יום ראשון, 31 באוגוסט 2014

להציל את מוצרט. רפאל ירושלמי

"מעולם לא היטבתי להבין מוזיקה כמו מיום שחדלתי להאזין לה. מיום שניטלה ממני היכולת להאזין מכוח הנסיבות. אבל למוזיקה יש אמצעים אחרים להשמיע את עצמה. אין צורך בגרמופון. אף לא בתווים. הגאונות המוזיקלית היא הרוח המפעמת ב"חליל הקסם" עוד קודם שמופק אפילו צליל אחד. הציפייה קודמת לשמיעה. זאת התנועה, הגישה, הרגש. בלא שום קשר לתווים.



אני זוכר מאות אריות, את המילים של כל האופרות הגדולות, באיטלקית, בגרמנית, בצרפתית, את שמותיהם של מנצחים דגולים וזמרות דגולות, את התשואות. הם מהדהדים בראשי. הולמים לי בתופי האוזניים. אם הם ייקחו ממני את המוזיקה...."

ע' המליצה לי על ספרו המקסים של רפאל ירושלמי: "להציל את מוצרט". ספר קטן, תמציתי, מעט שיש בו המון, ספר הנקרא בנשימה אחת, ומהדהד במחשבה זמן רב אחרי סיום קריאת הפיסקה האחרונה בו. הספר נכתב בצרפתית ותורגם כל כך יפה לעברית בידיו של יהושע קנז. רפאל ירושלמי חי בתל-אביב, נולד בפריז ושם גם למד ("אקול נורמל סופריור", "הסורבון"). לאחר עלייתו לארץ שירת בחיל המודיעין. הוצאת הספרים הצרפתית המצויינת  Actes Sud פרסמה עד כה שלושה ספרים שלו, וספר זה, הראשון שכתב, יצא לאור בעברית - בהוצאת עם עובד. מומלץ מאד, לא רק למוזיקאים... 

יום שלישי, 12 באוגוסט 2014

קופרן, האומות, סונטות וסוויטות בטריו, לשני צ'מבלי, I

יצירתו של פרנסואה קופרן "קונצרט אינסטרומנטלי לכבוד העלאתו של מסייה לולי הבלתי נשכח לדרגת אל" ראתה אור בדפוס  בשנת 1725. זוהי טריו סונטה ובה שני תפקידים לשני כלי נגינה מלודיים ושני תפקידים נוספים – לכלי קשת נמוך ולבאס מסופרר, הרכב זהה להרכב היצירה שבמרכז התקליטור שלנו "האומות". יצירה זו היא גם המקור החשוב ביותר, העדות המובהקת לקיומה של פרקטיקה מעניינת במוזיקה הקאמרית: האפשרות לבצע מוזיקה קאמרית – בשני צ'מבלי. את ההקדמה ליצירה זו כתב המלחין, וממנה עולה שהוא עצמו ניגן אותה בצ'מבלו, בדואו עם נגן צ'מבלו נוסף. וכך כתב, בתרגום חופשי מצרפתית:

"את הטריו הזה, כמו גם את ה"קונצרט האינסטרומנטלי לכבוד העלאתו של מסייה קורלי לדרגת אל", וספר של טריו סונטות נוספות, שאני מקווה להוציא לאור בחודש יולי הקרוב, אפשר לנגן בשני צ'מבלי, כמו גם בכל כלי הנגינה האחרים. אני מנגן אותם כך עם בני משפחתי ועם תלמידיי, וזה מוצלח מאד; בנגינת הקול המלודי האחד עם הבאס האחד - בצ'מבלו אחד, ו(בנגינת) הקול המלודי השני עם אותו קו הבאס, באוניסון (unison, מונח שמשמעותו נגינת אותה מנגינה על ידי שני כלי נגינה או יותר, בו זמנית), בצ'מבלו השני".

קופרן מפתיע בהתייחסות אישית, ואומר: "נכון, שיש צורך בשני העתקי התווים במקום אחד ובשני צ'מבלי, אבל אני מוצא שקָל יותר לשני נגנים להתאים נגינתם, מאשר לארבעה מוזיקאים". הצד הפרקטי חשוב לקופרן, שמכיר היטב את קהל הלקוחות ואת האמצעים העומדים לרשותם: "גם שני ספינטים (ספינט, ל'אפינֵט  - spinet, l'epinette) יתאימו לכך (למרות צלילם הצנוע)".

ומשלים קופרן את התייחסותו לביצוע בשני צ'מבלי, בהערה אחת, מעניינת במיוחד: "הדבר היחיד שיש צורך לשים אליו לב הוא אורכם של התווים – מפני הקישוטים שצריכים למלא אותם. כלי קשת יכולים להחזיק צליל ארוך אך הצ'מבלו אינו יכול לעשות זאת, ולכן צריך להאריך בנגינת הקישוטים השונים. במקרה זה, תהייה התוצאה נעימה לא פחות, ובמיוחד מפני שהצ'מבלו יש לו (צליל) מבריק ובהיר, שקשה למצוא  בכלי נגינה אחרים". לרעיון המוזיקלי צורות ביטוי רבות אפשריות, אומר קופרן, ומבטא בכך מחשבה כמעט מהפכנית למי שעסק ב"ביצוע ההיסטורי" ורגיל לתפיסה המקובלת, השואפת אל "אופן-הביצוע הנכון, המדוייק". 

אפשר למצוא אצל קופרן הערות דומות, ביחס ליצירות נוספות שלו. כך למשל הוא כותב בהערת שוליים ל"יולי"  – La Julliet  מתוך הסוויטה הארבע עשרה לצ'מבלו: "אפשר לנגן את הקטע הזה בכלי נגינה שונים, אבל גם בשני צ'מבלי או שני ספינט הנושא – עם הבאס – בכלי אחד, והנושא השני ( - contre-partie ) – עם הבס, בכלי השני. הדבר נכון לכל יצירה הבנויה בצורת טריו".

מפתיע לגלות שהספינט, בן משפחתו הקרוב של הצ'מבלו, היה נפוץ מאד גם בפריז. הוא כלי בעל צליל עדין, בעל מערכת מיתרים אחת בלבד, המתוחה בזווית של שלושים מעלות בקירוב, לרוחב המקלדת. מגנון הפקת הצליל שלו – זהה לזה של הצ'מבלו, הצליל מתקבל בפריטה. בצרפתית נקרא הכלי לעיתים קרובות "כנפי-זבוב"... והדמיון בין כלי הנגינה, כשהמכסה שלו פתוח, למעופף הזמזמן - ברור. לא פשוט לבנות ספינט מוצלח, ומעטים הם בוני כלי-המקלדת ההיסטוריים שטורחים בבנייתו. מאלו, אוכל להמליץ על שניים, שמעבודותיהם בשנים האחרונות ראיתי, שמעתי ו... ניגנתי. האחד הוא מרק דוקורנה, שלו סטודיו גדול ומרהיב ליד פריז, והשניה היא מרטין ארגליי, שהסטודיו שלה נמצא בעיר מונפלייה שבדרום צרפת. מחירו של ספינט – למתעניינים – הוא, לרוב, מחצית ממחירו של צ'מבלו!...



(כבל החשמל שייך למנורת הקריאה, כמובן..)

האוסף "האומות" ראה אור בדפוס בשנת 1726. הגרסה המודפסת כללה ארבעה תפקידים ללא הנחיה לגבי כלי-הנגינה המתאימים לביצוע. מודעה שהופיעה בעיתון הצרפתי החשוב "מרקור" ב – 1727, מודיעה על פרסום קרוב של יצירה לשני כינורות, ויול ובאס מסופרר. שלוש מתוך ארבע ה"סונאדות" (sonades)   הן זהות כמעט לגמרי לשלוש טריו - סונטות – בעלות שמות אחרים – משנת 1690, למעלה משלושים שנה קודם לכן. בהקדמה מסביר קופרן כי הכניס שינה מעט, ורק "שינויים בלתי חשובים", בטקסט המקורי. "הוספתי רק את הסוויטות הגדולות, שעבורן הסונאדות הן פרליודים, או סוג של הקדמה".

התקליטור "פרנסואה קופרן, האומות, סונטות וסוויטות בטריו ויצירות נוספות לשני צ'מבלי, כרך ראשון" הופיע לא מכבר בהוצאת  Toccata Classics הבריטית. הוא מכיל שתיים מארבע היצירות הללו – "הספרדייה" ו"אשת פיימונט (האיטלקיה)", קטעים נוספים ומאמר מקיף אודות המלחין והמוזיקה שלו. חלקו השני של האוסף, ובו שתי היצירות הנותרות וקטעים רבים נוספים – ייצא לאור בעוד חודשים אחדים. לרכישה – בקרו באתר "טוקאטה קלאסיקס", שם אפשר גם לשמוע צלילים אחדים ממנו, ואם אתם מזדמנים לחנויות תקליטור בחו"ל, חפשו אותו בחנויות (בהפצת חברת נקסוס). 


יום רביעי, 18 ביוני 2014

הצ'מבלו בקולנוע

הרומן המשעשע "טום ג'ונס", מאת הנרי פילדינג (1707 - 1754), סופר, מחזאי, משפטן ושופט, איש ציבור ושובר מוסכמות מקצועי, מוכרח היה להפוך לסרט. ואכן, הסרט נעשה כבר ב- 1963.
נעימת הנושא שלו, המרמזת על האופי התזזיתי של הסרט, הוענקה ל... צ'מבלו. צ'מבלו לא-היסטורי, כפי שהיה מקובל אז. הסיפור, המתאר באופן מרהיב את החברה האנגלית של אז, הסרט והמוזיקה נהדרים. סוזנה יורק ואלברט פיני, צעירים ומקסימים, בתפקידים ראשיים.



יום חמישי, 12 ביוני 2014

פרנסואה קופרן. "האומות" וקטעים נוספים, תקליטור חדש

עוד אכתוב על האוסף המוקלט החדש, על המוזיקה, על המלחין הצרפתי פרנסואה קופרן "הגדול" (1668 - 1733), על הגירסה לשני צ'מבלי, על הקטע הזה במיוחד, על פירוש שמו ועל הפופולאריות שזכה לה (בצדק)...

אבל, בינתיים, הנה הוא לפניכם. הפרק Les barricades mistérieuses (הבאריקדות המסתוריות) טעימה מן התקליטור החדש של דואו הצ'מבלי עם אימר באקלי. בגרסה שלנו אנו מנגנות אותו בשני צ'מבלי, כמובן, עם המון צלילי באס ומשחקי צליל....



הוקלט בפריז, אוקטובר 2013, בסטודיו של ריינהרד פון נאגל, וייצא לאור בתחילת יולי, בהוצאת טוקאטה קלאסיקס, הבריטית. 

יום ראשון, 30 במרץ 2014

שיני הזמן. צ'מבלו

הנגינה בצ'מבלו וכל מה שסביבה עברו שינויים רבים. קשה אפילו להצביע על תאריך מסוים שבו "התחיל הכל" או "השתנה הכל". לטעמי, הצ'מבלי ההיסטוריים, התקופתיים, שבהם משתמשים כיום, מעניינים יותר בצליל שלהם, מאלו שהיו בשימוש בתחילת המאה העשרים, הצ'מבלי המסיביים והכבדים שנבנו בעידודה הרב של ונדה לנדובסקה. ועם זאת, אני שמחה לגלות נגני צ'מבלו מתחילת ואמצע המאה העשרים, וסקרנית להקשיב לנגינתם, גם אם הצליל המתכתי של כלי-הנגינה שלהם אינו לטעמי.
כך מצאתי בספריית הרשת את פרנסואז פטי, ואת הקלטת מבחר יצירות פרנסואה קופרן שלה. פטי הייתה תלמידתו של גרלן, והפכה לנגנית ידועה ולמורה מבוקשת. הקלטה מראשית שנות השישים.


ומחר, יום שני, כמה דקות לאחר השעה תשע בבוקר, ישמיע רון מרחבי ברשת המוזיקלית של קול ישראל, "קול המוזיקה" סונטה נוספת לשני צ'מבלי, מס' 525 ברי"ב – מאוסף הטריו סונטות של באך (במקור לעוגב), בנגינתנו.



בהקלטה זו עמדו לרשות אימר באקלי ולרשותי שני צ'מבלי היסטוריים, על פי מודל של כריסטיאן צֵל, מתוצרת הסטודיו של ריינהרד פון נאגל, שני צ'מבלי מקסימים ביופים, מכל בחינה שהיא. והנה - הפרק השני של הטריו, שאפשר יהיה לשמוע מחר...


תכניותיו של רון מעניינות ועשירות, הן נהנות מהידע הרב שיש לו, כנגן וכמוזיקולוג.
רון למד באוניברסיטת תל אביב, ולאחר סיום התואר השני בה – באוניברסיטת אן-ארבור, מישיגן. אחר כך השלים לימודי ניהול במסגרת החוג למינהל, באוניברסיטת תל-אביב. מלבד היותו עורך תוכניות רדיו, הוא מנהל את תכניות המוזיקה במרכז למוזיקה ירושלים, מפיק בסטיבל "קול המוזיקה" ונגן קונטרבאס. 
האזנה עריבה!  

יום ראשון, 26 בינואר 2014

"תיק גרונינגר"

לפני ימים אחדים הוצג בשוויץ בהקרנת בכורה סרט חדש, "תיק גרונינגר".
סיפור היסטורי, שראשיתו במרץ 1938, בסיפוחה של אוסטריה לגרמניה, ליצירת "הרייך השלישי".

רוב אזרחי אוסטריה קיבלו בשמחה את הסיפוח ואת השינוי הפוליטי שנבע ממנו. לא כולם. עבור יהודי אוסטריה, שממילא סבלו כבר משנת 1934 מן האנטישמיות של משטר שושניג, היו ימים אלו קשים. חוקים ותקנות חדשים נגדם נכנסו לתוקף. שבוע לאחר הסיפוח, הגיע לווינה אדולף אייכמן, על מנת להתוות גם שם את דרכי הפעולה למדיניות הגרמנית החד משמעית: להביא להגירת  מיידית של יהודי אוסטריה. היהודים חייבים היו להשאיר אחריהם את כל רכושם וכספיהם, לרבות מס מיוחד שהוטל עליהם בגין הזכות שניתנה להם, להגר. 
לאן יהגרו, בכך לא עסק אייכמן.

מקס שוורץ, אז בן כמעט ארבע-עשרה שנה, התגורר עם אימו האלמנה ושלושה מששת ילדי המשפחה בווינה, ברובע השני. לימודיו בבית-הספר - הופסקו. קשיים כלכליים, פחד מפני הלא נודע, טרור ואלימות אנטישמית מילאו את היומיום. בליל התשיעי בנובמבר 1938 הותקפו בתי הכנסת האוסטרים, רובם נהרסו. "ליל הבדולח" סימן את תחילת השלב אחרון: חיסול היהדות באירופה.

האזרח השוויצרי פאול גרונינגר נולד בשנת 1891 בסנט גאלן, חבל ארץ בצפון-מזרח המדינה, סמוך לגבול האוסטרי. הוא שיחק כדורגל בקבוצת הכדורגל של סנט. גאלן, ועבד כמורה בית-ספר יסודי. אחר כך הצטרף למשטרה. סמוך לתחילת מלחמת העולם השנייה היה גרונינגר קצין, מפקד משטרת קנטון סנט גאלן. בשנת 1938 התרבו מקרי הברחת הגבול באיזור "שלו". אנשים, נשים, צעירים ומבוגרים, משפחות ובודדים הגיעו אל איזור  הגבול, בניסיון לעבור את הגבול, בלי אשרת כניסה מתאימה. הוא צפה במתרחש ודובב את הבאים. והוא לא נותר אדיש למצוקתם ואסונם.



פאול גרונינגר, מפקד משטרת סנט גאלן

מפקד משטרת הזרים השוויצרית, היינריך רוטמונד, כינס באמצע אוגוסט 1938 את כל בכירי המשטרה לדיון חירום, שנערך בציריך. בשוויץ חיו אז ארבעה מליון בני אדם, וביניהם – שמונה עשר אלף יהודים. את רוטמונד הטרידה ההגירה היהודית מן הרייך השלישי מאד. בישיבה נכח גם נשיא הכבוד של "ועדת העזרה לפליטים" השוויצרית, בעצמו קצין משטרה, וגם הוא דרש לסגור את הגבול. שאר הנוכחים הסכימו עם עמדתם: "הסירה מלאה" ואין מקום בה לבורחים. רק אחד הביע התנגדות.
"אי אפשר להחזיר את הפליטים, ולו רק מטעמים הומניטאריים", אמר קצין משטרת סנט גאלן פאול גרונינגר. "חייבים לאפשר את כניסתם". דבריו נרשמו בפרוטוקול הישיבה.

כמו רבים אחרים נמלט מקס (מתי שורץ, אבא שלי),  מווינה אחרי אירועי ליל הבדולח (נובמבר 1938). הוא ברח לכיוון גבול אוסטריה – שוויץ, בין העיירה האוסטרית הוהנמס והעיירה דיפולדסאו שבאיזור סנט גאלן. נהר הריין היה שם רדוד, ואפשר היה לעבור אותו ברגל, בקלות יחסית, אל שוויץ החופשית. הייתה רק בעיה אחת – הגבול היה סגור, ואשרות לא היו בנמצא. יהודים לא היו רצויים בשום מקום, גם לא בשוויץ. אבל, הוא הצליח לעבור את הגבול. 

מקס שורץ, 1938  

בחודשים אלו, החל מאוגוסט 1938, פעל גרונינגר בנחישות ובאומץ, בניגוד להוראות שניתנו לו. הוא הפיק אשרות שהיה לפליטים רבים, ובהן גם לנער מקס שורץ. הוא פעל להעברתם לידי מי שיטפלו בהם בהמשך, יהודים מסורים וגופים ציבוריים יהודים ואחרים. היו גם אנשים אחרים בין תושבי האזור שחשבו כמוהו, שיש לעזור למי שנרדף וחייו בסכנה. לא מעטים סיכנו עצמם כשעזרו לפליטים לחצות את הגבול והובילו אותם למרכזי הפליטים, או הכניסו אותם לבתיהם וסייעו להם בימים, בשבועות הראשונים של שהותם בשוויץ. אבל, מעמדו של גרונינגר כקצין משטרה אפשר לו פעולה בקנה מידה גדול:  על פי אומדן, הציל גרונינגר את חייהם של כשלושת אלפים ושש מאות פליטים יהודים, במהלך חודשי הקיץ של שנת 1938, הסתיו והחורף של שנת 1939. רבים שמו לב לכך, ואי-הנחת גברה.


 ב - 3 באפריל 1939 – ננקטו נגדו צעדים. פאול גרונינגר גורש ממשרדו. הוא הודח מן המשטרה, פיטוריו נכנסו לתוקף מייד, ללא הודעה מוקדמת. מאותו יום הפסיק לקבל שכר, גם תביעותיו לקבלת תשלום פנסיוני – נדחו. הוא נדרש להשיב את חליפת המדים שלו באופן מיידי, והמשפחה אולצה לעזוב את דירת-השירות. מאוחר יותר הוגש נגדו כתב אישום והוא הועמד לדין. משפטו נפתח בתחילת אוקטובר 1940. הוא נמצא אשם בפעילות בלתי חוקית ובזיוף מסמכים (הלא הם אשרות-השהיה של הפליטים, בהן רשם תאריך מוקדם יותר, מזה שבו הגיעו, על מנת שלא תחול עליהם ההנחיה המחמירה). 

בשנת 2000 מצא עבורי מרטין יגר, איש ארכיון סנט גאלן, את כרטיס הפליט של אבי. הכרטיס מכיל את פרטי תאריך הגעתו לסנט גאלן, את פרטי מקום הימצאו, ואת שם האדם שאישר את כניסתו: מר קצין-המשטרה גרונינגר.


אבא שלי לא אהב להיזכר בשנים ההן. הוא התחמק מלדבר עליהן, למעט פה ושם, כשסיפר מעט או תיאר תמונה שגם ילדים יכולים היו להבין, כמו למשל תמונת אולם השינה הגדול והעצום, האולם אליו הגיע בלילו הראשון בשוויץ. מיטות רבות  הוצבו בו, זו לצד זו, בצפיפות רבה. מישהו מדיירי המחנה פינה לו את מיטתו כדי שיוכל לישון בה, ויצא ל"שמירה" בחוץ. הוא זכר את המיטה החמה, את מגע השמיכה, לאחר ימים ארוכים של בריחה. מייד עם תום המלחמה, בן עשרים ואחת שנים, עלה לארץ ואת כל כוחו השקיע בבניית חייו וחיינו בישראל. סיפור שנות המלחמה שלו נותר מעורפל, למשך הרבה מאד שנים.


אולם השינה במחנה דיפולדסאו (צילום עיתונות (?)




דיפולדסאו, 1 מאי 1939. מקס יושב על הספסל הרחוק, משמאל לחלון. אין פרטים נוספים. 

גרונינגר נפטר בשנת 1972. בשנות המלחמה, כמו גם בשנים שאחריה, חיו הוא ומשפחתו חיי עוני. עבודה לא יכול היה למצוא, למעט פה ושם עבודות דחק בשכר נמוך, אליהן ממילא לא התאים. במהלך השנים עשתה משפחתו ניסיונות רבים להביא לקיומו של משפט חוזר בשוויץ, וכולם נכשלו. דעת הקהל, המערכת הפוליטית והמערכת המשפטית סרבו לדון בכך. לדידן, היה גרונינגר עובד מדינה שסרח, כיוון שעבר על חוקי המדינה. מאמר אודותיו שפורסם ב – 1984 בעיתון מקומי העלה את עניינו שוב, אך זכה להתעלמות דעת הקהל.

בתחילת שנות התשעים קרו מספר דברים. סטפן קלר, היסטוריון ועיתונאי, החל, במסגרת עבודת הדוקטורט שלו, לחקור את הפרשה מחדש. תוצאות המחקר פורסמו בספרו "מקרה גרונינגר".  רות דרייפוס, בת למשפחה יהודית מסנט גאלן, נבחרה לשמש חברת פרלמנט (מייד אחר כך - לשרת פנים, לימים תמונה גם כנשיאה). לחץ בינלאומי על שוויץ להתמודד עם עברה תרם גם הוא. האווירה הציבורית השתנתה. המדינה שינתה עמדתה. מערכת המשפט הסכימה לקיים משפט חוזר. התוצאה הייתה – זיכוי מוחלט (הפרוטוקולים, אגב, חסויים ויישארו חסויים עד 2028). עם תום המשפט העביר קנטון סנט גאלן לידי משפחת גרונינגר תשלום, פיצויים בגין הנזק שנגרם לו מחמת פיטוריו, ובגין כל זכויותיו כעובד מדינה. המשפחה הקימה קרן, המעניקה פרס למי שפועלים ברוח מעשהו להצלת אחרים בסכנת חיים. ועדיין, יש הסבורים שלא נהג כשורה. שטעה, בסירובו לציית להוראות הממונים עליו, "לחוק המדינה".

אני סקרנית לראות את הסרט החדש. מקווה שיובא ויוקרן גם בארץ. למרבה הצער, הוא עדיין אקטואלי.