ווירג'ניה וולף פותחת את "חדר משלך" בתיאור אירועים ספק-מציאותיים, ספק דמיוניים. היא מספרת שבילתה, שקועה במחשבות על "נשים וספרות", על שפת נהר במוסד כלשהוא להשכלה גבוהה. כאשר קָמה וחצתה את הדשא "של אותו בית אולפן, יהי אשר יהי" בא לקראתה "פקיד הטקס", "דמות של גבר.. עצם מוזר למראה, במקטורן כנפות ובחולצות ערב" ושלח אותה מהדשא אל שביל החצץ. כיכר הדשא מיועדת הייתה לאנשי-הסגל והתלמידים, כולם גברים, ולא לאישה, האורחת. כשביקשה להיכנס לספרייה של אותו מוסד דמיוני, "אוקסבריג'", יצא "כמלאך טוב החוסם את הדרך.. אדון אחד רחמן...ש... אמר חרישית כי למרבה הצער כניסתן של נשים לספריה מותרת רק אם עמית מעמיתי הקולג' מלווה אותן או אם הן מצוידות במכתב המלצה".
בקריאה חוזרת של "חדר משלך" ("חדר משלה") מתחברים סגנון הכתיבה החופשי, האקלקטי, המחשבה הרעננה והלשון המיוחדת של וולף לדמותה של השחקנית הבריטית איליין אטקינס, הזכורה מהצגת-יחיד שהתבססה על החיבור הזה. המקור האנגלי אהוב עלי מאד, וישנם גם תרגומים לעברית: לזה של אהרן אמיר (1981) התווסף תרגום חדש של יעל רנן (2004).
וולף שאלה את עצמה, מדוע נשים אינן כותבות ספרות, וביקשה לדעת מה דרוש להן כדי שתוכלנה ליצור. נכון לשאול את השאלות האלו לגבי כל תחומי העיסוק והיצירה, לרבות מוזיקה: מדוע היו כל כך מעט נשים מלחינות? מדוע הן כתבו רק מוזיקה "שולית", "לא מיוחדת"? מדוע לא "הטביעו חותם"?
וולף, שנשבעה לא לבקש אישור כניסה לספריה משום גבר, סבורה שבעייתן הראשונה של הנשים הייתה היעדר השכלה. תולדות חייהן של מלחינות אחדות, היותר ידועות, משקפים זאת.
המלחינה פרנצ'סקה קאצ'יני (1587 – 1641) למדה את אמנותה מאביה ג'וליו, מוזיקאי חדשן ופורה, ממחדשי הסגנון הבארוקי. כבת למשפחה של מוזיקאים ניתנו לה אפשרויות להציג את כישרונותיה כנגנית וכזמרת בפני בני משפחת מדיצ'י, וכך נסללה לה הדרך לחיים של אמנית פעילה שהשתכרה ממקצועה היטב. ברברה סטרוצי (1619 – 1677) זכתה לחינוך מוזיקלי מעולה שמימן אביה (המאמץ) בן-האצולה ג'וליו סטרוצי, ולאפשרות להופיע באירועים המוזיקליים שקיים באחוזתו, ה"אקדמיות". גם אליזבת קלוד ז'קה דה לה גר (1665 – 1729) זכתה לחינוך מוזיקלי מעולה כיוון שנולדה למשפחה חשובה של מוזיקאים, ויכולה הייתה לבנות חייה כמוזיקאית, נגנית ומלחינה לאחר שהוצגה (כילדת פלא) בחצר המלכות של לואי הארבעה –עשר.
מי שלא התמזל מזלה להיוולד ל"משפחה הנכונה" יכלה לעסוק במוזיקה רק אם הקדישה חייה לדת וחיה בפרישות, במנזר, שם הייתה פטורה מדאגות כלכליות וממטלות משק-הבית. נשים מן המעמד הנמוך לא יכלו אפילו לחלום על כך. גם מי שהשתייכה למעמד הגבוה והמבוסס מבחינה כלכלית ואפילו אם היו לה משרתות שנשאו בנטל הדאגה לבעל, לילדים ולבית, לא הייתה יכולה ללמוד מוזיקה או להיות "מוזיקאית". ומדוע?
נשים יכלו להתבטא רק במסגרות שכוונו לנשים אחרות ורק בתחומים נשיים מובהקים. זה היה ה"שוק" שהיה פתוח לפניהן. אחת מהן, אליזבת טרנר (שנת לידה לא ידועה, נפטרה ב- 1756) הלחינה יצירות לצ'מבלו בשלושה פרקים, הנקראות “Lessons” והלחינה שירים בנושאים הקרובים לליבן של נשים. היא הוציאה לאור את יצירותיה במימון עצמי ומכרה אותן לקהל מינויים גדול ונכבד למדי. אני מניחה שהיו אלה נשים מן המעמד הבינוני שניגנו, במידה כזו או אחרת של מיומנות, בביתן ולהנאתן. אין בנמצא יצירות תזמורתיות, קאמריות, ווקאליות של טרנר. כנראה לא חשבה שתוכל לעניין בהן מישהו. היא לא הייתה יוצאת דופן, במאה השמונה עשרה וגם אחר כך. רבות כמוה, מאות ואולי אלפים, ניגנו, שרו וכתבו. יצירותיהן נשכחו בכתבי היד שלהן ורק מעטות מהן יצאו לאור בהוצאות מודרניות.
דברה גומז טאפיו, זמרת ונגנית נבל, אורחת מפינלנד, תשמיע יחד איתי מבחר יצירות מקסימות מאת הנשים המלחינות האלה ואחרות, במעלות-תרשיחא, 27 באפריל, ובתל אביב, 29 באפריל 2010, שני הקנצרטים יחלו בשעה 20:00.
בקריאה חוזרת של "חדר משלך" ("חדר משלה") מתחברים סגנון הכתיבה החופשי, האקלקטי, המחשבה הרעננה והלשון המיוחדת של וולף לדמותה של השחקנית הבריטית איליין אטקינס, הזכורה מהצגת-יחיד שהתבססה על החיבור הזה. המקור האנגלי אהוב עלי מאד, וישנם גם תרגומים לעברית: לזה של אהרן אמיר (1981) התווסף תרגום חדש של יעל רנן (2004).
וולף שאלה את עצמה, מדוע נשים אינן כותבות ספרות, וביקשה לדעת מה דרוש להן כדי שתוכלנה ליצור. נכון לשאול את השאלות האלו לגבי כל תחומי העיסוק והיצירה, לרבות מוזיקה: מדוע היו כל כך מעט נשים מלחינות? מדוע הן כתבו רק מוזיקה "שולית", "לא מיוחדת"? מדוע לא "הטביעו חותם"?
וולף, שנשבעה לא לבקש אישור כניסה לספריה משום גבר, סבורה שבעייתן הראשונה של הנשים הייתה היעדר השכלה. תולדות חייהן של מלחינות אחדות, היותר ידועות, משקפים זאת.
המלחינה פרנצ'סקה קאצ'יני (1587 – 1641) למדה את אמנותה מאביה ג'וליו, מוזיקאי חדשן ופורה, ממחדשי הסגנון הבארוקי. כבת למשפחה של מוזיקאים ניתנו לה אפשרויות להציג את כישרונותיה כנגנית וכזמרת בפני בני משפחת מדיצ'י, וכך נסללה לה הדרך לחיים של אמנית פעילה שהשתכרה ממקצועה היטב. ברברה סטרוצי (1619 – 1677) זכתה לחינוך מוזיקלי מעולה שמימן אביה (המאמץ) בן-האצולה ג'וליו סטרוצי, ולאפשרות להופיע באירועים המוזיקליים שקיים באחוזתו, ה"אקדמיות". גם אליזבת קלוד ז'קה דה לה גר (1665 – 1729) זכתה לחינוך מוזיקלי מעולה כיוון שנולדה למשפחה חשובה של מוזיקאים, ויכולה הייתה לבנות חייה כמוזיקאית, נגנית ומלחינה לאחר שהוצגה (כילדת פלא) בחצר המלכות של לואי הארבעה –עשר.
מי שלא התמזל מזלה להיוולד ל"משפחה הנכונה" יכלה לעסוק במוזיקה רק אם הקדישה חייה לדת וחיה בפרישות, במנזר, שם הייתה פטורה מדאגות כלכליות וממטלות משק-הבית. נשים מן המעמד הנמוך לא יכלו אפילו לחלום על כך. גם מי שהשתייכה למעמד הגבוה והמבוסס מבחינה כלכלית ואפילו אם היו לה משרתות שנשאו בנטל הדאגה לבעל, לילדים ולבית, לא הייתה יכולה ללמוד מוזיקה או להיות "מוזיקאית". ומדוע?
“Alas! A woman that attempts the pen,
Such an intruder on the rights of men,
Such a presumptuous creature is esteemed,
The Fault can by no virtue be redeemed.
They tell us we mistake our sex and way;
Good breeding, fashion, dancing, play,
Are the accomplishments we should desire;
To write, or read, or think, or to enquire,
Would cloud our beauty, and exhaust our time,
And interrupt the conquests of our prime,
Whilst the dull manage of a sevile house
Is held by some our utmost art and use.”
השיר מובא על ידי וולף, והוא נכתב על ידי המשוררת הליידי אן פינץ', הדוכסית מפינצ'לסי (1661 – 1720), מי שהייתה המשוררת הראשונה ששיריה יצאו לאור בדפוס. השירים הופצו תחילה בין מכירים. בהוצאה הראשונה לאור לא הזדהתה בשמה המלא אלא כתבה: "written by a Lady". הצלחתה עוררה את תשומת לב, משוררים חשובים עודדו אותה לפרסם שוב, הפעם – בשמה המלא.
בספר The Whole Duty of a Woman (ללא שם מחבר, 1700, בערך) מובאת המלצה מפורשת מאד להתנהגות נאותה:"To dance, or Play on a suitable Instrument of Musick, is commendable ….As for the latter, it is to delight the Sadness of the Mind, and Tune over Melancholy Hours; but be careful not to do these often, because you do them well; the easiest and safest Method is to do it in private Company, amongst particular Friends, and then Carelessly like a Diverson, and not with Study and Solemnity, as if it was a Business, or your self overmuch Affected with it”.
החברה השתמשה במוסכמות חברתיות כאמצעי להשאיר את הנשים במקומן השולי. יתרה מזאת. זמרת, שחקנית, נגנית, מוכשרת ככל שתהייה, נחשבה לבעלת אופי מפוקפק, אפילו למופקרת ממש. הספרות הלוא מלאה דמויות של אמניות שחייהן הסתיימות בטרגדיה. וולף מציעה לקוראי "חדר משלה" סיפור אודות יהודית, אחותו הדמיונית והמוכשרת של וויליאם שייקספיר. יהודית לא למדה בבית הספר. לפני שמלאו לה שבע-עשרה דרש אביה שתתארס עם צעיר אמיד. לאחר שסירבה – הכה אותה. היא ברחה מביתה ללונדון ואל התיאטרון. מנת חלקה - עלבונות וקשיים, הריון בלתי רצוי, פחד, ייאוש והתאבדות. "יהודית" נקברה במקום לא ידוע. נשים יכלו להתבטא רק במסגרות שכוונו לנשים אחרות ורק בתחומים נשיים מובהקים. זה היה ה"שוק" שהיה פתוח לפניהן. אחת מהן, אליזבת טרנר (שנת לידה לא ידועה, נפטרה ב- 1756) הלחינה יצירות לצ'מבלו בשלושה פרקים, הנקראות “Lessons” והלחינה שירים בנושאים הקרובים לליבן של נשים. היא הוציאה לאור את יצירותיה במימון עצמי ומכרה אותן לקהל מינויים גדול ונכבד למדי. אני מניחה שהיו אלה נשים מן המעמד הבינוני שניגנו, במידה כזו או אחרת של מיומנות, בביתן ולהנאתן. אין בנמצא יצירות תזמורתיות, קאמריות, ווקאליות של טרנר. כנראה לא חשבה שתוכל לעניין בהן מישהו. היא לא הייתה יוצאת דופן, במאה השמונה עשרה וגם אחר כך. רבות כמוה, מאות ואולי אלפים, ניגנו, שרו וכתבו. יצירותיהן נשכחו בכתבי היד שלהן ורק מעטות מהן יצאו לאור בהוצאות מודרניות.
דברה גומז טאפיו, זמרת ונגנית נבל, אורחת מפינלנד, תשמיע יחד איתי מבחר יצירות מקסימות מאת הנשים המלחינות האלה ואחרות, במעלות-תרשיחא, 27 באפריל, ובתל אביב, 29 באפריל 2010, שני הקנצרטים יחלו בשעה 20:00.
