ויקטור בורגה, המדפדף

תוכניות קונצרטים מורכבות ממחשבות ומרעיונות מוזיקליים ואחרים, מסגנונות שונים של הלחנה, מיצירות שונות, מצירופים שונים של כלי נגינה ומצלולים מגוונים, אבל גם – מתקלות קטנות או גדולות, טעויות וביש-מזל. כל מוזיקאי שמופיע על במות יכול להיזכר בחוויות הפחות נעימות שעברו עליו, ואולם רובנו – נעדיף שלא לחשוב עליהן. מביך.
הפסנתרן הדני-אמריקני ויקטור בורגה דווקא חשב על התקלות שאמנים נתקלים בהן וזכר אותן היטב. הוא אפילו השתמש בהן כחומר גלם ליצירתו: "סטנד-אפ" פסנתרני-מוזיקלי. בורגה "טיפל" בקומפוזיציה המודרנית שנדמתה לו כאקראית, במערכת היחסים של הסולן עם התזמורת, בתדמית זמר-האופרה ובנושאים רבים קטנים-גדולים נוספים.
ויקטור בורגה נולד בדנמרק בשנת 1909, בן לזוג מוזיקאים יהודים. כישרונו כפסנתרן בלט כבר בילדותו והוא הוכתר כילד – פלא. שנים אחדות הופיע כפסנתרן קונצרטים, אך בשנת 1933 החל לשלב בהופעותיו קטעי "סטנד אפ" מוזיקלי – בסגנון ייחודי. עם עליית הנאציזם לשלטון בגרמניה הפך בורגה את התופעה הפוליטית החדשה לנושא בהופעותיו. בזמן פלישת הנאצים לדנמרק שהה, למזלו, בסיור קונצרטים בשבדיה, משם נמלט לפינלנד וממנה – באוניה האחרונה שהורשתה לצאת – לארה"ב. כפליטים רבים אחרים הגיע לאמריקה כשרק בגדיו לעורו, כל רכושו אז הסתכם ב - 20 דולרים. בורגה השתלב ב"עולם החדש" עד מהרה: למד אנגלית, התאים את הופעותיו לשפה ולקהל ונקלט בעולם האמנות והבידור האמריקאי – תחילה, באמצעות הרדיו, ועם הזמן גם בשידורי טלביזיה, בקולנוע ובהופעות על במות שונות, כסולן, כמנצח על הטובות שבתזמורות העולם. יחד עם פעילותו המוזיקלית עסק בצדקה, הקים קרן תרומות ופעל באמצעותה בארצות סקנדינביה, על מנת לציין כך את הערכתו לפועלן למען היהודים, בתקופת מלחמת העולם השנייה.
בורגה נפטר בשנת 2000, בגיל התשעים ואחת. הוא לא הפסיק להופיע לפני קהל ונפטר בשנתו, יום לאחר ששב מעוד אחד משישים הקונצרטים שנתן בשנת חייו האחרונה.
לאחד מספריו העניק בורגה את הכותרת: "החיוך הוא המרחק הקצר ביותר בין בני אדם". החיוך והצחוק היו לו חשובים, מאד חשובים. והוא דיבר על כך - ברצינות רבה.
הנה קטע מקונצרט בנגינת ויקטור בורגה– מוקדש לאותו אדם אמיץ, שקם מן הקהל ומתגייס, בהתראה קצרה, לבקשת הפסנתרן הוירטואוז, הלא הוא "המדפדף".

נוף

חוף הבונים, ישראל, יולי 2010.
אין כמו היופי הזה, גם אם יש יפים ממנו.
ומזל טוב לש"מ ליום ההולדת.

מוזיקה צרפתית, דיוקנו של מראן מארה

הקונצרט האחרון בסדרת הקונצרטים "צלילים ומילים" של עונת 2009 - 2010 יתקיים בקרוב: בתל-אביב, ב – 22 ביולי ובמעלות-תרשיחא ב – 27 ביולי 2010. טל ארבל, בוריס בגלמן ואני נגיש מוזיקה צרפתית מתחילת המאה השמונה-עשרה. דמותו (המוזיקלית) של מראן מארה, נגן מעולה ומלחין פורה, מי שחידש ועיצב את המוזיקה לויולה דה גמבה והלחין אין ספור יצירות לכלי הנגינה הזה, היא הציר של תוכניתנו. נשמיע את יצירתו המפורסמת – "פעמוני כנסיית ז'נבייב הקדושה בפאריז", את הטריו – "מארה", תמונות מוזיקליות לויולה דה גמבה ובס מסופרר, וגם עיבודים לצ'מבלו סולו מתוך מוזיקה שהלחין מארה לאופרה "אלסיד". עוד יתארחו בתוכנית שני מלחינים אחרים, שניגנו וכתבו לויול – מורהו של מארה, מייסד האסכולה הצרפתית לנגינת ויולה דה גמבה (ויול, בצרפתית) מסייה דה סינט קולומב, ואנטואן פורקרה, נגן וירטואוז, שאת המוזיקה שכתב אנחנו יכולים לשמוע ולהשמיע בזכות העובדה שנרשמה על ידי בנו, נגן ויול וצ'מבלו – ז'אן בפטיסט פורקרה.

שלושת הדמויות מייצגות שלושה דורות של מלחינים בכתיבתם לויול: סנט קולומב הוא המבוגר בשלושתם, כתיבתו מהורהרת, עדינה ומלודית. מראן מארה חוקר ומנסה את הויול, מרחיב את גבולות הנגינה בו ומטמיע ביצירותיו את כל מה שהוא מגלה אודות הכלי וכל מה שיוכל להפיק ממנו בצלילים. כתיבתו של מארה יכולה להיות מופשטת אך גם קונקרטית וייצרית. ואילו אנטואן פורקרה – הצעיר בשלושתם – מושפע ביצירתו מן הסגנון הוירטואוזי האיטלקי, ויצירתו חושנית וישירה.
טל ארבל נולדה בתל אביב, בחרה במוזיקה בגיל צעיר, תחילה בנגינת חלילית ומאוחר יותר – בויולה דה גמבה. בתום לימודיה בארץ התמחתה טל בנגינה בויול אצל פאולו פנדולפו ב"סקולה קאנטורום באזיליינסיס", בעיר באזל. עם סיום לימודיה בשוויץ העתיקה טל את מושבה ללונדון, שם שהתה בחמש השנים האחרונות, כשהיא מופיעה, מלחינה ומקליטה. תקליט הבכורה שלה יצא לאור לא מכבר, והוא מציג אוסף מעניין של יצירות, סגנונות, תבניות וצורות מוזיקליים, בנגינה מאד אישית ומלאת הבעה. הכנר בוריס בגלמן נולד במוסקווה, שם החל בלימודי הנגינה בכינור. כעת הוא תלמיד תוכנית הלימודים המתקדמים בקונסרבטוריון של מוסקווה בהדרכת פרופ' לובימוב, ומתמחה בנגינת כינור בארוק בקונסרבטוריון של פאלרמו, בהדרכת אנריקו אונופרי וריקרדו מינאסי. הוא פעיל כסולן ובהרכבים קאמריים, השתתף בפסטיבלים רבים למוזיקה עתיקה באירופה ונגינתו הוקלטה עבור תחנות טלביזיה ורדיו רבות.
הנה יצירתו של מארה "פעמוני כנסיית ז'נבייב הקדושה בפריז", בנגינתם של אליס וניקולאוס הרנונקור והרברט טאקצי.

מראה עיניים. תחריט ותווים

תחריט היא מיומנות עתיקת יומין. החיבור שבין התחריט למוזיקה – נוצר בסוף המאה החמש-עשרה, כאשר ההתעניינות והדרישה ליצירות הכתובות עלו מאד ואמנות העתקת היצירות המוזיקליות בכתב-יד לא סיפקה את הביקוש לכתבי-יד שהיו, ממילא, מאד-מאד יקרים.
בוונציה, בתחילת המאה השש-עשרה, השתמש אוטביו פטרוצ'י ב"שיטת-הדפסה" שעשתה שימוש בטכניקת תחריט בת שלושה שלבים: תחילה הוטבעו בדף החמשות (חמשת הקווים, המשמשים לכתיבת הווים), אחר כך מילות הטקטס, ולבסוף – התווים. התוצאה יפה, אך התהליך העבודה היה ארוך, מפרך ויקיר מאד (לא מן הנמנע הוא, שחומר רב הושלך בשל פגמים, עד אשר התקבלה תוצאה משביעת רצון).
הנה דוגמא: מתוך אוסף של כמאה מזמורים לארבעה קולות, Odhecaton.

באותו זמן, השתמשו באנגליה, ואחר כך גם בארצות השפלה, בשיטה שונה במקצת. תהליך ההטבעה של המידע על הנייר היה בן שלב אחד בלבד, הטקסט הורכב מחלקי-דפוס רבים, קטנטנים: חמשה קטנה ועליה תו, בגובה מסויים, באורך מסויים, או סימן אחר. את החלקים הקטנים הניחו זה בצד זה, וכך נוצרה השורה כולה. התוצאה לא הייתה מספקת, מבחינה וויזואלית, קווי החמשה לא יכלו להיות ישרים וחלקים. בשיטה זו השתמש פייר אטנייאן, כשהוציא לאור את המגניפיקט הזה, יצירה לעוגב.

מאוחר יותר, במיוחד המאה השמונה עשרה, נעשה שימוש נרחב בטכניקת תחריט על לוחות אבץ, פיוטר או נחושת. את החָמשַה יצרו באמצעות מעין מזלג בעל חמישה חודים, על מנת שהרווחים בתוך החמשה יישארו שווים זה לזה, ואת המידע המוזיקלי הוסיף ה"גרפיקאי" בכתב-ידו, כתב-ראי, כמובן (בכל שיטת הדפסה, על מנת שהמידע המופיע על הנייר יהיה בכיוון הנכון, יש להכין פלטת-הטבעה הפוכה). אני מתארת לעצמי, שהמלחין והגרפיקאי / דפס עבדו שכם אל שכם, ובכל פעם שהיה לוח מוכן – נעשה ניסיון הדפסה. המלחין יכול היה להורות לבעל-המלאכה להוסיף, למחק, לתקן ולשנות בהתאם לרצונו. כך, למשל, כותב פרנסואה קופרן באחד מספריו, שהעלה את המוזיקה שלו על הכתב, כדי שמי שמנגן אותה יוכל לדייק בנגינה (הדוגמא לקוחה מתוך ספר לימוד אמנות הנגינה בצ'מבלו, 1716).

זמן רב כבר אין משתמשים באמנות התחריט לצורך הדפסת יצירות מוזיקליות, אך כאמנות – היא חיה מאד. אחת מסדנאות התחריט הבודדות בארץ ממוקמת בכניסה לקיבוץ כברי, ממזרח לנהריה. זוהי "סדנת גוטסמן לתחריט". אמנים רבים יוצרים בה, יש בה אוסף עצום של עבודות אמנות, מוצגות בה תערוכות מתחלפות והצוות שלה בעל ניסיון רב, מה שהופך כל ביקור שם לחוויה מעשירה ומהנה מאד.
לפני ימים אחדים השתתפתי בסדנת מבוא מן הסדנאות המתקיימות שם מדי פעם, וערכתי היכרות אישית עם ראשית תהליך יצירת תחריט. העבודות שיצאו מתחת לידי ראשוניות מאד – אבל נהניתי כל כך!

תודה לשרון, מסדנת התחריט, שצילמה.

משמע אזניים - פסנתר ומרימבה

היא נגנית ומלחינה, יוצרת תוכניות קונצרטים מתוך שיתוף פעולה עם אמנים – מוזיקאים מכל גווני הקשת ומרצה על מוזיקה. השבוע שמעתי אותה, מנגנת ומארחת את נגן-המריבה המצויין אסף רוט, מוזיקאי רב-גוני, שסגנונות מוזיקליים שונים שגורים אצלו, כאילו היו - כל אחד מהם - שפת האם שלו. הפסנתרנית אורית וולף אוהבת מוזיקה, אוהבת לנגן, ולא פחות מכך - אוהבת את הקהל שבא לקונצרט. בין נגינתם המשובחת של אורית ואסף ובין הקהל שהאזין להם, אפשר היה לחוש באותו "משהו מיוחד" שקשה להגדירו, שקיים לפעמים בקונצרט החי ולא קיים בהאזנה להקלטות, טובות ככל שיהיו.
נהניתי מאד.

הגוף

לפני כחודש נבנה ליבו של הצ'מבלו. כעת, כבר אפשר לראות את הגוף כולו, לאחר שבנייתו הושלמה. גם המקלדת כבר מונחת במקומה. הצ'מבלו הזה, על פי מודל צרפתי מן השליש הראשון של המאה השמונה עשרה, יהיה בעל מקלדת אחת.
הוא הולך ונבנה בפאריז, בסטודיו של ריינהרד פון נאגל.

לילדים

בעשור האחרון נוספו למדף הספרים לילדים ספרים רבים על מוזיקה ומוזיקאים, מכל מיני זוויות. אחד המקסימים שבהם הוא הספר "התזמורת מתלבשת" שנכתב בידי הסופרת (והמאיירת) האמריקאית קרלה קַסְקִין, ואוייר בידי מרק סימונה. הספר תורגם מאנגלית על ידי תלמה אליגון, שגם הוסיפה לו אחרית דבר. בספר מתוארות ההכנות שעורכים חברי התזמורת הפילהרמונית של ניו – יורק לפני הופעתם, מתוארת הגעתם לאולם הקונצרטים והרגעים שלפני תחילת הקונצרט, ואפילו ה"אין-סיפור" הזה מתגלה כסיפור מרתק.
בצד הספרים המתורגמים, שזמן רב היוו את חלק הארי של ספרי המוזיקה, יצאו לאור בשנים האחרונות שלוש סדרות ספרים מהנות מאד שנכתבו בידי אמניות ישראליות, שחקנית ושתי מוזיקאיות.
ניצה שאול כתבה סדרת ספרים לילדי הכיתות הנמוכות של בית הספר היסודי, על פי תוכניות המופעים שלה, קונצרטים מוסברים לילדים, שבעריכתה ובהנחייתה. שאול מספרת את סיפורי ילדותם של מלחינים מוכרים. את הספרים איירה בחן יונת קציר-גולן. לכל ספר נלווה תקליטור ובו אוסף פרקים מיצירות המלחין עליו מספר הספר. בסיפוריה של ניצה מתוארים חייהם של המלחינים ("ויולדי – ג'ינג'י כל עונות השנה", "יוהן שטראוס מלך הולס" ואחרים) כשעוד היו ילדים, באמצעות שיחות בין דמותם (הדמיונית, בחלקה) ובין הדמויות שסבבו אותה ואירועים שונים מחייהן. ההגשה המיוחדת הזו נובעת מניסיונה של שאול כשחקנית מוערכת.
הפסנתרנית והמוזיקולוגית אסתרית בלצן כתבה עד כה שני ספרים המיועדים לקוראים מבוגרים יותר. את הספרים, "היידן ובטהובן" ו- "מכתבים ממוצרט"), איירה הילה חבקין, במינימליזם ובעדינות. כתיבתה של אסתרית רבת שכבות: יש בה תיאור היסטורי של התקופה, של גיבורי הסיפור, ניתוח של קשרים והקשרים, שילוב נבון ועשיר של דוגמאות מוזיקליות מהקלטותיה בטקסט והתייחסות לשאלות שהן רלבנטיות גם לתחומי חיים אחרים (כמו, למשל, יחסי מורה – תלמיד). גם לספריה של בלצן נלווים תקליטורים, ולשמחתי - רשימת פרקי היצירות והמוזיקאים המבצעים אותן מפורטת בסוף כל ספר.
האמנית המאיירת הילה חבקין, ילידת 1948, אהובה עלי מאד. "ספר המאיירים הגדול" (מוזיאון ישראל והוצאת עם עובד) מארח אותה בין זוכי פרס המוזיאון לאיור ספרי ילדים (חבקין זכתה בו שלוש פעמים, עד שיצא הספר לאור...) לראיון מעניין. הילה איירה למעלה ממאה וארבעים ספרי ילדים, רבים מכירים את איוריה – גם אם אינם יודעים מה שמה של המאיירת. האיורים של הילה חבקין עדינים, מלאי פרטים קטנים שאפשר לגלותם בהתבוננות חוזרת, יש בהם הומור ודמיון, ריחות וצבעים של עולמות שונים ורחוקים והמון, המון אופטימיות. לטעמי, הם מאד מרגשים.
ממש לאחרונה יצאו לאור ספריה של החלילנית אראלה תלמי. גם אותם איירה הילה חבקין. אראלה, ילידת קיבוץ אפיקים, היא נגנית חליל נהדרת ומוזיקאית מעולה, הכותבת בחרוזים סיפורים מתוקים שמיועדים לפעוטות ולילדי הגן. אראלה מציגה כלי נגינה, בינתיים: את החליל ("אל הגליל בעקבות החליל") ואת החצוצרה ("מי מנמנם פה בתוך החצוצרה?"). הילדים גיל ויונתן וכלי-הנשיפה הם גיבורי אגדות שיש בהן נוף ארץ-ישראלי, חיי יום-יום, עולם תרבותי של כאן ועכשיו. תלמי, סולנית מוכרת, ניגנה גם בתזמורת הקאמרית הישראלית ובהרכבים קאמריים מכל סוג, יצירות קלאסיות ומודרניות, והיא שוזרת אל תוך האגדות שחיברה גם מעט מידע על כלי-הנגינה, מבלי שהאגדות הישראליות מאבדות משהו מקסמן. מידות הספרים מותאמות בדיוק לידיים קטנטנות, האיורים המלווים את החרוזים משתרעים על הדף כולו (ראו בתמונה), והם מהיפים שראיתי.

ספרי הילדים של ילדותי שהנושא שלהם היה מוזיקה, היו "רציניים" והיו מיועדים לילדים שממילא מצאו עניין במוזיקה קלאסית. הספרים היפים של היום מאפשרים לכל אדם להתוודע למוזיקה, בכל גיל. נעים לדעת שיש ביניהם ספרים נהדרים - שנכתבו בעברית.