חדש

לוחות עץ. הרבה לוחות כאלו יש בסטודיו, והם יהפכו לכלי נגינה.

בתחילה - ייפרסו לפרוסות דקות.

בתחילה נוצר הלב. אחר כך -  הגוף. 

תיבת הצ'מבלו נמשחת בחומרים שונים ונצבעת.

אחר כך מכינים את לוח התהודה ומציירים את עיטוריו.

בהמשך - יוצרים מלוח עץ אחד את כל קלידי המקלדת, משייפים ומלטשים על מנת שיהיו כולם שווים במשקלם.

הסטודיו מתמלא שבבים... 

מניחים את המנופים בקצה הקלידים, מאונכים להם.

המנופים עומדים יציבים בזכות המסגרת המארכת, שבשולי לוח התהודה. 

מניחים קשתות עץ גמישות ודקות על גבי לוח התהודה על מנת שאפשר יהיה למתוח מעליו את המיתרים.

מותחים את המיתרים לאורך הלוח ומצמידים אותם אליו בעזרת סיכות מיוחדות.

מכינים את המפרטים הקטנים, בסבלנות רבה.

ממקמים בראש כל מנוף - מפרט.

כעת אפשר כבר לשמוע צליל....

לבסוף, התהליך הארוך של כיוונון ועידון של העוצמה והאופי של כל צליל וצליל.

עד שהמקלדת כולה משמיעה צליל אחיד, פחות או יותר. 

זהו יתרונה של עבודת-היד. היא לא שואפת לאחידות מוחלטת. 

הצ'מבלו החדש. 

בונה: ריינהרד פון נאגל.

נבנה בסטודיו הפריזאי על פי צ'מבלו צרפתי מתחילת המאה השמונה-עשרה. 

הצטרף למשפחה לפני חודשים אחדים...  ומרגיש "בבית".

בקונצרט הקרוב, יום חמישי, במרכז למוזיקה ע"ש פליציה בלומנטל בתל-אביב, בשעה שמונה בערב.  

צלילים ומילים. רסיטל

"ב 1908... ניגנתי על צ'מבלו בסטודיו של (אוגוסט) רודן. המאסטרו אהב מאד מוזיקה עתיקה. בחביבותו הראה לי את אוסף הפסלים העתיקים שלו. תמיד אזכור את דמותו, כשהוא עוצר ליד כל קימור-פסל. הוא הביט בפסל, כשהוא מלטף אותו בידיו. הוא עצר ליד פסל אישה וקרא: "ראי, גברתי, את עדינות הקווים האלו! אה, כמה חבל שחלקים ממנו חסרים!" בסקרנות, העזתי לשאול – "מדוע אינך מנסה לשחזר אותם?" הוא נתן בי מבט משתאה. ברור היה שהרעיון מעולם לא עלה על דעתו. צריך להיות מוזיקאי, על מנת להעלות על הדעת מחשבה כזו. "אבל גברתי היקרה! איני מרגיש שאני יכול לעשות זאת, וגם אם הייתי יכול, אסור היה לי להעיז". ואני חשבתי על כל אותם וירטואוזים קטנים, הנחושים להרוס, להטיל מום ולקלקל את צורתן של היצירות הנעלות ביותר שלנו. אם אין להם את גאונותו של רודן, אומץ רב דווקא יש להם ויעזו לעשות הכול. הם מניחים את באך, מוצרט והנדל שוב על כן הציור, ואחרי שישחטו את יצירות המופת היפות ביותר, יעזו לרשום בצד שמות המלחינים הדגולים את שמם שלהם"...

פסקה זו פותחת את הפרק "טרנסקריפציות" בספרה המקסים של דניס רסטו "לנדובסקה (מדברת) על מוזיקה". כתיבת טרנסקריפציות ליצירות קיימות ונגינתן כך בקונצרטים רווחו מאד במחצית השנייה של המאה התשע עשרה ובתחילת המאה העשרים. בלשונה החדה מתחה לנדובסקה ביקורת על המנהג הזה, במאמציה לנקות את האבק ואת שכבות החומר שהצטברו מעל יצירות המוזיקה המוקדמת ולבצע אותן ב"כלי-התקופה", כך שיופיין יתגלה במלואו. למעלה ממאה שנים מאוחר יותר, עדיין עסוקים מוזיקאים רבים בדיוק בזה.  

ובכל זאת, מסקרן לבחון מקרוב את אולם הקונצרטים של אז ואת הרסיטל לפסנתר. הם שונים ממה שמקובל היום. "מאז המהפכה הטכנולוגית, התפתחות ההקלטות והדיגיטליזציה, הפכו רסיטלים למפגן של דייקנות בשיאה", אומרת הפסנתרנית שירה לגמן. אני מעלה בזיכרוני תבניות קונצרטים שחוזרות על עצמן מדי עונה, מבצעי "כל היצירות במחזור כך וכך מאת.." ומסכימה איתה. "לצערי", היא אומרת, "התכניות מרגשות פחות ומסקרנות פחות". גם לכך אני מסכימה, וחושבת על רפרטואר רחב של מלחינים טובים למדי, שנשכח לגמרי, מחמת המרתונים המוזיקליים של מלחינים מוכרים.
שירה סיימה את לימודי התואר השני בפסנתר בבית הספר הגבוה למוסיקה, אוניברסיטת תל-אביב, בכתתה של נטשה טדסון. את לימודיה לתואר אמן המשיכה ב"ניו אינגלנד קונסרבטורי", בוסטון, ארה"ב, בהדרכת אלכסנדר קורסנטיה. היא השתלמה בכיתות אמן של אמנים בולטים, ביניהם מאריי פראחיה, בוריס ברמן ופנינה זלצמן.
שירה הופיעה בישראל כמו גם בגרמניה, צרפת וארה"ב. אחדות מהופעותיה שודרו בשידור חי בקול המוסיקה והיא ניגנה תחת שרביטם של אילן וולקוב, ג'ולט נאג' ועומר וולבר. בנוסף, שיתפה פעולה עם אמנים בתחומי אמנות מגוונים: אמנות מיצג, אמנות פלסטית וצילום, אמנות קול, ואפילו עיצוב אופנה. היא חברת אנסמבל מוסיקה נובה.  
ואם לחזור שוב כמאה שנים לאחור, העולם היה הרבה יותר שקט. הרדיו, כמכשיר שמאפשר לקהל גדול להאזין למוזיקה, נכנס לשימוש נרחב בתחילת המאה העשרים, והפך נפוץ בשנות העשרים של המאה. בעידן "טרום הרדיו" היו תכניות הקונצרטים הרבה יותר מגוונות, אקלקטיות, הציגו שילובים אינטואיטיביים של פרקים ויצירות, הן על פי נושאיהם, תבניתם והן על פי התזמור, ובעיקר – אומרת שירה – יצרו תחושה של חירות מהכול ועם הכול.

הנה תכניית קונצרט מינואר 1890, פריז, ובה הפתיחה לאונורה מאת בטהובן, קונצ'רטו לפסנתר של ליסט, הסוויטה התזמורתית "פר גינט" מאת גריג, וקטעים לפסנתר: סונטה מאת סקרלטי, גבוט מאת באך בעיבוד סן-סנס, ועוד... בשולי המודעה מתבקש הקהל, שלא להיכנס אל האולם בזמן השמעת הקטעים לפסנתר....
תכנית הקונצרט הקרוב, בהשראת הרסיטל לפסנתר וברוח שלהי המאה התשע-עשרה ותחילת המאה העשרים, משקפת את הטעם של אז, כך אנחנו מקוות. יושמעו בה עיבודו של ליסט לפרק הסימפוניה השביעית מאת בטהובן, פנטזיה בהשראת באך מאת בוזוני (שהיה, קרוב לוודאי, אחד מאותם מלחינים קטנים שהעזו לרשום את שמם ליד שמו של מלחין ענק), הומאז' להיידן מאת ראוול, תמונת נוף מאת לילי בולאנז'ה, אינבנציות מאת יוהאן סבסטיאן באך, ומוזיקה ש"טרם ניגנו אותה" בכלי נגינה אקזוטי: קטעים לצ'מבלו מאת קופרן, דופלי ופורקרה. 



נשמח לראותכם איתנו! בינתיים, הנה מזורקה מאת שופן, בנגינתה של שירה לגמן. 
האזנה עריבה.

צלילים ומילים. פסנתר, צ'מבלו

את העונה התשיעית של "צלילים ומילים" פותחת תכנית קצת שונה: מוזיקה לפסנתר ומוזיקה לצ'מבלו, עם הפסנתרנית שירה לגמן.  

החיבור בין הצ'מבלו לפסנתר בתכנית אחת נדיר כיום, אך היה מאד מקובל בסוף המאה התשע-עשרה ותחילת המאה העשרים. אז השתמשו ב"צ'מבלו מודרני". היום מאד קשה למצוא כמוהו מחוץ למוזיאוני כלי-הנגינה. בשנות החמישים החלו נבנים כל מיני צ'מבלו היסטורי, לפי מודל היסטורי, לפי דוגמא של צ'מבלו מן המאות השש – עשרה, שבע – עשרה ושמונה - עשרה. צ'מבלי אלו דחקו את "המודרני" והביאו להיעלמו. 

ה"מודרני" וה"היסטורי" שונים זה מזה כמעט כמו שהפסנתר שונה מן העוגב. ל"מודרני" יש גוף מסיבי, כבד, מיתרים מעובים, המתוחים על מסגרת מתכת, כמו בפסנתר. גם המקלדת דומה לזו של הפסנתר: קלידים גדולים, ארוכים. לרוב – יש לו פדאלים רבים. אפשר היה למצוא את הצ'מבלו הזה באולמות הקונצרטים עד שנות השבעים ואפילו השמונים, של המאה העשרים...

הנה, בנגינתו של ראלף קיקרפטריק, ב"צ'מבלו המודרני", פנטזיה ופוגה מאת באך.

משפחת הצ'מבלו ההיסטורי גדולה ומגוונת ויש בה הרבה טיפוסים. המכנה המשותף הוא מנגנון יצירת הצליל: פריטה על מיתר. מצד אחד, אפשר להגדיר "צ'מבלו איטלקי", "צ'מבלו פלמי", "צ'מבלו צרפתי", "צ'מבלו גרמני" ו"צ'מבלו אנגלי", לכל אחד מהם צליל אופייני. מצד שני, ישנן הרבה וריאציות. בונה אחד (ולפעמים משפחה אחת של בוני כלי-מקלדת) השפיע מעבר לגבולות ארצו (עד כמה שהיו מוגדרים), ובצד ההבחנה אפשר לראות שילובים מעניינים של טעמים "לאומיים" לטיפוסים חדשים, שנוצרו במהלך תקופת הבארוק.

לצ'מבלו הצרפתי הנפוץ היה צליל קל ובהיר, עשיר ומלא, והמוזיקה – מלודית, נעימה, מרובת קישוטים, אלגנטית מאד. לפסנתר – היא לא התאימה, ולכן נעלמה מן הנוף בסוף המאה השמונה עשרה, יחד עם הצ'מבלו עצמו. כעבור מאה שנים, צריך היה יותר מסקרנות, ידע וכשרון, מכפי שהיו ללואי דימר, הפסנתרן וחלוץ הצ'מבלו הצרפתי (1843 – 1919). צריך היה אהבה ללא גבול למוזיקה המוקדמת, מידה רבה של נחישות, אומץ, כשרון שכנוע, חיבה לפרובוקציה, יכולת כתיבה, כריזמה אישית, וחוש מחודד לשיווק...  אלו התכונות שהפכו את וונדה לנדובסקה (1879 – 1959) ל"גברת עם הצ'מבלו", ולמי שבעשרת אצבעותיה בראה מקצוע חדש: "נגן צ'מבלו".

תכנית הקונצרט הקרוב נולדה מן ההיכרות והאהבה של שירה ושלי לרפרטואר שהושמע בסוף המאה התשע-עשרה. יצירות לפסנתר מסוף העידן הרומנטי, ומוזיקה לצ'מבלו שחזרה להיות מושמעת. פרק מיוחד מוקדש לבאך – בשני כלי הנגינה.

פסנתר – צ'מבלו", ב"מאר"ג" בכפר-ורדים, 1 בנובמבר, ובמרכז המוזיקה על שם פליציה בלומנטל, ב – 8 בו. שני הקונצרטים יחלו בשמונה בערב.  

 

ברוח התקופה, יצרה שירה, מודעה קטנה ובה פרטי הקונצרט שלנו!

ירוק וכחול

יומיים בחודש תשרי תשע"ג, בגליל המערבי.

פארק אדמית.

שמש מעוננת, רוח נעימה, שבילי הליכה נאים ותצפית לעבר הים. 

לוחות זכרון לזכרם של אנשים צעירים מאד. 

נוף ארצישראלי, ירוק-כהה, קצת יבש. שיחי דפנה, עצי חרוב, עצי לימון,  עצי רימון עמוסי פרי שציפורים כבר הספיקו לנקר בו, ושרביטי חצבים בפריחה. 

חוף בצת. מבט לימין – ראש  הנקרה. מבט לשמאל – נהריה ומאחוריה, הרחק, מפרץ חיפה. קו המים והשמש השוקעת.  

ובדרך לשם, בישוב הדרוזי ירכא, על הכביש הראשי החוצה את היישוב, בסמוך לכניסה המערבית, ארוחת בוקר פשוטה וטעימה.

מסעדת "סבאח אל חיר", "בוקר טוב".

פיתות חמימות בסלסילה, פלחי עגבנייה ובצל, פרוסות מלפפונים חמוצים וזיתים ילידי המקום. סלט קצוץ דק ומטובל בעדינות, חומוס בשמן-זית זרוי פטרוזיליה, כדורי פלאפל. שתי כוסיות קפה חזק, ארומטי, ופרוסות רחת-לוקום טעימה, לקינוח.

חמישים ₪ לשניים... ומקבלים עודף.

שנה טובה. 

צלילים ומילים, תשע"ג

ערב חג, ראש השנה תשע"ג.

בעוד שבועות אחדים תתחיל העונה התשיעית של סדרת הקונצרטים הקאמריים "צלילים ומילים מן הבארוק".

לסדרה השנה חמש תוכניות חדשות בצד קונצרטים של תכניות מן השנים שחלפו.

שירה לגמן, פסנתר

השנה – הרבה פנים חדשות: הפסנתרנית שירה לגמן, נגנית החליליות לרה מוריס, זמרת הסופרן רויטל רביב, נגן החליליות הצרפתי פייר בוראניו, הצ'לן דן ויינשטיין, נגנית הויולה יעל פטיש... וחברים שנעים מאד לפגוש שוב (ושוב, ושוב): הצ'לנית אורית מסר-יעקבי, הכנרים דפנה רביד ודניאל תנחלסון, הצ'לן עירא גבעול, החלילנית ז'נבייב בלנשאר ועוד.

 בעוד שבועות אחדים "פסנתר / צ'מבלו" –תכנית על פניו המגוונות של הרסיטל בין שלהי המאה התשע-עשרה ותחילת המאה העשרים. אחר-כך מוזיקה קולית מוקדמת מצרפת, "על אהבה, בעיקר". מאוחר יותר - באך ובניו בחלילית וצ'מבלו, ובתחילת הקיץ - מוזיקה לחמישיית צ'מבלו. בין לבין: מוזיקה מודרנית, דיוקנו המוזיקלי של קרל פיליפ עמנואל באך...

רויטל רביב, סופרן

שעות מספר לפני ששנת תשע"ב חולפת והופכת ל"שנה שעברה" עדיין הכול תוסס: מי שהגיע ומי שנוסע, הברכות שבכתב ואיחולים שבעל-פה, למועדים לשמחה, לזמנים טובים, לחיים ולשלום. 

מוזיקה אחרת, מיוחדת, המוזיקה היהודית המסורתית היא פס-הקול שאני מעדיפה ברגעים האלו.
הנה משהו יפה במיוחד מתוך האתר המקסים "הזמנה לפיוט". 

שנה מוזיקלית מהנה, שנה טובה ומאושרת!

בלי כותרת.

שְׁעַת קַבָּלָה

אֲדוֹנִי הַצָּעִיר, זֹאת לֹא שְׁעַת קַבָּלָה,‏
אָז סְגֹר אֶת הַדֶּלֶת מִיָּד, בִּמְחִילָה.
‏
שָׁמַעְתָּ אוֹתִי?! לֹא קָבַעְנוּ פְּגִישָׁה,‏
אָז עוּף מֵחֲדַר הַמּוֹרִים‎,‎‏ 'בַקָּשָׁה.‏

‏((אֱלֹהִים אַדִּירִים, אֵיזֶה חֹסֶר תַּרְבּוּת!)‏‎ - - - ‎‏ ‏
רֶגַע, לָמָּה יָשָׁר עִם נַבּוּט?! ‏

אוֹקֵיי, הִכָּנֵס, אֲנִי פֹּה בִּשְׁבִילְךָ,‏‎ ‎‏ ‏
רוֹצֶה לְסַפֵּר מָה רוֹבֵץ עַל לִבְּךָ? ‏

הֵבַנְתִּי אוֹתְךָ. אֵין סִבָּה לִמְרִירוּת, ‏
אֲתַקֵּן לְךָ אֶת הַצִּיּוּן בְּסִפְרוּת,‏
וּבְאוֹתָהּ הִזְדַּמְּנוּת, אִם אַתָּה מְעֻנְיָן,‏
גַּם אֶמְסֹר לְךָ אֶת שְׁאֵלוֹן הַמִּבְחָן ‏
וַאֲפִלּוּ (אִם‎ ‎סַבָּא וְסַבְתָּא מַרְשִׁים)
אֶכְתֹּב בִּמְקוֹמְךָ עֲבוֹדַת שָׁרָשִׁים.
‏
רוֹאֶה? - עִם קְצָת רָצוֹן טוֹב
נִתָּן לִמְצֹא פְּשָׁרָה
וְאֵין סִבָּה לְהַעֲכִיר ‏
אֶת הָאֲוִירָה

אָז תִּתְקָרֵב, תָּבִיא חִבּוּקִי וְתַגִּיד לְהִתְרָאוֹת. ‏

אַגַּב: ‏שָׁכַחְתָּ תָּ'אוֹלָר,‏
אֶצְלִי, ‏
בֵּין הַצְּלָעוֹת.‏

* * *


אפרת שטרן כותבת שירים שנונים, סאטיריים, מרירים. ההכנסות ממכירת הספר שלה, "אשה ושמה בושה", מופנות למימון מחקרו של נפתלי, בעלה, למציאת מרפא למחלה קשה ואכזרית שתקפה את בנם, עודד. מחלה, שמספרם הקטן של החולים בה הוא הסיבה לכך שלא נחקרה ולא נוצחה עד כה.
כתבה על עודד, אפרת ונפתלי התפרסמה במוסף "הארץ" בתחילת מאי. התרגשתי מאד כשקראתי אותה, כמו כל הורה שמכיר מקרוב השתדלות קטנה או גדולה עבור ילדיו. עמוד ה"פייסבוק" של אפרת ונפתלי קיבל מאז תשומת לב מעטה: מאתיים ותשעה אנשים (בלבד) סימנו "אהבתי".... זה ציער אותי, מאד.
שיריה של אפרת מתארים סצנות ישראליות מוכרות. זו היא החברה הישראלית, ברגעיה הפחות מלבבים. אבל יש לה – ולנו – רגעים יותר יפים, רגעים של חסד אמיתי. אני יודעת שרבים יסכימו ברצון לסייע למשפחת שטרן. ובכן, בבקשה – סמנו "אהבתי" בדף ה"פייסבוק" שלהם, שתפו חברים, העבירו הלאה. ואם אפשר - הרימו תרומה, לפי הפרטים המצויים בדף הפייסבוק (רכישת ספרה של אפרת או תרומה לקרן המחקרים הרפואיים).

רפואה שלמה לעודד.

פריז

קומפוזיציה של שלושה מוטיבים.

הפרחים...

היין...

והאהבה.