לזכר עזריאל פוייר

הוא מצא את מותו חודשים ספורים לפני יום הולדתו העשרים ושלושה, חודש אחד בלבד הספיק לחיות כאן.
הוא נפל בקרב על הדרך לנגב ועל העיר באר שבע אל מול הצבא המצרי.
הוא עלה לארץ כמתנדב ממחנה עקורים בגרמניה, כדי להילחם במלחמת השחרור להקמת מדינה יהודית.
קראו לו עזריאל פויר, פוייר או פאיר.
לו היה מעברת את שמו ייתכן שהיה בוחר בשם "אש".

עזריאל פויר נולד בעיר קרשניק שבחבל לובלין בפולין, ב 1 בינואר 1926. קהילת יהודי קרשניק לא הייתה גדולה, היא מנתה מעט יותר מארבעת אלפי אבני אדם, רובם בעלי מלאכה. גם עזריאל למד מלאכה לאחר שסיים את לימודיו בבית הספר היסודי: הוא למד חייטות.
יהודי קרשניק סבלו מאנטישמיות בשנים שבין שתי מלחמות העולם. גם המלחמה הגיע לקרשניק כבר ב - 15 בספטמבר 1939, כאשר הצבא הגרמני הנאצי פלש לעיר. חיסול הקהילה היהודית החל מייד.
מצפון לעיר נבנה מחנה כפייה והשמדה, מחנה בודז'ין. המחנה נבנה בפיקוחו של אמון גת, הידוע לשמצה. בבודז'ין פעלה תעשייה צבאית, בין היתר יוצרו שם מטוסים החל מאמצע שנות השלושים. במהלך המלחמה עבדו שם אסירים יהודים בבניית מטוסי קרב ובתחומי תעשייה צבאית נוספים - עבור צבא גרמניה הנאצית. מי שלא יכול היה להמשיך לעבוד בתנאים האיומים ששררו במחנה - נשלח להירצח במחנות בלז'ץ או מיידנק. 

עזריאל נכלא במחנה בודז'ין, ולאחריו - במחנות מטהאוזן ודכאו. איך התגלגל ממחנה אחד לשני ומה עבר עליו - לא נדע. אבל הוא שרד.
אחרי המלחמה הסתער על החיים.

הוא התגורר בעיר טראונשטיין, שם היה בשנות המלחמה מחנה משנה של מחנה הריכוז וההשמדה דכאו. לפרנסתו עבד  במקצועו: חייט. עם הזמן הגיעו לשם יהודים נוספים, עקורים כמוהו. גם אמי, צביה רכטמן, הגיעה לשם לתקופה קצרה.

הנה הוא מנגן באקורדיון, דואט עם חברו אנשל צ'חנוביץ. טראונשטיין, בוואריה, 1946.

איש כנראה לא נותר ממשפחתו. חייכן, ידידותי, מלא תקוות, קשר עזריאל קשרי ידידות עם שורדים רבים כמוהו.
הנה הוא בתמונה עם אמי, צביה. כמוהו - גם היא באה מאותו איזור בפולין, פלך לובלין, ונותרה יחידה ממשפחתה. צעירה הייתה ממנו בשנתיים.

נחושה לעזוב את אירופה החליטה אמי לעלות לארץ באנייה "יציאת אירופה תש"ז", או בשמה המוכר יותר "אקסודוס". מסעה הארוך של האנייה תרם תרומתו לסופו של שלטון המנדט הבריטי (14 מאי 1948), אך הארץ כבר הייתה לשדה קרב.
מלחמת העצמאות של הישוב היהודי בארץ ישראל החלה ב - 30 בנובמבר 1947.

החדשות על המלחמה להקמת מדינה יהודית הגיעו לטראונשטיין שבדרום גרמניה. עזריאל החליט להתנדב, לעלות לארץ ולהצטרף ללוחמים. הוא הגיע לארץ ב - 13 בספטמבר 1948 על מנת להצטרף לפלמ"ח. פוייר השתתף בקרבות הקשים על משטרת עירק סוואידן הסמוכה לקיבוץ שדה יואב ואחר כך המשיך ונלחם בקרבות הפריצה לנגב. בקרב שנערך סמוך לכפר הערבי עירק אל מנשייה, ממזרח לאשקלון - נפל.  הוא נהרג ב 16 באוקטובר.

חבריו ובהם אמי חיפשו אחריו לדעת מה עלה בגורלו עד שקיבלו את הבשורה על מותו. תחילה נטמן בגת. רק לאחר כשנה הועברה גופתו אל החלקה הצבאית בבית העלמין בנחלת-יצחק.
יהי זכרו ברוך.

עזריאל פויר, 1926 - 1948

פסנתר. פסנתר מרובע

לפני זמן רב ישבתי באולם ה"שטאדטקזינו", במרכז העיר באזל והקשבתי לתזמורת הסימפונית של באזל - שזהו ביתה - מנגנת את הסימפוניה הבלתי גמורה מאת פרנץ שוברט בניצוחו של ניקולאוס הרנונקור. את היצירה הכרתי היטב ואהבתי מאד, אבל באותו חודש, דצמבר, הייתי בסופו של סימסטר הלימודים הראשון שלי בשוויץ, ב"סקולה קאנטורום באזיליאנסיס", והאזניים היו מלאות, מזה חודשים אחדים, במוזיקה של המאות השש עשרה ותחילת השבע עשרה לכלי מקלדת - ובה בלבד.
ונדהמתי.
ההרמוניות, המלודיות, הצבעים ומקצבים - כאילו לא שמעתי אותם מעולם. המהפכנות השוברטיאנית הייתה כל כך ברורה, מרגשת.
נזכרתי בחוויה ההיא לא פעם, בחודשים האחרונים. בסטודיו שלי עומד פסנתר בן מאתיים ועשרים שנים, כלי נגינה שאין לו שם עדיין, בעברית.
"פסנתר מרובע" - כך אפשר לתרגם את שמו.  Square piano. גם בצרפתית הוא נקרא כך, אף על פי שצורתו מלבנית: Piano carre. בגרמנית הוא נקרא "פסנתר שולחן", Tafelklavier, וגם במקרה זה - לא מניחים עליו דבר...
לפסנתר הזה מנגנון הפקת צליל כשל פסנתר פטישים, וכמו שאר כלי המקלדת שנוצרו עד תחילת המאה העשרים - מבנהו וצורתו אינם אחידים בכל מקום בו נוצרו או לאורך הדורות. לפסנתר המרובע גרסאות שונות, חומרים ומידות שונים, מנגנוני הפקת צליל שונים מעט זה מזה. המשותף לכולם הוא אופי הצליל, בהשוואה לפסנתר המודרני: צליל רך, עדין, שקט - בהתאם לגודל תיבת התהודה, עובי לוח התהודה ועוביים של המיתרים - ועשיר בצלילים עיליים, בדומה לצ'מבלו. כמו בצ'מבלו גם בפסנתר המרובע צלילי המקלדת אינם אחידים במרקמם, הצלילים שונים זה מזה בהתאם להבדלים בין הקלידים לבין עצמם, בין המיתרים השונים, העשויים חומרים שונים.
הפסנתר המרובע נולד במחצית השנייה של המאה השמונה עשרה והיה בן בית אצל משפחות רבות באנגליה, בצרפת ובגרמניה, עד שלהי המאה התשע עשרה. הטיפוסים המוקדמים - דמו מאד לצ'מבלו, במנעד המצומצם של המקלדת, באופי הצליל, והמאוחרים - קרובים מאד לפסנתר המודרני, בצליל, במבנה המסיבי, בשימוש בתמיכת מסגרת מתכת ללוח התהודה. לכל פסנתר מרובע כזה - אופי ייחודי, וכצפוי, מספרם של בוני הפסנתרים המרובעים המרובים שהחזיקו מעמד וקיימים גם כיום הוא עצום. רובם זקוקים לרסטאורציה, ועדיף - בידי מומחה..
את הפסנתר שלי בנה כנראה אומן עץ בשם אוגוסטוס לוייקפלד (Augustus Leukfeld), בסביבות 1798. לוייקפלד בנה כלי מקלדת עבור בית המסחר של האדונים הנכבדים ברודריפ ו-ווילקינסון (Broderip & Wilkinson), מרחוב היימרקט בלונדון. לפסנתר המרובע חמש וחצי אוקטבות. הוא עשוי מעץ מהוגני. בתיבת התהודה, משני צידי המקלדת, קבועים שני חלונות בחיתוכי עץ ומסייעים לצליל לצאת מתיבת התהודה. הכלי מעוטר בפסים עדינים של marqueterie, גם זו מילה שאין לה תרגום לעברית...
כבר שנים שאני מחפשת פסנתר מרובע. כלים רבים מסוג זה שרדו את תלאות הזמן, אמנות הרסטורציה התפתחה מאד, ההיצע רב (בהשוואה להיצע הצ'מבלי וכלי המקלדת ההיסטוריים האחרים) ובכל זאת - לא מצאתי כלי שישמח אותי מיד בניסיון ראשון - עד למפגש עם הכלי הזה, בקיץ 2018, בצ'לטנהאם שבאנגליה, בסטודיו של מייקל קול (Michael Cole). וכדאי היה לי לחכות!....

חזרתי אל מוצרט ואל היידן בנגינה בפסנתר המרובע שמידות הקלידים בו ומגעם דומים מאד לאלו של הצ'מבלי בני המאה השמונה עשרה. כמו אז, בהאזנה לשוברט, התוצאה מפתיעה ומאד מרעננת. הצליל השקט אך המלא מקנה אופי אחר למוזיקה. יצירותיו של מוצרט מצלצלות אחרת לגמרי בנגינה על פסנתר מרובע.
זהו כלי ביתי, שעיקר השימוש ההיסטורי בו היה באירועים משפחתיים, בחוג החברים, בבית פנימה. ובכן - ננסה זאת כך. במוצאי שבת, 25 מאי 2019, ננגן - אימר באקלי ואני - מיצירות מוצרט על הכלי המיוחד והמעניין הזה. אפשר עדיין לבוא ולהאזין - בתיאום מראש, ומי שמעוניין בכך, מוזמן ליצור איתי קשר באמצעות כתובת המייל, או בתגובות לרשומה.

פנטזיה. יצירה חדשה לצ'מבלו

מוזיקה מודרנית לצ'מבלו היא תופעה מוזיקלית מורכבת: מראה הקלידים מטעה לחשוב, לא פעם, שמדובר בבן משפחה קרוב של הפסנתר. ביצירות רבות אפשר למצוא מנעד גדול מכפי שיש לצ'מבלו (המלה "מנעד" מציינת את היקף המקלדת. כמה אוקטבות יש לה, כמה צלילים בסך הכל. לפסנתר – שמונה אוקטבות, לצ'מבלו – רק חמש). באחרות אפשר למצוא הוראות אודות הצבעים שיש לבטא בנגינה, פיאנו – שקט או פורטה – חלש. הגיוון הדינמי הזה קיים בפסנתר – ואינו קיים בצ'מבלו. הצ'מבלו יכול לגוון גם הוא – אך לא באמצעי הזה. עוד אפשר למצוא סימני חיבור הצלילים, קשתות ארוכות, שקשה מאד לבטא אותם בנגינה בצ'מבלו, ומה שחשוב לא פחות – הן אינן שייכות לאסתטיקה של הכלי, שמעדיף אמצעים אגוגיים – של דקלום – אחרים לגמרי. לא פעם אני מגלה יצירה של מלחין בן זמננו, שיצירותיו מעולות בדרך כלל – והנה היצירה שכתב לצ'מבלו כלל לא מתאימה לכלי!

אימר ואני רצינו מאד לנגן יצירה מודרנית לשני צ'מבלי. פנינו למלחינים אחדים, קיבלנו יצירות שנכתבו או עובדו עבור דואו צ'מבלי... ולא התאהבנו באף אחת מהן...

וכשכמעט התייאשנו – נזכרתי במוזיקה הפנטסטית של עמית פוזננסקי, מוזיקה שליוותה את הסרט הישראלי המצוין "הערת שוליים" (במאי: יוסף סידר. תפקידים ראשיים: שלמה בראבא, ליאור אשכנזי ואחרים. וכבר כתבתי עליו כאן). עמית מחבר מוזיקה לקולנוע ולתיאטרון, ולאחרונה – גם מוזיקה קלאסית-מודרנית.

זה היה מסע מעניין, שלי – להציג את הכלי בפני עמית, ושלו – לחבר עבורנו את יצירתו "פנטזיה". עמית האזין לרפרטואר רחב שבחרנו עבורו כדי שיוכל להכיר את מה שאהוב עלינו וכתב את יצירתו בלי שקיבל מאיתנו בקשה מיוחדת. השארנו בידיו את הבחירות וההחלטות האמנותיות.

לאחרונה הקלטנו את יצירתו של עמית בסטודיו של בונה הצ'מבלי שלנו, ריינהרד פון נאגל. אני מקווה שעוד יזדמן לנו גם לנגן אותה, בביצוע חי, בישראל. ובינתיים – הנה ההקלטה. מקווה שתמצא חן בעיניכם... 

קופרן, האומות, סונטות וסוויטות בטריו, לשני צ'מבלי, II

בחזרה לקופרן. 

מתוך סקרנות אני משוטטת בספריה הוירטואלית, למצוא ביצועים מעניינים למוזיקה אהובה. כך מצאתי את הביצוע הזה לקטע "אחות מוניק" ( Soeur Monique ) של נגן הנבל הצרפתי אמריקני מרסל גרנדז'אני (1891 - 1975). לגרנדז'אני צליל מתוק, שליטה נהדרת בכלי-הנגינה ויכולת לללוש את המקצב ואת תבניות המשפט לקווים ארוכים של הבעה. מקסים. 

   

בצוע מעניין נוסף ליצירה מוכרת מצאתי בנגינתו של דואו גיטרה הנדרסון - קולק. הנה "קברו של קופרן", יצירת ההומאז' של מוריס ראוול לפסנתר, בעיבוד ובנגינת הדואו. 

קופרן. איזו מוזיקה נפלאה. הכרך השני של "האומות" בנגינתנו יצא לאור לפני עשרה ימים, וכבר פילס לו דרך אל עשרת הנמכרים ביותר של השבוע אצל המו"ל, הוצאת טוקאטה קלאסיקס הבריטית. 

חפשו את התקליטור באתר! - כעת עדיין ניתן להקשיב למוזיקה....

הסלון היהודי ובני באך. השבוע, במוזיאון תל אביב לאמנות

לדניאל איציג (1723 – 1799), בנקאי וסוחר יהודי, ולאשתו מרים נולדו חמישה עשר ילדים. שלוש מבנותיהם: שרה לוי (1761 – 1854), פאני פון ארנשטיין (1758 – 1818) וציפורה וולף, הידועה יותר בשמה ססיל פון אסקלס (1760 – 1836) גילו נטייה מוזיקלית. הן נולדו למשפחה מבוססת אך גם משכילה, מעורבת, מעורה ובעלת מעמד גבוה בברלין. שרה הייתה תלמידתו האהובה של וילהלם פרידמן באך; לאחר פטירת קרל פיליפ עמנואל באך תמכה שרה באלמנתו. לא ידוע לנו עדיין מי היה המורה של פאני, ייתכן שלמדה כמו שתיים מאחיותיה הגדולות (בלה סלומון, סבתו של פליקס מנדלסון, וסוזנה פרידלנדר)  אצל קירנברגר, תלמידו של יוהן סבסטיאן באך, או אולי למדה אצל וילהלם פרידמן, כאחותה שרה. ססיל למדה אצל מורים רבים בהם הווירטואוז הצעיר איגנץ מושלס. שלושתן, כיתר בני המשפחה, היטיבו לנגן והרשימו בנגינתן  את שומעיהן. 

שרה לוי

במאה השמונה עשרה לא יכלו נשים, לא כל שכן נשים יהודיות, לשאוף להיות מוזיקאיות ולפתח קריירה מוזיקלית. אך הן ניגנו בבתיהן בסלונים ששמם הלך לפניהם. סלונים אלו, מוסדות חשובים של אמנות, ספרות, מוזיקה וחיי חברה תוססים, היו פתוחים בפני אנשי החברה הגבוהה, בני אצולה, אנשי עסקים מצליחים ואמנים. במקרים נדירים השתתפו נשים מוכשרות אלו בקונצרטים בברלין ובווינה.

בני המשפחה נהגו לבנות לעצמם ספריות מוזיקליות. הם רכשו הוצאות יקרות של יצירות מוזיקליות ושמרו כתבי יד של יצירות שהזמינו במיוחד ממלחינים מוערכים כמו גם עיבודים ליצירות קיימות בתזמור שונה. הם טיפחו קשרים עם מלחיני התקופה ובמיוחד – עם ארבעת בניו של יוהן סבסטיאן באך.

בין היצירות שניתן היה למצוא בספריות אלו נשמר מקום מיוחד ליצירות שנכתבו לדואו – צ'מבלי או ליצירות שעובדו להרכב זה. קרוב לוודאי – כדי שתוכלנה האחיות לנגן בצוותא.

תכנית הקונצרט (השבוע, יום חמישי 7 אפריל 2016, 18:30, מוזיאון תל אביב) כוללת יצירות שנכללו בספריות המשפחתיות. שתי טריו-סונטות לעוגב בעיבוד לשני צ'מבלי, מתוך כתב יד השמור כיום בספריית המוצרטיאום בזלצבורג; מוזיקה מאת בני באך ופרק אלמנד לשני צ'מבלי מאת פרנסואה קופרן. העיבוד לחמישייה מאת יוהן כריסטיאן באך נמצא בספרייה משפחתית אחרת הדומה הייתה מאד לספריות משפחת איציג העניפה, זו ספריית המלך פרידריך אוגוסט השלישי מושל סקסוניה.

התוכנית מאפשרת מבט אל מסורת הנגינה בשניים, שהן לרוב - שתיים, מסורת שהיה לה מקום חשוב, מקום של כבוד בעשייה המוזיקלית בסוף המאה השמונה-עשרה ואף לאחר מכן. 

דואוקורד. מאה שמונים ושלושה מיתרים... כפול שניים!

בפעם הראשונה בארץ, ה"דואוקורד" שלנו בקונצרט של מוזיקה מאת בני משפחת באך

פסטיבל פליציה בלומנטל למוזיקה, 7 באפריל 2016, 18:30

מוזיאון תל אביב לאמנות 

"שרה שיר פאתטי"

ציורים ורישומים של נשים וגברים שרים או מנגנים מעידים, לעיתים קרובות, על הכשרון האמנותי לתפוס את ההתרגשות שבהאזנה למוזיקה ואפילו את "הדבר עצמו", חווית הביצוע, החוויה של התמסרות, ההנאה ממה שמתקבל, ההקשבה של נגנים וזמרת זה לאלו, החוויה משותפת,
כמו בציור השמן הזה מוצג כעת בגלריה הלאומית בוושינגטון, ארה"ב.
את הציור צייר תומאס אייקינס  (Thomas Eakins, 1844 - 1916), צייר, צלם ופסל שהעדיף את הסגנון הריאליסטי ושנושאי ציוריו מבטאים את חיי המעמד הבינוני האמריקאי בסוף המאה התשע עשרה.
הציור ששמו "שרה שיר פאתטי" ("Singing a Pathetic Song"), נוצר ב - 1881. "שיר פאתטי" לא היה שיר מגוחך, אלא שיר מרגש, שיר המתאר קושי אנושי - ומאבק עימו. אהבה, חיי משפחה, עבדות ומאבק לחופש, ועוד.
שלוש דמויות בציור. הבולטת ביותר היא, כמבן, הזמרת. דף התווים שלה שמוט מטה, היא לא נעזרת בו. מבטה נעוץ בנקודה באויר. היא מרוכזת כולה בשירה, ביצירה הקטנה, באנסמבל עם שתי הדמויות האחרות: הפסנתרנית והצ'לן. האור המועט מאיר את הזמרת, קובע אותה במרכז התמונה, והשניים האחרים - בצל, מלווים אותה ואת קולה.
לציור יש גרסה נוספת, בצבעי מים. את הציור הזה יצר אייקינס לאחר שהשלים את תמונת השמן, כמתנה למי ששימשה לו מודל, תלמידתו מרגרט האריסון. בדומה לרבים מבני המעמד הבינוני האמריקני למדה מרגרט שירה ושרה מן הרפרטואר הקלאסי-פופולארי, בחוג המשפחה ובאירועי חברה. גם הפסנתרנית והצ'לן היו דמויות מוכרות בחוג החברתי של האמן ואפילו הוא עצמו למד פיתוח קול.

תומאס אייקינס צילם את מרגרט בחלל שנראה כחלל הסטודיו שלו, ונעזר בו בעבודתו.

מצידיה של מרגרט האריסון אפשר לראות כני ציור, כסא, ארונית קטנה. בתמונת הצילום היא אינה מותירה את הרושם שמשאירה דמותה בתמונת צבעי המים, ובתמונת צבעי השמן - הדבר בולט אף יותר. משחקי האור והצבע יוצרים את מימד העומק בציור השמן, כך שדמותה של הזמרת היא העוצמתית והמרתקת מבין שלוש הדמויות.
ואולי מה שמושך את המבט בתמונת השמן הוא התחושה של ריכוז רב ותשומת לב מוחלטת של הזמרת לצליל אותו היא שרה, למוזיקה שלה, לכך ש"שכחה את עצמה" במוזיקה. אולי זה מה שהצליח אייקינס לבטא יפה כל כך, בתמונת השמן שלו...