להתכונן, כל החיים

להיות מוזיקאי פירושו, בין היתר, להכין את עצמך שנים הרבה, ולהמשיך ולהתכונן, כדי להיות מוכן תמיד.
להתאמן, להיבחן, ללמוד, לעמוד בתחרות, תמיד ו(כמעט) בלי חופשות; להקשיב, להיות תמיד עירני, יצירתי, להעיז, לתת את כולך - במקום ובזמן הקונצרט, גם כשיש חום או סתם כאב-ראש, גם כשדאגה מטרידה מפריעה את הריכוז.
להיות מוזיקאי פירושו - לחיות חיים אחרים בעולם תובעני, שבלא אהבה עמוקה אליו - פשוט אי אפשר להחזיק מעמד.
חברת הפקה קטנה החליטה לקחת על עצמה יצירת סרט דוקומנטרי ושמו - "הפרוייקט הסימפוני", ולחשוף באמצעותו אל חייהם של נגני התזמורת. את המימון להפקתו של הסרט, דרכו הם מקווים לחשוף את חיי המוזיקאים, הם מבקשים לגייס באמצעות מימון-המונים. לצורך כך, הכינו סרטון קצר, מרשים.



אני מקווה שהפקת הסרט תצא לפועל. לעיתים רחוקות נחשפים מוזיקאים באופן כזה, והרי זה כל כך חשוב. 

על פרס ישראל ועל יצירתיות.

הערוץ הראשון מציג סדרת סרטים דוקומנטריים חדשה העוסקת בזוכי פרס ישראל בתחום המוזיקה ונקראת "צלילים כחול לבן". את הסדרה יזמה רעיה זימרן, דני אורסתיו, איש "קול המוזיקה", הוא יועץ אמנותי, תחקירן, תסריטן ומראיין הסדרה.
התכנית הראשונה עסקה בדמותו של עדן פרטוש, נגן הוילה, המלחין והמורה. התכניות הבאות יציגו את מרדכי סתר, פאול בן חיים, מנחם אבידום, יוסף טל, בן ציון אורגד, אבל ארליך, אנדרה היידו, צבי אבני, יחזקאל בראון, אריק שפירא ונעם שריף.
הרעיון מקסים, וכל זוכי הפרס ראויים לו, כמובן, וגם לתכנית דוקומנטרית. עם זאת, אי אפשר שלא לשים לב (שוב) לכך שכל זוכי הפרס כולם הם מלחינים. ועוד יותר לכך שכל זוכי הפרס הם - גברים.
הרבה ביקורת הושמעה ונכתבה על פרס ישראל, היו גם מי שסרבו לקבלו. הדים לעמדות השונות אפשר (וכדאי) לקרוא בערך המוקדש לפרס בויקיפדיה. מתוך הויכוח הארוך כדאי לחזור אל כמה עובדות.
תקנון הפרס קובע כך:
"פרסי ישראל יוענקו על-ידי שר החינוך, ביום העצמאות במעמד ראשי המדינה, לאזרחי ישראל יחידים, שהצטיינו מאוד וקידמו את התחום באחד המקצועות והתחומים המפורטים להלן, ושנבחרו על-ידי ועדת שופטים ציבורית."

על פי רשימת הזוכים, המגמה השלטת בבחירת זוכיו היא ה"אינטלקטואלית - אקדמית" ולא ה"ביצועית". (לא נמצאה אף אשה מלחינה ראויה לפרס. זה לא מפתיע, ממילא - מתוך 620 זוכיו רק 90 הן נשים).
התקנון אינו קובע שצריך שיהיו אלו מלחינים בתחום המוזיקה, ואינו קובע שאין מקום למבצעים בין הזוכים. הגדרת הדרישה המרכזית היא "קידום התחום", וזה, לטעמי, מושג שאפשר לצקת בו תכנים מגוונים: גם אמנות ביצוע, גם הוראה ואפילו פיתוח התחום הפדגוגי.
יש מי שחושב שהדרת התחומים הללו (והעדפת ה"אקדמיה") אינה רק בלתי צודקת, אלא היא מסוכנת - ממש כך - לעתיד האנושות. זהו קן רובינסון, שיש לו "סדר יום חינוכי" חדש ונועז, סדר יום ששם במרכז את היצירתיות האנושית, לא את ה"אקדמיות". וכך הוא מגדיר את היצירתיות: "תהליך, שבו מעלים רעיונות מקוריים, בעלי ערך" (לצאת מהקווים, סודות החשיבה והיצירתית, תורגם בידי יוסי מילוא ויצא לאור בהוצאת כתר, 2013). בכתיבתו הוא סוקר באופן מעמיק את התפתחות הידע האנושי, את החינוך, את שפעותיהם על החיים בכלל ועל עולם העבודה בפרט, ומסביר, באופן מרתק, מהי ומדוע חשובה היצירתיות, יותר מכל דבר אחר, לקיומנו. הרצאותיו ב - TED, קצרות, תמציתיות ומלאות הומור - והן באמת משהו שכל אחד, ולא רק הורים לילדים במסגרות החינוך, חייב לעצמו.
והנה אחת מהן, במסגרת RSA Animate:



ובהתאם לזה, אני סקרנית לדעת, מה הייתה יכולה להיות רשימת זוכי וזוכות פרס ישראל מבין המבצעים, המורים וכל מי שעוסק בתחום המוזיקה, במובנו הרחב ביותר. הצעות...  יתקבלו בשמחה.
צפייה מהנה!