קסם. קרלוס קלייבר

קיץ, חם. זמן ללמוד, זמן לנוח. אני מנסה לחבר בין השניים, ומגלה אוצרות.
"על מה מתאמנים המוזיקאים אחרי שלמדו את התווים?", שואל מי שלא מכיר את הדרך הארוכה שבין היצירה הכתובה למה שמצלצל על במת אולם הקונצרטים. על הקשר שבין מה שהייתְ רוצה להשמיע, המוזיקה שבדמיון, ובין האצבעות, הגוף וכלי הנגינה, אני חושבת.
המנצח קרלוס קלייבר היה מוזיקאי מרתק. כשרון ופנטזיה, מחשבה על כל פרט ועקשנות גדולה, חזרות אין ספור וביטולים של הרגע האחרון, שפת גוף מוחצנת וטמפרמנט עז באופן כללי תרמו למוניטין שלו, ואולי לא תמיד לחיוב.
ובכל זאת, מצאתי - בתוך מסע ברשת - גם דקות של קסם נינוח ואופטימי, בין המנצח לתזמורת (התזמורת הפילהרמונית של וינה, מתוך "קונצרט ערב ראש השנה", שנת 1989). כל-כך נהדר.

חנות ספרים אחת, קטנטנה

בחלקה הוותיק של רעננה, ברחוב רמב"ם הירוק מרוב עצים והמוצל, נמצאת חנות הספרים "דינה בוק שופ". אנשי רעננה הגיעו אליה, במשך השנים, למצוא ספרי קריאה משומשים במגוון רחב של שפות, ובעיקר על מנת לרכוש ספרי לימוד "יד שנייה" לתלמידי בתי-הספר, שסייעו להקטין את ההוצאה המשפחתית העצומה. את החנות הקימה דינה, בחלל קטן של חנות במידת החנויות-של-פעם. בעונת "תחילת שנת הלימודים" היה מאד עמוס בחנות, כשדינה ואיתה תלמידי הכתות הגבוהות שעבדו שם, דאגו לצייד את התלמידים על פי רשימות הספרים המגוונות של בתי הספר.

את דינה החליפה לפני שנים אחדות מיכל בר, והחנות הקטנה שינתה את פניה.

מיכל בר

עמוסת ספרים מרצפה ועד תקרה ועל פני כל כתליה (כי למרבה הפלא – היו בחנות יותר מארבעה קירות – ) הוסיפה החנות על המבחר שבה והציעה גם תערוכות – מִינִי. היו בהן עבודות של יוצרים מקומיים, שנתלו על רצועות - קיר אחדות, ברום החלל, מעל ראשי הכונניות הגבוהות, העמוסות. ערבי קריאה, ערבי כתיבה מונחית, הרצאות שונות, שצריך היה להקפיד ולהירשם אליהן מייד, מפאת המקום הקטן... ולבסוף – חפצי חן מיוחדים, נדירים, שהובאו לחנות על ידי בעליהם או בני המשפחה, אפילו תווים יכולתי למצוא שם, מעזבונו של אחד ממורי באקדמיה למוזיקה, ת"א.

ביקרתי בחנות הרבה. אני אוהבת ספרים ואוהבת ספריות. אוהבת לקרוא קריאה אקלקטית, קופצנית, מספר אחד לאחר. אוהבת את הדפדוף בספר, את האפשרות לקחת אותו אתי לכל מקום, או לכתוב משהו בפינת עמוד, שלא אשכח. סקרנית לדעת מתי יצא לאור, ואילו ספרים יצאו לאות איתו, ומה נכתב אז, ואם יש בספר הקדשה – אוהבת לדמיין, באילו נסיבות נכתבה...

מצאתי שם אוצרות רבים, ספרים לספרייה הביתית וספרים שנתתי לאהובים עלי במתנה, גם כאלו שלקחתי אתי לחו"ל, עבור חברים ושותפים לעבודה (למשל, ספר אודות מארק שאגאל: שיחות על החיים ועל עבודותיו). מעולם לא יצאתי בידיים ריקות מן החנות הקטנה, ותמיד שימח אותי לראות, מחלון המכונית, את ארגזי המתכת הגדולים, הפתוחים לרווחה, התלויים על הקיר הפונה אל הרחוב, משני צידי הפתח. כל טוב של ממש.

דף ה"פייס בוק" של החנות סיפר על היומיום בחנות: על ספרים שהגיעו לחנות, על מי שרכש אותם, מבובות דאגה קטנטנות מגואטמלה ועד כוסות קריסטל למכירה, היו בו תמונות ממפגשים, הודעות על רבי שיח על ספרים ועל דברים אחרים.

החנות המקסימה עומדת להיסגר בימים אלו. התחרות הקשה מצד רשתות הספרים החזקות והדורסניות, בצד ההחלטה העירונית לרכז את רכישות ספרי הלימודים על מנת להוזיל את עלויותיהן למשפחות התלמידים, והיות התחום ממילא דל-ברווחים, כל אלו עשו את שלהם.

חבל. יחסרו לי החנות הקטנה, החיוך של מיכל, היופי הזה שבצמצום, אוצר הזיכרונות שמאופסן שם.

ואולי יחליט מישהו שאי אפשר לתת לה להיעלם, גם אם הוצאותיה יעלו על הכנסותיה, אולי עוד יתרחש איזה שהוא נס?... 

ליהנות מהמוזיקה

היא נולדה בווינה, 1913, גרה היום בירושלים. הפסנתרנית אדית קראוס, פרופסור באקדמיה למוזיקה ע"ש רובין, אוניברסיטת תל-אביב (1957 – 1981). ניצולת שואה שהייתה כלואה במחנה ("גטו") טרזין  1942 - 1945, ומי שהקליטה ושימרה את יצירותיהם של ויקטור אולמן, פאבל האס ואחרים. אדית, מורתי לפסנתר.

 

אדית קראוס גדלה בקרלסבאד, קרלובי-וארי, עיר הקיט היפה שבמערב צ'כיה. בגיל שבע החלה ללמוד פסנתר, אחרי שניגנה כבר משמיעה את היצירות אותן למדה אחותה, שהייתה מבוגרת ממנה בשבע שנים. היא בלטה בכישרונה, ובגיל אחת עשרה כבר הופיעה כסולנית בקונצ'רטו לפסנתר בדו מינור מאת מוצרט, עם תזמורת קרלסבאד. אדית ילדת-הפלא מנגנת לפני גדולי המוזיקה של התקופה, ביניהם אלמה מאהלר, ובהמלצותיהם – מתקבלת כתלמידה בכתתו של הפסנתרן ארתור שנאבל, בברלין, הצעירה שבתלמידים: בת שלוש-עשרה בלבד.

בת שבע-עשרה הייתה אדית כשהשלימה את לימודיה. שלוש שנים נוספות נשארה ברלין, מקשיבה לקונצרטים עם ברונו ואלטר, פורטוונגלר, הורוביץ הצעיר ואחרים, ומנגנת. בשנת 1930 חזרה לצ'כיה, לפראג, שם המשיכה לפתח את הקריירה שלה, הוראה והופעות קונצרטים. שלוש שנים מאוחר יותר, נישאה.

גרמניה הנאצית פולשת לצ'כיה ב – 1938, על מנת "להגן", כביכול, על המיעוט הגדול, דובר הגרמנית, החי בבוהמיה. מיד לאחר הסיפוח מוטלות על אוכלוסייתה היהודית של צ'כיה הגבלות רבות: רכוש יהודי מוחרם, יהודים מגורשים מבתיהם, חופש התנועה שלהם מוגבל,  איסורים שונים נוגעים לעיסוקם במקצועותיהם, נאסר עליהם לבקר במוסדות ציבור – תיאטרונים ובתי קולנוע, ועוד. כרבים אחרים מבני הקהילה היהודית בפראג גורשו גם אדית ובעלה בשנת 1942 לגטו טרזין.

מחנה טרזין שימש את הנאצים על מנת להסתיר את מעשי הזוועה שלהם מן העולם. החיים בגטו התנהלו, בצל זוועת משלוחי האסירים למחנה ההשמדה אושוויץ ועל אף הרעב, מניעת המזון והטיפול הרפואי, האכזריות ומשטר ההפחדה, באופן "נורמאלי" כביכול: תיאטרון, תזמורת, הפקות אופראיות, קונצרטים וערבי ספרות... בשלוש השנים בהן הייתה אסירה בגטו טרזין ועד תום המלחמה ושחרור המחנה, ניגנה אדית קראוס פעמיים בשבוע, רסיטלים לפסנתר. לרשותה עמדה שעת אימונים אחת בלבד כל יום, לפעמים – שתיים. והיא ניגנה רפרטואר רחב, משתנה תדירות, שכלל בצד יצירות של באך, מנדלסון, מוצרט ובראהמס, גם את יצירותיהם של המלחינים האסירים, שהוחזקו שם כמותה. שמה של אדית הופיע ברשימת מגורשים אחת, ואולם היא לא נלקחה אליה. בסתיו 1944 גורש בעלה, קרל שטיינר, לאושוויץ ושם נרצח. אדית מגלה, עם תום המלחמה, שמשפחתה כולה נספתה. היא חוזרת לפראג ולנגינה בפסנתר.

ארבע שנים מאוחר יותר, נשואה בשנית ואם לבת, עולה אדית לישראל. בתחילה, היא מוצאת פרנסתה כתופרת, ואולם תוך זמן קצר היא חוזרת להופיע וללמד. בתחילת שנות החמישים, היא מצטרפת אל מורי האקדמיה למוזיקה בתל אביב.

שיעוריה היו מיוחדים במינם. קולה השקט ושיטת אלכסנדר שהטמיעה בעבודתה, יחד עם השחרור הטבעי כל כך של ידיה וזרועותיה וישיבתה האצילית ליד הפסנתר, השרו אווירה אחרת, בטוחה, אופטימית. הערותיה היו תמציתיות והיא הקדישה להן מחשבה מרובה, לומר אותן כך שיובנו. אדית הסתייגה מנגינת תרגילי-אצבעות, שנגינתם אינה מצריכה מחשבה רבה. לדעתה, אפשר היה למצוא ביצירות המוזיקליות די חומר לאמן בו את האצבעות והזרועות, וממילא הנגינה מחייבת תשומת הלב מרבית. תרגילים להגמשת האצבעות היו לה להציע עבור "הרגעים המתים", כמו זמן הנסיעה באוטובוס. אדית מעולם לא כפתה עלי את דעתה בנושאים מוזיקליים ובכלל, לא בחרה עבורי את הרפרטואר, אלא הניחה לי למצוא את דרכי בים היצירות לפסנתר. על מנת לעורר את הסקרנות, נהגה לנגן מתוך יצירות שונות, שאליהן ביקשה לכוון את תשומת לבי. רגעים קסומים של קטעי יצירות שונים, מחוברים זה לזה באסוציאטיביות רבה ובחן, זכורים לי. אדית לא "הוליכה את הקריירה" של תלמידיה, אלא לוותה אותם בדרך שעיצבו לעצמם. היא קיבלה בטבעיות וברצון את המשיכה שלי למוזיקה מוקדמת, ולא התלוננה כששעות אימונים רבות הוקדשו לצ'מבלו. לקראת סיום ארבע שנות הלימודים העירה פעם אחת, אחת בלבד, בעדינות, ש"כעת, לקראת רסיטל הגמר, כדאי יהיה לחזור לפסנתר"... ממנה למדתי עצמאות בהכנת רפרטואר ואת הדרך הטובה ללמוד. הופעתה הייתה תמיד מוקפדת וחגיגית, גם בביתה, ולא נעדר מכל אלו חוש הומור עדין...

לאחר פרישתה מן ההוראה באקדמיה בתל אביב– עיסוק שאהבה מאד – הקדישה עצמה ליצירות מלחיני צ'כיה בכלל ומלחיני טרזין בפרט. היא הקליטה ארבע סונטות לפסנתר מאת ויקטור אולמן ומוזיקה נוספת. המשיכה ללמד במסגרת כתות אמן בארץ ובחו"ל.

בעוד כחודש, ב – 12 במאי 2013, יוקרן בסינמטק הירושלמי סרט שנעשה לפני חודשים מספר על אדית קראוס ובהשתתפותה. שמו של הסרט לקוח ממילותיה, התמצית שנהגה לומר שוב ושוב בשיעוריה: "ליהנות מהמוזיקה". בסרט ראיונות עם תלמידיה הרבים מכל העולם, עם ניצולים ומוזיקה בנגינת אדית קראוס. אורכו - למעלה משעה וחצי. הסרט מוצג בימים אלו בברמן שבגרמניה, שם מתגוררים יוצריו, ד"ר וילהלם רוזינג ומריטה ברטל-רוזינג.
תמונתה של אדית - באדיבותו של ד"ר רוזינג, ואני מודה לו מאד על כך.

קניידאלאך.

חלפו ערב פסח ועימו ליל הסדר, וכבר אפשר להיזכר בהם עם חיוך.
הנה "קניידאלאך" של אפרת שטרן, מתוך הספר המקסים שלה, "אשה ושמה בושה".
על אפרת, בעלה נפתלי ובנם עודד כתבתי כאן, ועוד אפשר לקרוא באתר הזה. ממליצה מאד על הספר המהנה הזה, שיש בו מבט משועשע, מפוכח וקולע על ואל הישראליות.
ההכנסה ממכירת הספר של אפרת משמשת תרומה להמשך המחקר של מחלתו של בנה עודד, טיי זקס של מבוגרים. תוצרי המחקר עשויים גם לקדם את הטיפול במחלות אחרות, פרקינסון ואלצהיימר.
הנה כל הדרכים לתרום, כאן.
חג שמח, אביב נעים!

קניידאלאך

מאת

אפרת שטרן

עָרַכְתִּי אֶת שֻׁלְחַן הַסֵּדֶר

לִשְׁלֹשִים וּשְׁנַיִם אִישׁ,

בִּשַּׁלְתִּי סִיר עִם קְנֵיידָאלָאךְ

וְגַם גֶעפִילְטֶע פִישׁ.

אֲבָל - - -

בְּשֵׁשׁ בַּבֹּקֶר כְּבָר צִלְצֵל גִּיסִי מִבִּנְיָמִינָה,

אָמַר שֶׁלֹּא יַגִּיעַ אִם תִּהְיֶה שָׁם דּוֹדָה מִינָה;

בְּשֶׁבַע מִינָה הִתְקַשְּׁרָה שֶׁלֹּא לִבְנוֹת עָלֶיהָ -

כִּי אֵין לָהּ עֲצַבִּים לַזִּיּוּפִים שֶׁל סַבְתָּא לֵאָה;

מִיכָאֵל מִיָּקְנְעָם בִּשְׁתֵּים-עֶשְׂרֵה צִלְצֵל -

אָמַר שֶׁלֹּא יָבוֹא אֵלַי לִפְנֵי שֶׁאֶתְנַצֵּל;

בְּאַרְבַּע חֲמוֹתִי הוֹדִיעָה שֶׁנִּשְׁכַּח מִמֶּנָּה -

כִּי הַבִּשּׁוּל שֶׁלִּי תָּמִיד גּוֹרֵם לָהּ לְמִיגְרֶנָה;

וּבַת אָחִי אָמְרָה שֶׁהִיא תַּגִּיעַ הַשָּׁנָה -

בִּתְנַאי שֶׁלֹּא יְנַדְנְדוּ לָהּ שׁוּב עַל חֲתֻנָּה!!

-   -   -   -   -   -   -   -   -   -

נִיתַקְתִּי אֶת הַטֶּלֶפוֹן,

יָרַדְתִּי לַמַּרְתֵּף

וְהִצַּעְתִּי לַתַּאיְלַנְדִית

בַּסֵּדֶר לִ'שְׁתַּתֵּף.

עָלִינוּ יָד בְּיָד

בַּמַּדְרֵגוֹת אֶל הַסָּלוֹן,

וְשָׁם בַּקְבּוּק שֶׁל ווֹדְקָה

שָׁפַכְנוּ לַגָּרוֹן;

סִפַּרְתִּי לָהּ עַל קִינְג פַּרְעֹה

וְכָךְ, בְּלִי לְהַרְגִּישׁ,

חִסַּלְנוּ אֶת הַצִּימֶעס

וְהַגֶּעפִילְטֶע פִישׁ;

מָרָק עִם קְנֵיידָאלָאךְ

בִּשְׁלוּק אֶחָד שָׁתִינוּ,

וְשַׁרְנוּ "דַּי-דַּיֵּנוּ"

וְגַם "עֲבָדִים הָיִינוּ";

גַּם צְלִי בָּקָר הִשְׁמַדְנוּ

בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה,

וְאָז בִּשְׁנֵי קוֹלוֹת

זִמַּרְנוּ אֶת הַ"חַד גַּדְיָא";

וּבַחֲצוֹת הִסְתַּרְתִּי לָהּ אֶת הָאֲפִיקוֹמָן,

וּכְשֶׁמָּצְאָה - רָקַדְנוּ יַחַד סְטֶפְּס עַל הַשֻּׁלְחָן!

וְאַף שֶׁכְּבָר הָיִיתִי מִתְנוֹדֶדֶת כְּלוּלָב -

יָדַעְתִּי בְּלִבִּי שֶׁבְּכָל פֶּסַח מֵעַכְשָׁו

לֹא אֲנַסֶּה כְּלָל לְהָבִיא אֵלַי שֵׁנִית אֶת דּוֹדָה מִינָה,

כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּפְגֹּש כָּאן אֶת גִּיסִי מִבִּנְיָמִינָה,

וְלֹא אֶת בֶּן-דּוֹדִי - כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּהְיֶה שׁוּם סְצֶנָה,

וְלֹא אֶת חֲמוֹתִי - שֶׁלֹּא תַּחְטֹף לִי כָּאן מִיגְרֶנָה,

  וְרַק אֵרֵד אֶל הַמַּרְתֵּף

וְאֶת הַשִּׁיקְסֶע שׁוּב אַזְמִין

לָחוֹג אִתִּי כָּאן סֵדֶר

כָּשֵׁר   לִמְהַדְּרִין !!!

ים המלח, כחול ואפור

"סוף היום בים המלח", הוא שמו של צילום של דניס קירש. הצילום נבחר לאחר תחרות, ומוצג יחד עם צילומים נבחרים נוספים במגזין האינטרנטי "ישראל המאה העשרים ואחת".

עמוד התחרות במגזין (בשפה האנגלית) כולל תמונות מקסימות רבות נוספות של זוכי תחרות הצילום של המגזין. כל התמונות - תמונות הנוף המגוון של ישראל מזוויות שונות. 

מזרקת המים של סן קלו

ז'אק מרטן אוטטר העניק לאלמנד, הריקוד הפותח את אחת הסוויטות שלו, את השם "המזרקה של סנט קלו". המוזיקה מתארת את המזרקה המיוחדת שנבנתה בגן של ארמון סן קלו. מזרקה שבה משחקי מים. הנה היא...



את המוזיקה של משחקי המים והמזרקה, ועוד מיצירותיהם של מלחיני צרפת, בני המאות השבע-עשרה והשמונה-עשרה, אוטטר, קופרן, מונטקליר, מארה ואחרים, אפשר יהיה לשמוע מחר, יום חמישי, 7 מרץ, תל אביב, ובשבוע הבא, יום רביעי, 13 מרץ, במעלות. מנגנים פייר בוראניו בחליליות, טל ארבל - נגנית הגמבה ואני, בצ'מבלו.
נשמח לראותכם! 

עיבוד או איבוד?

ביקור בית. קונצרט מיצירות באך ובניו, בחלילית ובצ'מבלו.
עם פייר בוראניו, חליליתן.
מוצאי שבת, 9 במרץ 2013, בשעה 20:00.
המרכז למוזיקה על שם פליציה בלומנטל, רחוב ביאליק 26 תל-אביב.

התכנית הזו מעוררת שאלה – החלילית לא הוזכרה באף אחד מכתבי-היד או ההוצאות המודפסות של היצירות שבתכניתנו. כותרות היצירות מזכירות כלי נגינה אחרים (למשל, טריו סונטה לעוגב, מספר 529 ברי"ב, או פרטיטה לחליל, מס'  1013). נגינתן בחלילית מהווה, אם כך, עיבוד. האם "מותר" לעבד כך? האם העיבוד פוגע ביצירה המקורית, בכוונת המלחין?

פרנסואה בושר, צייר בן המאה השמונה עשרה

נהניתי מאד מהעבודה על התכנית עם פייר בפריז, וגם מן הקונצרטים שנערכו שם. פייר הוא מוזיקאי וחליליתן מצויין, המכיר לעומק רפרטואר רחב. אם כך, למה לנגן עיבוד?

"אני אוהב את היצירות האלו, ונהנה לנגן אותן. חלילית היא כלי-הנגינה שלי, ולכן אני מנגן אותן בחלילית..." אומר פייר. "אם הייתי אוהב את המוזיקה של רחמנינוב, הייתי מנסה לנגן גם אותה בחלילית" הוא צוחק. ובכל זאת,אני אומרת, שנינו למדנו ושנינו שייכים לאסכולה בעולם הביצוע, שמבקשת להבין את המוזיקה על רקע תקופתה, וגם לבצע אותה באופן שמודע לעולם בו נוצרה. למה לא להעדיף רפרטואר שכתוב לכלי-הנגינה שלנו?

"מפני שגם אז המוזיקה לא בהכרח נכתבה לכלי מסוים" אומר פייר. אני מסכימה. אי אפשר לומר על חלק נכבד מיצירותיו של באך לכלי-מקלדת, כמו גם "המנחה המוזיקלית" שלו או "אמנות הפוגה", שנכתבו לכלי-נגינה מסוימים, ידועים. את שני הכרכים של הפרליודים ופוגות (בעברית, בתרגום לא מוצלח, "הפסנתר המושווה") אפשר לנגן בקלאוויקורד, או בצ'מבלו או בעוגב, ובכל אחד משלושת כלי הנגינה יהיה לביצוע חן רב. גם יצירותיהם של בני באך, או חבריהם, מלחינים שפעלו בין תקופת הבארוק לרוקוקו, טלמאן, לדוגמא, מיועדות היו לנגינה בכלי-נגינה שונים, ככל הנראה על מנת לעודד את מכירתן לחובבי מוזיקה. "יותר מזה", אומר פייר, "המחקר המוזיקולוגי מצא סימוכין לכך, שכל ששת הטריו סונטות לעוגב מאת יוהאן סבסטיאן באך, הן גרסאות מאוחרות של יצירות שנכתבו מוקדם יותר, אולי יצירות קאמריות, בהרכבים שונים. אם כך, למה לא לנסות לשחזר את הגרסה הראשונית?"

אפשר להסכים להצעה הזאת, ובכל זאת, יכולה להתעורר הטענה שגבול העיבוד צריך להיות במקום בו ניתן לדעת בבירור מה היו האפשרויות שעליהן חשב המלחין, כלומר, כשיש גרסה – גם אם לא שלמה – אחרת, אני אומרת. מחזור שש סוויטות לצ'מבלו סולו שחיבר בן דורו של באך, צ'רלס דיופאר, קיים גם בגרסה לחלילית ובס מסופרר, אז ברור שניתן לנגן את הסוויטות בגרסה הקאמרית.

"אבל הגרסה הקאמרית לא נערכה על ידי המלחין, במקרה המסוים הזה", אומר פייר, "כי אם על ידי המו"ל שלו, אטיין רוג'ר, באמסטרדם. והיא נוצרה מסיבות מסחריות בלבד. עיבודים רבים נוספים נוצרו על ידי מו"לים, או על ידי חובבים, והן אינן מוצלחות במיוחד. ואם כך, למה לא לנגן את המוזיקה שאנחנו אוהבים מבלי להשתמש בעיבוד הלא מוצלח, למה לא לעבד את המוזיקה בעצמנו? מה שנדרש לשם כך הוא היכרות טובה עם כלי-הנגינה שלנו ועם הספרות המוזיקלית..ומעט אומץ לנסות זאת".

"החלילית ההיסטורית היא כלי-נגינה די מוגבל, מבחינת דינמית (כלומר במנעד עוצמת הצליל)", אומר פייר. "פיתוחו נעצר בסוף המאה השמונה-עשרה, ספר הלימוד האחרון לחלילית יצא לאור בסקוטלנד, בשנת 1792, תאריך שהוא גם מוקדם, בהשוואה להתפתחותם של כלי-נגינה אחרים, וגם מאוחר, באופן יחסי לחלילית – ומלמד שהיו עדיין אנשים שרצו ללמוד לנגן בחלילית, באופן שיצדיק הוצאה מסחרית של ספר כזה" . הוא מנגן בחליליות שנבנו על ידי ארנסט מֵיִיר . "אני לא יודע מה הוא עושה, אבל החליליות שלו מאפשרות  מגוון דינמי רחב. למשל, הפיאנו, הצליל השקט אפשרי, אפשר לנגן בצליל שקט מבלי שהצליל נשבר או מתעוות". "אני חושב", הוא מוסיף "שאם חליליות כאלו היו קיימות בסוף המאה השמונה עשרה, היו ממשיכים להשתמש בהן. היום, בעשייה המודרנית האינטנסיבית, בוודאי שכדאי להשתמש בחלילית בעלת אפשרויות רבות".