייזר, והזמרים – זמר הבריטון כריסטופר פורבס, זמר הטנור אמיליו גונזלס טורו וזמר הקונטר-טנור סיריל אוביטי, כולם זמרים מצוינים שמופיעים הן באופרה ה"קלאסית", רפרטואר המאה התשע-עשרה והעשרים, והן בהפקות ה"ביצוע ההיסטורי" של מוזיקה מוקדמת. 

באופרטוריום הלובר, כנסיה קטנה ברחוב סט אונורה, הסמוכה ללובר, ניצח – למחרת – פיליפ ארווגה על הקולגיום הווקאלי של גנט, ההרכב הקולי שלו, בהרכב מצומצם, ביצירתו של המלחין הספרדי תומס לואיס דה ויקטוריה (1548 – 1611) "מיסת רקוויאם" (Officium Defunctorum).

ארווגה הוא היפוכו של ניקה. עצור ומופנם, תנועותיו מועטות. קבוצת הזמרים כללה שתי זמרות סופרן ראשון, שתיים – ששרו את קו הסופרן השני, שני זמרי קונטרה טנור, שלושה זמרי טנור, ארבעה בעלי קולות נמוכים שהמנעד שלהם משתנה, ובהתאם לכך משתנה מספר השרים את הקו הנמוך.

המקהלה הקטנה שרה היטב. הקולות חמים אך נטולי "ויברטו". הכול עשוי כל כך יפה: תחילת הצליל, סיומו, הקו המוזיקלי של כל משפט ומשפט, הדינמיקה של התנועה מן הנינוח אל המתוח וחזרה אל הנינוח. אני מוקסמת מניקיונה של הזימרה, מהמרווחים המושלמים, מהקו הריתמי המוקפד. וגם מן המאזינים, אלה שגדשו את הכנסייה הקטנה, והקשיבו ליצירה המורכבת מבלי להשתעל ולהתעטש... וגם ביקשו, וקיבלו, הדרן. ועוד הדרן אחד. ועוד אחד.

אילו היה הדבר תלוי בנו, הקהל, הייתה רשימת ההדרנים ארוכה עוד יותר...  

פריז. ה"סיטה"

קיר אחד מבנייני הקרייה, מכוסה קיסוס ירוק 

קריית האמנות היא מעין "תחנת רכבת". עם הזמן מעמיקים הקשרים. מפגש אקראי במסדרון הופך לערב בבית הקפה. מדברים על אמנות, על החיים בפריז, על הקשיים...

סינדי שפירו היא מוזיקאית, מלחינה. בפריז היא כותבת אופרה. בניגוד לאגדה האורבנית, סינדי עובדת בחריצות, באופן יום-יומי. הבלוג שלה – על החיים ב"סיטה" – מעניין מאד. לורן פרסלר היא אמנית שעוסקת בציור, בצילום, ומקדישה את השהות שלה בפריז לעבודות פיסול רך (בטקסטיל). לורן צעירה מאד, וכבר צברה גוף עבודות מרשים בהיקפו, הכולל גם סדרת עבודות המתייחסות לגורלו של סבה מצד אימה, בתקופת מלחמת-העולם השנייה. בדצמבר תציג תערוכה מעבודותיה בצרפת. ללורן יש גם טעם טוב ויכולת להפוך בפעולה אחת, תוך שימוש במעט מאד חומר, את מראו הפשוט והסגפני של הסטודיו האחיד ב"סיטה" למעון חם ומזמין. לורן היא הצלמת שהייתה אתי באולם הקונצרטים של ה"סיטה". סינדי ולורן הן אמניות אמריקאיות.

מאקי מטסוזאווה היא ציירת יפנית צעירה. העבודות שלה מזכירות לי את אמנות הציור היפנית הפופולארית - "מנגה". מאקי עובדת שעות רבות בכל יום, ובעבודותיה האחרונות משתקף האסון הגרעיני שאירע במולדתה. תערוכת ציורים של מאקי תוצג בשבוע הבא בגלריה פריזאית.

האקון וו הוא צ'לן סיני-אמריקני. נגן מצוין, מוזיקאי מעולה. לאחרונה שמעתי בנגינתו את הסונטה של צזאר פרנק לכינור ופסנתר (מעובדת לצ'לו. העיבוד הוא, כנראה, עיבוד של הצ'לן ז'ול דלסאר, בן זמנו של פרנק. פרנק הסכים לעיבוד הזה – הסכמה שבשתיקה). האקון ניגן באופן וירטואוזי ומאד מרגש את היצירה הפנטסטית הזו.

מגי שניידר הגרמנייה היא אמנית רב תחומית. מגי עוסקת בוידאו, קולנוע, מיצג, ציור, צילום. בפריז היא עובדת על סדרת צילומים שנושאה הוא ה"סעודה האחרונה", מושג רב משמעות בתרבות הנוצרית. אני מקווה שאוכל לראות את הסדרה כולה לאחר שתושלם, כי היא מעוררת סקרנות רבה.

קיאנוש רמזאני נולד באיראן וחי כעת בפריז, לאחר שקיבל מקלט מדיני בצרפת. הוא מאייר, יוצר רישומים וקריקטורות, עיתונאי ופעיל פוליטי. שמתי לב לעבודותיו המקסימות כיוון שהיו תלויות על הקיר בבית-הקפה ה"שכונתי" הקטן, הסמוך ל"סיטה". לקיאנוש יש עין טובה, איוריו מאד משכנעים. הוא מאמין בכוחה של האמנות לשנות עולם, אבל יש בו גם מעט ציניות וחוש הומור מידבק. קיאנוש (הוא צוחק, כשאני אמרת ששמו נשמע פולני משהו, ואומר שזהו שם פרסי מוקדם)  פעיל במסגרת ארגון בינלאומי של מאיירים: "איור לשלום". הוא לוחם למען זכויות אדם וחבר בארגון "קואליציה עולמית לביטול עונש המוות". במיוחד, הוא אומר, לביטול עונש המוות שמוטל באיראן, מולדתו, על הומוסקסואלים ועל קטינים. 

פריז. לוקסמבור

היא הלכה לעולמה כשהיא בת עשרים וארבע בלבד והותירה מספר לא רב של יצירות מוזיקליות. לילי בולנז'ה, אחותה הצעירה של המוזיקאית האגדתית נדיה בולנז'ה, חייתה בין 1893 ו – 1918, בפריז. משיכתה למוזיקה וכישרונה התגלו עוד לפני שמלאו לה שש שנים. גבריאל פורה, ידיד המשפחה, נתן לה את שיעורי הפסנתר הראשונים. בתמיכת הוריה למדה בקונסרבטוריון נגינה בפסנתר, כינור, צ'לו, נבל, עוגב ואת מקצועות ההלחנה. אחותה נדיה עודדה אותה להלחין, יצירותיה הראשונות – שאבדו, ברובן – נכתבו כשהייתה בת שתיים-עשרה או שלוש-עשרה שנים בלבד.

הרגע המוזיקלי הזה נקרא D'un jardin, ונכתב ב 1914. הפסנתרנית היא יודית פפייפר 

היא זכתה ב"פרס רומא", תחרות אמנותית שהציעה פרס לאמן צעיר, שהות לצורך לימודים ויצירה במשכן האקדמיה הצרפתית ברומא. פרוץ מלחמת העולם הראשונה קטע את השהות שלה ברומא, אבל לא את כתיבתה.

רגע מוזיקלי נוסף מאותה שנה: D'un vieux jardin

מעט מיצירותיה אפשר למצוא ברשת, בערוץ המוזיקלי ובספריית התווים. הן נפלאות. נזכרתי בה ובקטעי הפסנתר היפים האלו, בביקור בגני לוקסמבור, סוף אוקטובר. משהו במצלול, בתזמור, בשפה המוזיקלית, מזכיר את הצבעים המיוחדים של הגן הפריזאי האהוב עלי, בסתיו.

רגע של חוסר תשומת לב... וגם אני נתפסתי בעדשת המצלמה בידיו של א'.