פריז. אותיות ותווים

ברחוב רומא, סמוך לתחנת המטרו "אירופה" ולתחנת הרכבת "סנט לזאר"' אפשר למצוא חנויות לכלי נגינה. חנות לפסנתרים, בית-מלאכה לכלי-נשיפה ממתכת והרבה חנויות ובתי-מלאכה לכלי-קשת: בית-מלאכה שמתמחה בבניית קונטרבאס, ואחרים, שבונים כלי-קשת קטנים, כמו בית המלאכה של ברנאר סאבאטייה, שבתמונה. 

"אריוזו"

מי שזקוק לתווים בפריז, יכול למצוא אותם בחנויות-התווים שברחוב.  "אריוזו" היא חנות אחת, נחמדה ודחוסה מאד, שיש בה גם תווים משומשים, הוצאות תווים ישנות שמחירן מוזל וגם הוצאות-תווים לא יקרות (למשל, Koenemann Music Budapest). בעיקר לפסנתר, קול ומקהלה. 

"חלילו של פאן" היא "חנות" שהיא שלוש חנויות. האחת  מוקדשת לרפרטואר כלי ותזמורתי, השנייה – לחומרי לימוד, והשלישית, הגדולה מכולן, מוקדשת לפסנתר, לצ'מבלו ולכלי-מקלדת נוספים. מבחר התווים של מוזיקה לצ'מבלו ולפסנתר-פטישים מעניין וגדול במיוחד....

"חלילו של פאן"

תווים ישנים אפשר למצוא גם אצל ה"בוקיניסטים", בעלי דוכני הספרים המשומשים. אלו דוכני-הספרים שבתיבות המתכת הירוקות הצמודות לחומה לאורך נהר הסיין. הם מציעים – בכל יום ובכל מזג-אויר – ספרי קריאה מ"יד-שניה", ארוזים היטב באריזת צלופן שקופה ובמחירים סבירים. החוברות וספרי התווים שהם מציעים למכירה – ישנים מאד, והם כוללים הרבה מוזיקה קלאסית לפסנתר, שירים לקול ופסנתר בעיקר מסוף המאה התשע-עשרה ותחילת המאה העשרים, קלאסיים ומודרניים - פופולאריים.

לוח-זיכרון על ביתה של ז'ורז' סנד, ברובע השביעי

הספריה הלאומית הצרפתית הוקמה כבר במאה השבע-עשרה. אנשי רוח וסופרים רבים חיו תמיד בפריז. אולי משום כך פריז היא גן עדן למי שאוהב לקרוא. בעיר חנויות-ספרים מכל סוג, והמבחר אינסופי. הבוקיניסטים וותיקים מאד והם אחד מסימני ההיכר של העיר. במרכזי הקניות הגדולים נמצאות חנויות הענק של הרשתות הגדולות, "וירג'ין" ו"פנאק" (זו שבמרכז המסחרי לֶה-אַל נהדרת: שטח עצום של מדפים עמוסי כל-טוב: ספרים, תקליטורים, סרטים ועובדים מעודכנים (ואוהבי-ספר בעצמם) הנכונים מאד לעזור למי שמחפש ואינו מוצא. 

"מונה קראה"

רשת מעניינת אחרת היא "מונה ליזֵא", רשת חנויות ספרים שאפשר למצוא בהן ספרי אמנות מעוצבים ומבחר קטלוגים של תערוכות-מוזיאון (של כל המוזיאונים החשובים) אשר הסתיימו כבר. הקטלוגים נמכרים בהנחה גדולה, עד כמה שראיתי. עוד אצל "מונה קראה": ספרי-ילדים צבעוניים ומקסימים, ספרי ארכיאולוגיה, דתות, מסעות ותיור.

"ז'יבר"

מסביב לכיכר סנט מישל, לא רחוק מן המזרקה היפה, פזורות החנויות ה"צהובות" של רשת "ז'יבר ז'ון", שמתמחה בספרי-לימוד, בכל נושא, לכל כיתה ולכל בית-ספר, וגם למי שלומד בכוחות עצמו.
בעיר חנויות ספרים נוספות שאינן שייכות לרשתות. הן מציעות מבחר ספרים על פי טעמם האישי של הבעלים. סמוך לשוק מופטאר שברובע החמישי, ברחוב קרדינאל למואן 74, מצאתי חנות מקסימה ובה ספרות יפה וספרי אמנות, תולדות האמנות, תולדות המוזיקה, חדשים ומשומשים. באי הקטן, איל סן-לואי, חנות לא גדולה לספרי מסע, חדשים ומשומשים במבחר עצום.
לא רחוק מכנסיית הנוטר-דאם, על שפת הסיין, כמעט, אפשר למצוא את "שייקספיר ושות' " (באנגלית זה נשמע הרבה יותר טוב:  Shakespeare and company...). בחנות ספרים בשפה האנגלית, בלבד. שטחה כל-כך קטנטן, שמבקרים בה עומדים כתף-אל-כתף מול המדפים. בחנות מתקיימים גם.... ערבי סופרים. השמועה אומרת, שסופר צעיר, אם הוא כותב ספר שני ויותר, יכול בתמורה לעבודה בחנות, ללון בחדרון קטן שמעליה. לא בדקתי...

"שייקספיר ושות'"

בין ה"פאלה רויאל" למוזיאון הלובר נמצאת החנות המרתקת של הוצאת הספרים הוותיקה גאלימר, וברובע החמישי, ברחובות שסביב בנייני הסורבון, חנויות ספרי לימוד המציעות את כל מה שזקוקים לו הסטודנטים הלומדים פילוסופיה, משפט, כלכלה, דת. ברובע השישי אפשר למצוא את חנות ספרי-המותרות המקסימה של הוצאת אסולין...

מחירי הספרים קבועים. הם רשומים על הכריכה האחורית של הספר. אין הנחות, עד כמה שאני יודעת, למעֵט הנחות של אחוזים בודדים לבעלי "כרטיס חבר" ברשתות הגדולות. המחירים סבירים, מיעוטם של הספרים יקרים. ישנם הרבה ספרים שמחירם נמוך, פחות מעשרה אירו. ביניהם מצאתי לאחרונה, למשל, "ארבע קריאות תלמודיות" של עמנואל לוינס, "משלי לפונטיין" במהדורת כיס, או סדרת-הספרונים של למעלה ממאתיים ספרוני-טעימה (בשני אירו כל אחד!) של ספרות יפה, ספרות צרפתית וספרות זרה, מתורגמת. הסדרה נקראת סדרת "פוליו", בהוצאת גאלימר.
יורד גשם, קר ואפור. הטוב ביותר הוא, אם כך, כוס קפה ועוגית.... ולקרוא!

פריז. טבע דומם

למוזיאון הלאומי, מוזיאון ה"לובר", אוסף ציורים צפון-אירופאי מן המאות השבע-עשרה והשמונה עשרה. ציור "פלמי", ציור מ"ארצות השפלה". ציורים בכל מיני מידות: ציורים עצומים בגודלם וגם מיניאטורות קטנטנות. פורטרטים, ציורי נוף, תמונות מחיי העיר והכפר, תמונות ממסעות ימיים, ציורי "טבע דומם". הדיוק הרב של העצמים, הגופים, בני-האדם המצוירים, הצבעים החזקים והברורים, הגוונים הרבים, האור והצל. וגם נושאי הציורים: תמונות של זוויות שונות בחיי אנשי הבארוק, אנשים רמי מעלה ופשוטי העם והעניים המרודים, צעירים ומבוגרים, בני אדם בעלי יופי רב ונאשים כעורים. ולבסוף, הפן הפילוסופי: החידות החבויות בציורים והפרשנות האישית שנותן הצייר למוסכמות הדתיות והחברתיות של זמנו. מאד-מאד אהוב עלי האגף הזה בלובר. הלכתי, ביום ראשון הראשון של החודש (שבו הכניסה למוזיאון חופשית), ללובר, לבקר (שוב) את אוסף הציור הצפון-אירופאי.

בציור "טבע דומם" (תרגום לא כל כך מוצלח למונח "still life")  של האמן יאן דאוודיס דה-האם, איש המאה בשבע עשרה, אוסף חפצים. הפרישה של האוסף על גבי הרקע (כמו בהרבה ציורי "טבע דומם" אחרים מן המאה השבע-עשרה) צריכה הסבר. במרכז התמונה "שולחן הפוך" שנותר לאחר סעודה חגיגית. מפת השולחן הלבנה הסתורה משתלשלת לאורך שולי השולחן, למטה. מתחת למפה הבהירה פרושה על השולחן מפת קטיפה ירוקה, המעידה על עושרו של מי שנהנה מן הסעודה. והסעודה, על פי שייריה, הייתה טובה במיוחד: יינות, פירות נדירים, מאפה חגיגי. מן המזון חסר רק מעט, כאילו ליבו של הסועד היה גם במטעמים, אולי היה רגיל בהם, אולי אפילו מאס בהם. אל השולחן נשנעת לאוטה, כשהיא הפוכה. המתבונן בה רואה את תחתית הכלי, זו המוסתרת מן המאזינים בדרך כלל, כי היא צמודה לגופו של המוזיקאי המנגן בכלי. על השולחן, סמוך ללאוטה, שעון כיס, וסרט כחול קשור לו. רחוק מאחורי השולחן – וילון, דומה לוילון של במת תיאטרון, ובנין, שאולי גם הוא – חלק מאיזו שהיא תפאורה..

נעזרתי במדריך הקולי: המשל, אומר המדריך, מכוון להדגיש את הרעיון של היות תענוגות החיים בני-חלוף. ההנאות שבאכילת מטעמים יקרים ובהאזנה למוזיקה הן בנות-חלוף, חייהן קצרים במיוחד. מן הסתם עדיף היה להיות אדם מאופק, המסתפק במעט, שאינו נענה ליצריו.... 

מרחק אולם או שניים מן הציור הזה, ציורים אחדים במעיין "קולאז'", המוקדשים למוזיקה. הנגן, מנגן בגיטרה או בלאוטה, הוא לץ או ליצן, או דון-ז'ואן, או אולי כל אלו יחד, והוא מנגן באוזניה של אישה צעירה ויפה. אולי זו מישהי שהוא מנסה לפתות, או מישהי שיופיה וחושניותה הם כלי-עבודתה...

הנדריק טר ברוגן, "הדואו"

כך או כך, נדמה שהמוזיקה (ואתה המוזיקאים) לא נהנו משם טוב במיוחד אצל אלו שראו עצמם בעלי-המוסר, בצפון-אירופה, לכל הפחות. מעמדם היה נמוך, אולי אפילו נוהל נגדם מאבק, על רקע אמונתי-דתי.

מזג האוויר הקר של נובמבר מקשה מאד על היונים בפריז. הן מושיבות את עצמן על השבכה המכסה את פתח-האוורור של המטרו, ונהנות מהאוויר החם.יונה שמנסה להתרחק מהאזור הזה עלולה לקפוא למוות בקור, וכבר ישנן לא מעט גוויות קטנות מתחת לעלים החומים, היבשים.

גם בני האדם ממעטים להסתובב בחוץ כאשר נעשה קר. הקהל לא מתרשם מן השם הרע שיצא למוזיקה בתקופת הבארוק ואולמות הקונצרטים המגישים מוזיקה מוקדמת - מתמלאים.

אֵרוֶוה ניקֶה, מייסד ומנצח ההרכב המוזיקלי המצוין (הרכב כלי ומקהלה) "קונסר ספיריטואל", ניצח השבוע על "מלכת הפיות" מאת פרסל, עם צוות סולנים מצויין. האופרה, שעתיים וחצי אורכה, מבוססת על חלום ליל קיץ מאת שייקספיר.

ניקה הוא נגן, מנצח, מוזיקולוג. באמצעות שפת גוף עשירה הוא סוחף את נגני וזמרי ההרכב מפרק לפרק, אבל נסוג, ממש, צעד לאחור, ומניח לנגנים המלווים את הרצ'יטטיב, להיענות לקו הקולי. זמרות הסופרן היו עמנואל דה נגרי וסופי קרתוייזר, והזמרים – זמר הבריטון כריסטופר פורבס, זמר הטנור אמיליו גונזלס טורו וזמר הקונטר-טנור סיריל אוביטי, כולם זמרים מצוינים שמופיעים הן באופרה ה"קלאסית", רפרטואר המאה התשע-עשרה והעשרים, והן בהפקות ה"ביצוע ההיסטורי" של מוזיקה מוקדמת. 

באופרטוריום הלובר, כנסיה קטנה ברחוב סט אונורה, הסמוכה ללובר, ניצח – למחרת – פיליפ ארווגה על הקולגיום הווקאלי של גנט, ההרכב הקולי שלו, בהרכב מצומצם, ביצירתו של המלחין הספרדי תומס לואיס דה ויקטוריה (1548 – 1611) "מיסת רקוויאם" (Officium Defunctorum).

ארווגה הוא היפוכו של ניקה. עצור ומופנם, תנועותיו מועטות. קבוצת הזמרים כללה שתי זמרות סופרן ראשון, שתיים – ששרו את קו הסופרן השני, שני זמרי קונטרה טנור, שלושה זמרי טנור, ארבעה בעלי קולות נמוכים שהמנעד שלהם משתנה, ובהתאם לכך משתנה מספר השרים את הקו הנמוך.

המקהלה הקטנה שרה היטב. הקולות חמים אך נטולי "ויברטו". הכול עשוי כל כך יפה: תחילת הצליל, סיומו, הקו המוזיקלי של כל משפט ומשפט, הדינמיקה של התנועה מן הנינוח אל המתוח וחזרה אל הנינוח. אני מוקסמת מניקיונה של הזימרה, מהמרווחים המושלמים, מהקו הריתמי המוקפד. וגם מן המאזינים, אלה שגדשו את הכנסייה הקטנה, והקשיבו ליצירה המורכבת מבלי להשתעל ולהתעטש... וגם ביקשו, וקיבלו, הדרן. ועוד הדרן אחד. ועוד אחד.

אילו היה הדבר תלוי בנו, הקהל, הייתה רשימת ההדרנים ארוכה עוד יותר...  

פריז. ה"סיטה"

קיר אחד מבנייני הקרייה, מכוסה קיסוס ירוק 

קריית האמנות היא מעין "תחנת רכבת". עם הזמן מעמיקים הקשרים. מפגש אקראי במסדרון הופך לערב בבית הקפה. מדברים על אמנות, על החיים בפריז, על הקשיים...

סינדי שפירו היא מוזיקאית, מלחינה. בפריז היא כותבת אופרה. בניגוד לאגדה האורבנית, סינדי עובדת בחריצות, באופן יום-יומי. הבלוג שלה – על החיים ב"סיטה" – מעניין מאד. לורן פרסלר היא אמנית שעוסקת בציור, בצילום, ומקדישה את השהות שלה בפריז לעבודות פיסול רך (בטקסטיל). לורן צעירה מאד, וכבר צברה גוף עבודות מרשים בהיקפו, הכולל גם סדרת עבודות המתייחסות לגורלו של סבה מצד אימה, בתקופת מלחמת-העולם השנייה. בדצמבר תציג תערוכה מעבודותיה בצרפת. ללורן יש גם טעם טוב ויכולת להפוך בפעולה אחת, תוך שימוש במעט מאד חומר, את מראו הפשוט והסגפני של הסטודיו האחיד ב"סיטה" למעון חם ומזמין. לורן היא הצלמת שהייתה אתי באולם הקונצרטים של ה"סיטה". סינדי ולורן הן אמניות אמריקאיות.

מאקי מטסוזאווה היא ציירת יפנית צעירה. העבודות שלה מזכירות לי את אמנות הציור היפנית הפופולארית - "מנגה". מאקי עובדת שעות רבות בכל יום, ובעבודותיה האחרונות משתקף האסון הגרעיני שאירע במולדתה. תערוכת ציורים של מאקי תוצג בשבוע הבא בגלריה פריזאית.

האקון וו הוא צ'לן סיני-אמריקני. נגן מצוין, מוזיקאי מעולה. לאחרונה שמעתי בנגינתו את הסונטה של צזאר פרנק לכינור ופסנתר (מעובדת לצ'לו. העיבוד הוא, כנראה, עיבוד של הצ'לן ז'ול דלסאר, בן זמנו של פרנק. פרנק הסכים לעיבוד הזה – הסכמה שבשתיקה). האקון ניגן באופן וירטואוזי ומאד מרגש את היצירה הפנטסטית הזו.

מגי שניידר הגרמנייה היא אמנית רב תחומית. מגי עוסקת בוידאו, קולנוע, מיצג, ציור, צילום. בפריז היא עובדת על סדרת צילומים שנושאה הוא ה"סעודה האחרונה", מושג רב משמעות בתרבות הנוצרית. אני מקווה שאוכל לראות את הסדרה כולה לאחר שתושלם, כי היא מעוררת סקרנות רבה.

קיאנוש רמזאני נולד באיראן וחי כעת בפריז, לאחר שקיבל מקלט מדיני בצרפת. הוא מאייר, יוצר רישומים וקריקטורות, עיתונאי ופעיל פוליטי. שמתי לב לעבודותיו המקסימות כיוון שהיו תלויות על הקיר בבית-הקפה ה"שכונתי" הקטן, הסמוך ל"סיטה". לקיאנוש יש עין טובה, איוריו מאד משכנעים. הוא מאמין בכוחה של האמנות לשנות עולם, אבל יש בו גם מעט ציניות וחוש הומור מידבק. קיאנוש (הוא צוחק, כשאני אמרת ששמו נשמע פולני משהו, ואומר שזהו שם פרסי מוקדם)  פעיל במסגרת ארגון בינלאומי של מאיירים: "איור לשלום". הוא לוחם למען זכויות אדם וחבר בארגון "קואליציה עולמית לביטול עונש המוות". במיוחד, הוא אומר, לביטול עונש המוות שמוטל באיראן, מולדתו, על הומוסקסואלים ועל קטינים. 

פריז. לוקסמבור

היא הלכה לעולמה כשהיא בת עשרים וארבע בלבד והותירה מספר לא רב של יצירות מוזיקליות. לילי בולנז'ה, אחותה הצעירה של המוזיקאית האגדתית נדיה בולנז'ה, חייתה בין 1893 ו – 1918, בפריז. משיכתה למוזיקה וכישרונה התגלו עוד לפני שמלאו לה שש שנים. גבריאל פורה, ידיד המשפחה, נתן לה את שיעורי הפסנתר הראשונים. בתמיכת הוריה למדה בקונסרבטוריון נגינה בפסנתר, כינור, צ'לו, נבל, עוגב ואת מקצועות ההלחנה. אחותה נדיה עודדה אותה להלחין, יצירותיה הראשונות – שאבדו, ברובן – נכתבו כשהייתה בת שתיים-עשרה או שלוש-עשרה שנים בלבד.

הרגע המוזיקלי הזה נקרא D'un jardin, ונכתב ב 1914. הפסנתרנית היא יודית פפייפר 

היא זכתה ב"פרס רומא", תחרות אמנותית שהציעה פרס לאמן צעיר, שהות לצורך לימודים ויצירה במשכן האקדמיה הצרפתית ברומא. פרוץ מלחמת העולם הראשונה קטע את השהות שלה ברומא, אבל לא את כתיבתה.

רגע מוזיקלי נוסף מאותה שנה: D'un vieux jardin

מעט מיצירותיה אפשר למצוא ברשת, בערוץ המוזיקלי ובספריית התווים. הן נפלאות. נזכרתי בה ובקטעי הפסנתר היפים האלו, בביקור בגני לוקסמבור, סוף אוקטובר. משהו במצלול, בתזמור, בשפה המוזיקלית, מזכיר את הצבעים המיוחדים של הגן הפריזאי האהוב עלי, בסתיו.

רגע של חוסר תשומת לב... וגם אני נתפסתי בעדשת המצלמה בידיו של א'.

פריז. ברוקנר וגרדינר

ספריית התקליטורים שלי אקלקטית, אין לה שום פרופיל ייחודי. לא אני יצרתי אותה, היא "נאספה מעצמה". בחנות התקליטורים אני סקרנית לדעת מי מנגן ומה מנגנים, ובפריז, בסניף-הדגל של רשת fnac, אני נהנית ל"טעום" רגעים אחדים של מוזיקה מן ההקלטות החדשות המוצגות ללקוחות. אבל רק לעיתים רחוקות מאד אני קונה משהו...

אין לי חיבה מיוחדת להקלטות של מוזיקה קלאסית, בשבילי - קונצרט חי עדיף על פני הקלטה. ההליכה לקונצרט "מכוונת" את ההקשבה אל המוזיקה. בקונצרט יכולה להיות אווירה מיוחדת, לפעמים אפשר לחוש קשר בין המבצעים לקהל, אפשר לפעמים לשמוע משהו ספונטני, לא מתוכנן. הקונצרט מאפשר לשמוע גוונים שונים של צליל, צבעים (הדינאמיקה, כלומר המנעד שבין השקט לעצמה) ופיסוק, דקויות שמאזין קשוב יכול לחוש בהן ואף מכשיר הקלטה לא הצליח עדיין לשמר.     

באולם פלייל שברובע השמיני, בקרבת כיכר הכוכב, כיכר שרל דה גול שברובע השמיני, ניצח סיר ג'ון אליוט גרדינר על מקהלת מונטוורדי ועל התזמורת "המהפכנית והרומנטית" שלו. קונצרט, שהזכיר לי למה אני אוהבת לשמוע מוזיקה בביצוע חי.

הרפרטואר נדיר: שירת-הקבורה (אופוס 13) מאת יוהאנס ברהמס, מיסה במי מינור (השנייה) מאת אנטון ברוקנר וסימפוניית תהילים מאת סטרווינסקי. 

מקהלת מונטוורדי מנתה פחות מארבעים זמרים, והתזמורת – בהתאם לתזמור של סטרווינסקי – כללה, בגירסה הרחבה ביותר שלה נגני כלי נשיפה מעץ וממתכת, נגני צ'לו וקונטרבס, נבל ושני פסנתרים.

למקהלה צליל נקי ורזה, המשרת היטב את הפוליפוניה שבמוזיקה. מלוא כוחה האקוסטי, הforte  המקסימאלי שלה מעורר השתאות בעצמה ובעומק, אך הוא הופיע מעט, במשורה. מה שהפתיע באמת הייתה ההתכנסות לתוך הצליל השקט, לתוך ה piano, עוד ועוד ועוד, מבלי לאבד את איכות הצליל. המיסה של ברוקנר, יצירה ארוכה ומורכבת, הותירה רושם עצום, גם עלי באופן אישי, וגם על הקהל, שנותר דומם לאחר הצליל האחרון לשניות ארוכות. מבחינה מוזיקלית, לא היה שם "גוף מוזיקלי בניצוחו של", אלא הקשבה של מוזיקה קאמרית. עשרות מוזיקאים על הבמה שרים ומנגנים מוזיקה קאמרית.

בכסא לידי שינן מישהו, בהפסקה, נוסחאות מתמטיות ופתרונות לשאלות מורכבות. הסתכלתי סביב: בקהל המון אנשים צעירים. סטודנטים, על פי "המראה הזרוק" ומחברות-הלימוד, אנשים עובדים, בחליפות כהות, עניבות ותיקי-מעטפת דקים, המסיימים את היום בקונצרט, שאפשר לרכוש אליו כרטיס מוזל ב"רגע האחרון". קהל רב, והמון מחיאות כפיים... עד להדרן: הפרק השלישי ביצירתו של סטרווינסקי.

ביציאה מן האולם ירד גשם עדין. שער הניצחון במרכז כיכר הכוכב ומגדל אייפל, הרחק מאחורי הכיכר, נצצו בגלל טיפות הגשם כאילו עדו יהלומים. אם לא היה קר... זה היה מושלם. 

פריז. ירוק

פריז בירוק.

הצבע המקסים הזה מופיע בכל קשת הגוונים שלו: מירוק-צהוב מלא-מים ועד לירוק זית, של עלוות העצים הגבוהים, ירוקי-העד. אפשר להבין מדוע יש כל כך הרבה "ירוקים" בציור האימפרסיוניסטי.  

לאורך הרחובות נטועים עצים, בפינות הרחוב יש גינות קטנטנות ומטופחות. בכל רובע יש פארק אחד או יותר, חלקם מפתיעים מאד במבנה ובגודל. ה"אוטל פרטיקולייר", אותם "ארמונות" קטנים, שרבים מהם נמצאים באזורים ההיסטוריים בלב פריז, שומרים, בדרך כלל, על מסורת הגן הצרפתי, הסימטרי ובעל הקווים המדויקים, המטופח מאד והגזום למשעי.

"גנים צרפתיים" מוצאים ליד מבני ציבור. לצד ה"אנווליד", מוזיאון המלחמה, השוכן במבנה שהוקם על ידי לואי הארבעה-עשר כדי לשמש בית החולים הראשון לפצועי מלחמה, סמוך לכיפה המוזהבת, דוגמא לגן מעוצב.

וגם ליד מוזיאון קארנאבאלה, המוזיאון לתולדות פריז, שברובע הרביעי.

בגינות אחרות, מודרניות, כבר לא מקפידים באדיקות על המסורת הצרפתית, כך גם בגינות השייכות לבתי-מגורים, היסטוריים או מודרניים: המראה טבעי יותר, מעט פרוע אפילו.

למעלה - גינה בפינת רחוב, "סקוור אונורה שמפיון", ברובע השביעי, הגדה השמאלית. כחמישה מטרים אורכה וכשלושה – רוחבה.

פרחים ב"פארק פלוראל"

קו מטרו מספר אחת החוצה את העיר לרוחבה, מחבר בין יער בולון, במערב, למצודת וינסן, ובה פארק פלוראל  (פארק הפרחים) במזרח, שתי "ריאות ירוקות" גדולות של העיר.

בסוף השבוע האחרון של חודש ספטמבר נפתחו גני פריז למבקרים, ביניהם גם כאלו שסגורים כל השנה: גן המוסד ללימודי הדת הקתולית, שברובע השביעי, למשל, או גינת בית-המשפט שליד ה"סיטה". בגנים האלו, גדלים צמחי מרפא, עצי פרי, ירקות...

הגן של המכון ללימודי הדת הקתולית, בקרבת גני לוקסמבורג. תלמידי המכון מטפלים בו, ורוקחים מצמחי התבלין "או דה מליס", שיקוי חסר צבע ומריר, שדי בטיפות אחדות ממנו לכוס מים, על מנת להרגיע את הנפש המתוחה.

גינת בית-המשפט לעניינים מנהליים גובלת בקריית האמנים.
הנה היא, במבט מגג הבניין, ובמבט נוסף, מקרוב: הגינה סגורה כל ימות השנה, ונפתחת לציבור המבקרים רק בסוף השבוע הפתוח של הגנים. אז ראיתי שהיא גינת ירק ופרי, דלועים ותפוחים, צמחי תבלין ופרחים.

פארק "ביט שומון" שברובע התשעה-עשר. הפארק המפתיע מסתתר מאחורי חומה, הוא גדול מאד, בנוי על גבעה גבוהה. במרכזו אגם שמעליו מבנה דמוי מקדש, ממנו יורדים בגשר תלוי אל השביל המקיף. פארק מעניין ונעים.

 קיר גינת ביתו של הצייר דלקרואה, ברובע השביעי. הבית הוא מוזיאון ליצירתו והגן הקטן "כלוא" בין ביתו של הצייר לבתי שכניו.

הגנים הימי-ביניימיים של מוזיאון קלוני. בגנים כאלו שכנה פעם האהבה האסורה, זו שחיברו אודותיה כל כך הרבה סונֶטות, שירים ומדריגלים. אהבת האביר לגבירה, אהבת המלכה ומפקד צבאה...   

ובתמונה מעל, הנה עוד גן. זהו הפטיו, ה"גן היפני" של הארמון הקטן, ה"פטי פאלה".

סוף אוקטובר בפריז, עוד סופשבוע בהיר.
בגינת "פלאס דה ווג'", תינוקות ארוזים במעילים עבים ותפוחים, משחקים בארגזי החול. אלפי בני נער מאופרים ולובשי תחפושות צועדים בתהלוכה: "Zombi World". המוני אנשים בסוודרים, מעילי רוח, צעיפים וכובעים נהנים מלהיות בחוץ, עוד קצת.

העלים כבר יבשו וכמעט נשרו לגמרי, השלכת נאספה ונותר ממנה מעט. פרחים כבר אין ואפילו קר, קר מאד.

השמש, כאשר היא מופיעה, היא "שמש שקרנית", היא מאירה אבל לא מחממת...

זה הזמן לאסוף אל הזכרון את המראות של הקיץ. 
החורף קרוב, ממש בקצה האף, ויהיה עוד קר יותר. קר לי נורא, לא התעטפתי די הצורך, כבר מחשיך וצריך לשוב לסטודיו.

עוברת מחשבה זריזה ואני מתנחמת: גם החורף לא יישאר לתמיד. 

פריז. בין גארנייה והבסטיי

זהו ציור-שמן של התפאורה שהוכנה עבור הפרולוג לאופרה "אטיס" מאת לולי. הציור מאת הצייר ז'ק ויגורו-דופלסיס (1680 - 1732), מוצג במוזיאון לתולדות פריז (ה"קרנאבאלה"). הציור מתאר את ארמון הגיבור האלגורי, ה"זמן", כאשר סביבו רוקדות ה"שעות". ה"שעות" מתלוננות על ההמתנה הארוכה שנכפתה עליהן במשך החורף, המתנה לבוא האביב. פלורה, אלת האביב, עומדת להיכנס. היא הקדימה ובאה על מנת לפגוש במלך לואי הארבעה עשר, כי באביב יוצא המלך לקרב... התפאורה המפוארת החיתה עולם דמיוני והייתה מתוחכמת ויקרה מאד. הייתה לכך סיבה טובה. כמו כל אופרה בתקופתה, נכתבה האופרה הזו עבור המלך, לשעשע אותו, וגם על מנת להחניף לו. האופרה "אטיס" הועלתה בפני המלך ובני משפחתו, ומלבדם יכלו להיות נוכחים אנשי החצר ובני המעמד הגבוה. האופרה לא הייתה מיועדת לבני אדם רגילים... 

בית האופרה "גארנייה", רגע לפני העלאת המסך לאופרה "רחמיו של טיטוס"

שלוש מאות וחמישים שנה מאוחר יותר, אין עוד מלכים כמו לואי הארבעה עשר, ארמון וורסאי הוא, בעיקר, אתר תיירות. האופרה הלאומית הצרפתית מעלה את הפקות האופרה הרבות שלה בפריז בשני מבנים השונים זה מזה. האחד הוא בניין ה"אופרה גארנייה", בית האופרה הוותיק שברובע התשיעי, והשני - ה"בסטיי", בית האופרה המודרני שבכיכר הבסטיליה, בין הרובע הרביעי לשנים-עשר. הראשון, נטוע קרוב לפאלה רויאל, בסביבותיו ארמונות מפוארים וובתים מיוחדים נוספים; השני – בצומת הרחובות רו פובור סנט אנטואן, רו דה לה רוקט, בולבאר רישאר לנואר,  באזור פחות יוקרתי אבל תוסס, מקום עבודתם ומגוריהם של עובדי ובעלי בתי המלאכה ובעלי העסקים הקטנים לריהוט, כלי-בית, אופנה מכל סוג ובכל מחיר.   

באמצע המאה התשע-עשרה בנה האדריכל הצעיר (וחסר-הניסיון) שארל גארנייה בית-אופרה מפואר מאד. הבנייה נעשתה על פי ההצעה שהכין עבור המזמין, הקיסר נפוליאון השלישי. הקיסר ביקש לבנות בית-אופרה שיעורר את התפעלות המבקרים בו ויעניק להם מסגרת הולמת לחיי- החברה הגבוהה: חלל פנימי רחב-ידיים, סגנון עיצוב - פנים המדמה ארמון. בית האופרה שביקש המלך לבנות (במקום הקודם שנהרס בשריפה), צריך היה להיות מקום נוח למפגש חברתי תוסס שסופו סיפורי-אהבה עסיסיים או התקשרויות עיסקיות... העובדה שחלק גדול ממושביו מאד לא נוח נוח לישיבה וגם אינו מאפשר לצפות בנעשה על הבמה, לא הפריעה לאיש, כי ממילא לא התכוונו המאזינים להתענג רק על האופרה, אלא גם לראות ולהראות ב"פואייה", על בגדיהם החדשים, פריטי האופנה האחרונה, התכשיטים היקרים שיכלו להציג לראווה ובני או בנות הזוג שלצידם.

הצייר -קריקטוריסט אלבר גיום (1873 - 1942) תאר בציור השמן הזה, המוצג גם הוא במוזיאון לתולדות פריז, את החברה הגבוהה, בערב באופרה.


ל"גראנייה" תקרה מקומרת, ועליה ציור קיר יפהפה של הצייר מארק שאגאל, המאזכר הרבה אופרות. הציור הוזמן אצל שאגאל על ידי מאלרו, שר התרבות, שהעריך אותו מאד.  אפשר לנסות ולגלות, על פיו, אילו אופרות עלו בזכרונו של הצייר, כשעבד על היצירה הגדולה הזו. 

בניין ה"בסטיי" שנבנה כמאה ושלושים שנה מאוחר יותר (בסוף שנות השמונים), פשוט מאד בקוויו, כמעט ספרטני. הוא נבנה על ידי קרלוס אוט, ומראהו ה"מתועש" עורר התנגדות רבה, בתחילה. אני מעדיפה אותו על פני ה"אופרה גארנייה", פשוט מפני שהוא נוח מאד. האופרה,  היצירה המוזיקלית – תיאטרלית שבה, התפאורה שלה ועיצוב הבמה, הם העיקר בו ולכבודם הוא נבנה... חוויות ההאזנה והצפייה מהנות הרבה יותר ב"בסטיי" מאשר ב"גארנייה". 

ב"גארנייה" שמעתי את האופרה האחרונה של מוצרט, "רחמיו של טיטוס", וב"בסטיי" – את "פאוסט" של גונו. שתי ההפקות מצוינות, משתיהן נהניתי מאד: את המרחק שבין ה"גארנייה" ל"סיטה" שעל יד הנהר, שם אני גרה, גמעתי - בסיום "טיטוס" - בהליכה מהירה של כשלושים דקות, במזג אויר קריר של שעת לילה מאוחרת, מרחפת  כמו בתוך ענן... ולא חשתי את הדרך כלל.
צוות הזמרים בתפקידים הראשיים בשתי האופרות היה טוב מאד, המקהלה - מצויינת. הופעתה של המצו-סופרן סטפני ד'אוטרק בתפקיד "ססטו" באופרה של מוצרט, והופעתו של הבאס-בריטון פאול גאיי, בתפקיד "מפיסטו" באופרה של גונו, משכו את תשומת הלב. שניהם זמרים טובים מאד וגם שחקנים מצוינים, אמינים ומשכנעים בהופעותיהם. לשניהם, בצד יכולת אופראית בתחום ה"בל-קנטו", גם גמישות קולית, המחברת בין השירה בקול יפה ועשיר ובין הדיבור. עלה בדעתי, שזה מזכיר את מאפייני הביצוע ההיסטורי. 

את סטפני ד'אוטרק גילה וויליאם כריסטי, הם שיתפו פעולה פעמים רבות. גם פאול גאיי, כך עולה מהמידע אודותיו באתר שלו,  השתתף בהפקות של כריסטי ו"האמנויות הפורחות" שלו. נראה, שזה משאיר חותם כלשהוא.

האופרה הלאומית מציעה למבקר בכל אחד מקונצרטיה תוכנייה, שכמוה כספר נלווה להפקה. עלון המוצע חינם למבקרים כולל ראיונות עם הסולנים, המנצחים ועוד. מאמצע המאה התשע-עשרה, במשך המחצית הראשונה של המאה העשרים, ועד היום משכה ומושכת האופרה מאזינים רבים. הזמרים, ובמיוחד הזמרות, הטובים היו ל"סלב'ס" כבר לפני מאה וחמישים שנה, דמויות שהציבור מצא בהן עניין רב. גם זו מסורת. 

הנה תמונת פורטרט של הזמרת מריה גרסיה-מאליבראן (1808 - 1836), ציור של אנרי דסיין. הזמרת, כאן בתפקיד דזדמונה באופרה "אותלו" מאת רוסיני. החלה את הקריירה שלה בהיותה בת שש-עשרה. היא הופיעה במשך שתים-עשרה שנים קצרות ונפטרה בגיל עשרים ושמונה בלבד. המחזאי, סופר ומשורר הפריזאי אלפרד דה מיסה חיבר שירים קצרים שהתחבבו מאד על הקוראים, כי ביטאו את ההערצה שרחשו הכל כלפיה. הפורטרט מוצג גם הוא במוזיאון המקסים לתולדות פריז, מוזיאון ה"קארנאבאלה". המוזיאון גדול, ועמוס לעייפה. אך גם ביקור קצר בו מומלץ. הנה תמונת הגן הצרפתי הניבט מחלון הקומה השניה, סתיו פריזאי של אוקטובר 2011..

בעונה זו באופרה הלאומית הצרפתית בפריז: האופרות "סלומה" מאת ריכרד שטראוס, "פאוסט" מאת גונו, "לולו" מאת ברג, "טאהויזר" מאת ואגנר, "לה צ'רנטולה" ו"הספר מסביליה" מאת רוסיני, "היפוליט ואריסי" מאת ראמו, "אהבת שלושת תפוחי הזהב" מאת פרוקופייב, "כוחו של גורל" מאת ורדי, "מאנון" מאת מאסנה, "פליאס ומליסנד" מאת דביוסי,  ועוד, ועוד...