חנות ספרים אחת, קטנטנה

בחלקה הוותיק של רעננה, ברחוב רמב"ם הירוק מרוב עצים והמוצל, נמצאת חנות הספרים "דינה בוק שופ". אנשי רעננה הגיעו אליה, במשך השנים, למצוא ספרי קריאה משומשים במגוון רחב של שפות, ובעיקר על מנת לרכוש ספרי לימוד "יד שנייה" לתלמידי בתי-הספר, שסייעו להקטין את ההוצאה המשפחתית העצומה. את החנות הקימה דינה, בחלל קטן של חנות במידת החנויות-של-פעם. בעונת "תחילת שנת הלימודים" היה מאד עמוס בחנות, כשדינה ואיתה תלמידי הכתות הגבוהות שעבדו שם, דאגו לצייד את התלמידים על פי רשימות הספרים המגוונות של בתי הספר.

את דינה החליפה לפני שנים אחדות מיכל בר, והחנות הקטנה שינתה את פניה.

מיכל בר

עמוסת ספרים מרצפה ועד תקרה ועל פני כל כתליה (כי למרבה הפלא – היו בחנות יותר מארבעה קירות – ) הוסיפה החנות על המבחר שבה והציעה גם תערוכות – מִינִי. היו בהן עבודות של יוצרים מקומיים, שנתלו על רצועות - קיר אחדות, ברום החלל, מעל ראשי הכונניות הגבוהות, העמוסות. ערבי קריאה, ערבי כתיבה מונחית, הרצאות שונות, שצריך היה להקפיד ולהירשם אליהן מייד, מפאת המקום הקטן... ולבסוף – חפצי חן מיוחדים, נדירים, שהובאו לחנות על ידי בעליהם או בני המשפחה, אפילו תווים יכולתי למצוא שם, מעזבונו של אחד ממורי באקדמיה למוזיקה, ת"א.

ביקרתי בחנות הרבה. אני אוהבת ספרים ואוהבת ספריות. אוהבת לקרוא קריאה אקלקטית, קופצנית, מספר אחד לאחר. אוהבת את הדפדוף בספר, את האפשרות לקחת אותו אתי לכל מקום, או לכתוב משהו בפינת עמוד, שלא אשכח. סקרנית לדעת מתי יצא לאור, ואילו ספרים יצאו לאות איתו, ומה נכתב אז, ואם יש בספר הקדשה – אוהבת לדמיין, באילו נסיבות נכתבה...

מצאתי שם אוצרות רבים, ספרים לספרייה הביתית וספרים שנתתי לאהובים עלי במתנה, גם כאלו שלקחתי אתי לחו"ל, עבור חברים ושותפים לעבודה (למשל, ספר אודות מארק שאגאל: שיחות על החיים ועל עבודותיו). מעולם לא יצאתי בידיים ריקות מן החנות הקטנה, ותמיד שימח אותי לראות, מחלון המכונית, את ארגזי המתכת הגדולים, הפתוחים לרווחה, התלויים על הקיר הפונה אל הרחוב, משני צידי הפתח. כל טוב של ממש.

דף ה"פייס בוק" של החנות סיפר על היומיום בחנות: על ספרים שהגיעו לחנות, על מי שרכש אותם, מבובות דאגה קטנטנות מגואטמלה ועד כוסות קריסטל למכירה, היו בו תמונות ממפגשים, הודעות על רבי שיח על ספרים ועל דברים אחרים.

החנות המקסימה עומדת להיסגר בימים אלו. התחרות הקשה מצד רשתות הספרים החזקות והדורסניות, בצד ההחלטה העירונית לרכז את רכישות ספרי הלימודים על מנת להוזיל את עלויותיהן למשפחות התלמידים, והיות התחום ממילא דל-ברווחים, כל אלו עשו את שלהם.

חבל. יחסרו לי החנות הקטנה, החיוך של מיכל, היופי הזה שבצמצום, אוצר הזיכרונות שמאופסן שם.

ואולי יחליט מישהו שאי אפשר לתת לה להיעלם, גם אם הוצאותיה יעלו על הכנסותיה, אולי עוד יתרחש איזה שהוא נס?... 

ליהנות מהמוזיקה

היא נולדה בווינה, 1913, גרה היום בירושלים. הפסנתרנית אדית קראוס, פרופסור באקדמיה למוזיקה ע"ש רובין, אוניברסיטת תל-אביב (1957 – 1981). ניצולת שואה שהייתה כלואה במחנה ("גטו") טרזין  1942 - 1945, ומי שהקליטה ושימרה את יצירותיהם של ויקטור אולמן, פאבל האס ואחרים. אדית, מורתי לפסנתר.

 

אדית קראוס גדלה בקרלסבאד, קרלובי-וארי, עיר הקיט היפה שבמערב צ'כיה. בגיל שבע החלה ללמוד פסנתר, אחרי שניגנה כבר משמיעה את היצירות אותן למדה אחותה, שהייתה מבוגרת ממנה בשבע שנים. היא בלטה בכישרונה, ובגיל אחת עשרה כבר הופיעה כסולנית בקונצ'רטו לפסנתר בדו מינור מאת מוצרט, עם תזמורת קרלסבאד. אדית ילדת-הפלא מנגנת לפני גדולי המוזיקה של התקופה, ביניהם אלמה מאהלר, ובהמלצותיהם – מתקבלת כתלמידה בכתתו של הפסנתרן ארתור שנאבל, בברלין, הצעירה שבתלמידים: בת שלוש-עשרה בלבד.

בת שבע-עשרה הייתה אדית כשהשלימה את לימודיה. שלוש שנים נוספות נשארה ברלין, מקשיבה לקונצרטים עם ברונו ואלטר, פורטוונגלר, הורוביץ הצעיר ואחרים, ומנגנת. בשנת 1930 חזרה לצ'כיה, לפראג, שם המשיכה לפתח את הקריירה שלה, הוראה והופעות קונצרטים. שלוש שנים מאוחר יותר, נישאה.

גרמניה הנאצית פולשת לצ'כיה ב – 1938, על מנת "להגן", כביכול, על המיעוט הגדול, דובר הגרמנית, החי בבוהמיה. מיד לאחר הסיפוח מוטלות על אוכלוסייתה היהודית של צ'כיה הגבלות רבות: רכוש יהודי מוחרם, יהודים מגורשים מבתיהם, חופש התנועה שלהם מוגבל,  איסורים שונים נוגעים לעיסוקם במקצועותיהם, נאסר עליהם לבקר במוסדות ציבור – תיאטרונים ובתי קולנוע, ועוד. כרבים אחרים מבני הקהילה היהודית בפראג גורשו גם אדית ובעלה בשנת 1942 לגטו טרזין.

מחנה טרזין שימש את הנאצים על מנת להסתיר את מעשי הזוועה שלהם מן העולם. החיים בגטו התנהלו, בצל זוועת משלוחי האסירים למחנה ההשמדה אושוויץ ועל אף הרעב, מניעת המזון והטיפול הרפואי, האכזריות ומשטר ההפחדה, באופן "נורמאלי" כביכול: תיאטרון, תזמורת, הפקות אופראיות, קונצרטים וערבי ספרות... בשלוש השנים בהן הייתה אסירה בגטו טרזין ועד תום המלחמה ושחרור המחנה, ניגנה אדית קראוס פעמיים בשבוע, רסיטלים לפסנתר. לרשותה עמדה שעת אימונים אחת בלבד כל יום, לפעמים – שתיים. והיא ניגנה רפרטואר רחב, משתנה תדירות, שכלל בצד יצירות של באך, מנדלסון, מוצרט ובראהמס, גם את יצירותיהם של המלחינים האסירים, שהוחזקו שם כמותה. שמה של אדית הופיע ברשימת מגורשים אחת, ואולם היא לא נלקחה אליה. בסתיו 1944 גורש בעלה, קרל שטיינר, לאושוויץ ושם נרצח. אדית מגלה, עם תום המלחמה, שמשפחתה כולה נספתה. היא חוזרת לפראג ולנגינה בפסנתר.

ארבע שנים מאוחר יותר, נשואה בשנית ואם לבת, עולה אדית לישראל. בתחילה, היא מוצאת פרנסתה כתופרת, ואולם תוך זמן קצר היא חוזרת להופיע וללמד. בתחילת שנות החמישים, היא מצטרפת אל מורי האקדמיה למוזיקה בתל אביב.

שיעוריה היו מיוחדים במינם. קולה השקט ושיטת אלכסנדר שהטמיעה בעבודתה, יחד עם השחרור הטבעי כל כך של ידיה וזרועותיה וישיבתה האצילית ליד הפסנתר, השרו אווירה אחרת, בטוחה, אופטימית. הערותיה היו תמציתיות והיא הקדישה להן מחשבה מרובה, לומר אותן כך שיובנו. אדית הסתייגה מנגינת תרגילי-אצבעות, שנגינתם אינה מצריכה מחשבה רבה. לדעתה, אפשר היה למצוא ביצירות המוזיקליות די חומר לאמן בו את האצבעות והזרועות, וממילא הנגינה מחייבת תשומת הלב מרבית. תרגילים להגמשת האצבעות היו לה להציע עבור "הרגעים המתים", כמו זמן הנסיעה באוטובוס. אדית מעולם לא כפתה עלי את דעתה בנושאים מוזיקליים ובכלל, לא בחרה עבורי את הרפרטואר, אלא הניחה לי למצוא את דרכי בים היצירות לפסנתר. על מנת לעורר את הסקרנות, נהגה לנגן מתוך יצירות שונות, שאליהן ביקשה לכוון את תשומת לבי. רגעים קסומים של קטעי יצירות שונים, מחוברים זה לזה באסוציאטיביות רבה ובחן, זכורים לי. אדית לא "הוליכה את הקריירה" של תלמידיה, אלא לוותה אותם בדרך שעיצבו לעצמם. היא קיבלה בטבעיות וברצון את המשיכה שלי למוזיקה מוקדמת, ולא התלוננה כששעות אימונים רבות הוקדשו לצ'מבלו. לקראת סיום ארבע שנות הלימודים העירה פעם אחת, אחת בלבד, בעדינות, ש"כעת, לקראת רסיטל הגמר, כדאי יהיה לחזור לפסנתר"... ממנה למדתי עצמאות בהכנת רפרטואר ואת הדרך הטובה ללמוד. הופעתה הייתה תמיד מוקפדת וחגיגית, גם בביתה, ולא נעדר מכל אלו חוש הומור עדין...

לאחר פרישתה מן ההוראה באקדמיה בתל אביב– עיסוק שאהבה מאד – הקדישה עצמה ליצירות מלחיני צ'כיה בכלל ומלחיני טרזין בפרט. היא הקליטה ארבע סונטות לפסנתר מאת ויקטור אולמן ומוזיקה נוספת. המשיכה ללמד במסגרת כתות אמן בארץ ובחו"ל.

בעוד כחודש, ב – 12 במאי 2013, יוקרן בסינמטק הירושלמי סרט שנעשה לפני חודשים מספר על אדית קראוס ובהשתתפותה. שמו של הסרט לקוח ממילותיה, התמצית שנהגה לומר שוב ושוב בשיעוריה: "ליהנות מהמוזיקה". בסרט ראיונות עם תלמידיה הרבים מכל העולם, עם ניצולים ומוזיקה בנגינת אדית קראוס. אורכו - למעלה משעה וחצי. הסרט מוצג בימים אלו בברמן שבגרמניה, שם מתגוררים יוצריו, ד"ר וילהלם רוזינג ומריטה ברטל-רוזינג.
תמונתה של אדית - באדיבותו של ד"ר רוזינג, ואני מודה לו מאד על כך.