שיני הזמן. צ'מבלו

הנגינה בצ'מבלו וכל מה שסביבה עברו שינויים רבים. קשה אפילו להצביע על תאריך מסוים שבו "התחיל הכל" או "השתנה הכל". לטעמי, הצ'מבלי ההיסטוריים, התקופתיים, שבהם משתמשים כיום, מעניינים יותר בצליל שלהם, מאלו שהיו בשימוש בתחילת המאה העשרים, הצ'מבלי המסיביים והכבדים שנבנו בעידודה הרב של ונדה לנדובסקה. ועם זאת, אני שמחה לגלות נגני צ'מבלו מתחילת ואמצע המאה העשרים, וסקרנית להקשיב לנגינתם, גם אם הצליל המתכתי של כלי-הנגינה שלהם אינו לטעמי.

כך מצאתי בספריית הרשת את פרנסואז פטי, ואת הקלטת מבחר יצירות פרנסואה קופרן שלה. פטי הייתה תלמידתו של גרלן, והפכה לנגנית ידועה ולמורה מבוקשת. הקלטה מראשית שנות השישים.

ומחר, יום שני, כמה דקות לאחר השעה תשע בבוקר, ישמיע רון מרחבי ברשת המוזיקלית של קול ישראל, "קול המוזיקה" סונטה נוספת לשני צ'מבלי, מס' 525 ברי"ב – מאוסף הטריו סונטות של באך (במקור לעוגב), בנגינתנו.

בהקלטה זו עמדו לרשות אימר באקלי ולרשותי שני צ'מבלי היסטוריים, על פי מודל של כריסטיאן צֵל, מתוצרת הסטודיו של ריינהרד פון נאגל, שני צ'מבלי מקסימים ביופים, מכל בחינה שהיא. והנה - הפרק השני של הטריו, שאפשר יהיה לשמוע מחר...

תכניותיו של רון מעניינות ועשירות, הן נהנות מהידע הרב שיש לו, כנגן וכמוזיקולוג.
רון למד באוניברסיטת תל אביב, ולאחר סיום התואר השני בה – באוניברסיטת אן-ארבור, מישיגן. אחר כך השלים לימודי ניהול במסגרת החוג למינהל, באוניברסיטת תל-אביב. מלבד היותו עורך תוכניות רדיו, הוא מנהל את תכניות המוזיקה במרכז למוזיקה ירושלים, מפיק בסטיבל "קול המוזיקה" ונגן קונטרבאס. 
האזנה עריבה!  

"תיק גרונינגר"

לפני ימים אחדים הוצג בשוויץ בהקרנת בכורה סרט חדש, "תיק גרונינגר".

סיפור היסטורי, שראשיתו במרץ 1938, בסיפוחה של אוסטריה לגרמניה, ליצירת "הרייך השלישי".

רוב אזרחי אוסטריה קיבלו בשמחה את הסיפוח ואת השינוי הפוליטי שנבע ממנו. לא כולם. עבור יהודי אוסטריה, שממילא סבלו כבר משנת 1934 מן האנטישמיות של משטר שושניג, היו ימים אלו קשים. חוקים ותקנות חדשים נגדם נכנסו לתוקף. שבוע לאחר הסיפוח, הגיע לווינה אדולף אייכמן, על מנת להתוות גם שם את דרכי הפעולה למדיניות הגרמנית החד משמעית: להביא להגירת  מיידית של יהודי אוסטריה. היהודים חייבים היו להשאיר אחריהם את כל רכושם וכספיהם, לרבות מס מיוחד שהוטל עליהם בגין הזכות שניתנה להם, להגר. 
לאן יהגרו, בכך לא עסק אייכמן.

מקס שוורץ, אז בן כמעט ארבע-עשרה שנה, התגורר עם אימו האלמנה ושלושה מששת ילדי המשפחה בווינה, ברובע השני. לימודיו בבית-הספר - הופסקו. קשיים כלכליים, פחד מפני הלא נודע, טרור ואלימות אנטישמית מילאו את היומיום. בליל התשיעי בנובמבר 1938 הותקפו בתי הכנסת האוסטרים, רובם נהרסו. "ליל הבדולח" סימן את תחילת השלב אחרון: חיסול היהדות באירופה.

האזרח השוויצרי פאול גרונינגר נולד בשנת 1891 בסנט גאלן, חבל ארץ בצפון-מזרח המדינה, סמוך לגבול האוסטרי. הוא שיחק כדורגל בקבוצת הכדורגל של סנט. גאלן, ועבד כמורה בית-ספר יסודי. אחר כך הצטרף למשטרה. סמוך לתחילת מלחמת העולם השנייה היה גרונינגר קצין, מפקד משטרת קנטון סנט גאלן. בשנת 1938 התרבו מקרי הברחת הגבול באיזור "שלו". אנשים, נשים, צעירים ומבוגרים, משפחות ובודדים הגיעו אל איזור  הגבול, בניסיון לעבור את הגבול, בלי אשרת כניסה מתאימה. הוא צפה במתרחש ודובב את הבאים. והוא לא נותר אדיש למצוקתם ואסונם.

פאול גרונינגר, מפקד משטרת סנט גאלן

מפקד משטרת הזרים השוויצרית, היינריך רוטמונד, כינס באמצע אוגוסט 1938 את כל בכירי המשטרה לדיון חירום, שנערך בציריך. בשוויץ חיו אז ארבעה מליון בני אדם, וביניהם – שמונה עשר אלף יהודים. את רוטמונד הטרידה ההגירה היהודית מן הרייך השלישי מאד. בישיבה נכח גם נשיא הכבוד של "ועדת העזרה לפליטים" השוויצרית, בעצמו קצין משטרה, וגם הוא דרש לסגור את הגבול. שאר הנוכחים הסכימו עם עמדתם: "הסירה מלאה" ואין מקום בה לבורחים. רק אחד הביע התנגדות.

"אי אפשר להחזיר את הפליטים, ולו רק מטעמים הומניטאריים", אמר קצין משטרת סנט גאלן פאול גרונינגר. "חייבים לאפשר את כניסתם". דבריו נרשמו בפרוטוקול הישיבה.

כמו רבים אחרים נמלט מקס (מתי שורץ, אבא שלי),  מווינה אחרי אירועי ליל הבדולח (נובמבר 1938). הוא ברח לכיוון גבול אוסטריה – שוויץ, בין העיירה האוסטרית הוהנמס והעיירה דיפולדסאו שבאיזור סנט גאלן. נהר הריין היה שם רדוד, ואפשר היה לעבור אותו ברגל, בקלות יחסית, אל שוויץ החופשית. הייתה רק בעיה אחת – הגבול היה סגור, ואשרות לא היו בנמצא. יהודים לא היו רצויים בשום מקום, גם לא בשוויץ. אבל, הוא הצליח לעבור את הגבול. 

מקס שורץ, 1938  

בחודשים אלו, החל מאוגוסט 1938, פעל גרונינגר בנחישות ובאומץ, בניגוד להוראות שניתנו לו. הוא הפיק אשרות שהיה לפליטים רבים, ובהן גם לנער מקס שורץ. הוא פעל להעברתם לידי מי שיטפלו בהם בהמשך, יהודים מסורים וגופים ציבוריים יהודים ואחרים. היו גם אנשים אחרים בין תושבי האזור שחשבו כמוהו, שיש לעזור למי שנרדף וחייו בסכנה. לא מעטים סיכנו עצמם כשעזרו לפליטים לחצות את הגבול והובילו אותם למרכזי הפליטים, או הכניסו אותם לבתיהם וסייעו להם בימים, בשבועות הראשונים של שהותם בשוויץ. אבל, מעמדו של גרונינגר כקצין משטרה אפשר לו פעולה בקנה מידה גדול:  על פי אומדן, הציל גרונינגר את חייהם של כשלושת אלפים ושש מאות פליטים יהודים, במהלך חודשי הקיץ של שנת 1938, הסתיו והחורף של שנת 1939. רבים שמו לב לכך, ואי-הנחת גברה.

 ב - 3 באפריל 1939 – ננקטו נגדו צעדים. פאול גרונינגר גורש ממשרדו. הוא הודח מן המשטרה, פיטוריו נכנסו לתוקף מייד, ללא הודעה מוקדמת. מאותו יום הפסיק לקבל שכר, גם תביעותיו לקבלת תשלום פנסיוני – נדחו. הוא נדרש להשיב את חליפת המדים שלו באופן מיידי, והמשפחה אולצה לעזוב את דירת-השירות. מאוחר יותר הוגש נגדו כתב אישום והוא הועמד לדין. משפטו נפתח בתחילת אוקטובר 1940. הוא נמצא אשם בפעילות בלתי חוקית ובזיוף מסמכים (הלא הם אשרות-השהיה של הפליטים, בהן רשם תאריך מוקדם יותר, מזה שבו הגיעו, על מנת שלא תחול עליהם ההנחיה המחמירה). 

בשנת 2000 מצא עבורי מרטין יגר, איש ארכיון סנט גאלן, את כרטיס הפליט של אבי. הכרטיס מכיל את פרטי תאריך הגעתו לסנט גאלן, את פרטי מקום הימצאו, ואת שם האדם שאישר את כניסתו: מר קצין-המשטרה גרונינגר.

אבא שלי לא אהב להיזכר בשנים ההן. הוא התחמק מלדבר עליהן, למעט פה ושם, כשסיפר מעט או תיאר תמונה שגם ילדים יכולים היו להבין, כמו למשל תמונת אולם השינה הגדול והעצום, האולם אליו הגיע בלילו הראשון בשוויץ. מיטות רבות  הוצבו בו, זו לצד זו, בצפיפות רבה. מישהו מדיירי המחנה פינה לו את מיטתו כדי שיוכל לישון בה, ויצא ל"שמירה" בחוץ. הוא זכר את המיטה החמה, את מגע השמיכה, לאחר ימים ארוכים של בריחה. מייד עם תום המלחמה, בן עשרים ואחת שנים, עלה לארץ ואת כל כוחו השקיע בבניית חייו וחיינו בישראל. סיפור שנות המלחמה שלו נותר מעורפל, למשך הרבה מאד שנים.

(בספרו של סטפן קלר "תיק גרורניגר" מופיעה תמונת אולם השינה במחנה דיפולדסאו, ובה שתי שורות מיטות דחוסות זו אל זו. תמונה זו תואמת את הסיפור ששמעתי לא פעם...)

דיפולדסאו, 1 מאי 1939. מקס יושב על הספסל הרחוק, משמאל לחלון. אין פרטים נוספים. 

גרונינגר נפטר בשנת 1972. בשנות המלחמה, כמו גם בשנים שאחריה, חיו הוא ומשפחתו חיי עוני. עבודה לא יכול היה למצוא, למעט פה ושם עבודות דחק בשכר נמוך, אליהן ממילא לא התאים. במהלך השנים עשתה משפחתו ניסיונות רבים להביא לקיומו של משפט חוזר בשוויץ, וכולם נכשלו. דעת הקהל, המערכת הפוליטית והמערכת המשפטית סרבו לדון בכך. לדידן, היה גרונינגר עובד מדינה שסרח, כיוון שעבר על חוקי המדינה. מאמר אודותיו שפורסם ב – 1984 בעיתון מקומי העלה את עניינו שוב, אך זכה להתעלמות דעת הקהל.

בתחילת שנות התשעים קרו מספר דברים. סטפן קלר, היסטוריון ועיתונאי, החל, במסגרת עבודת הדוקטורט שלו, לחקור את הפרשה מחדש. תוצאות המחקר פורסמו בספרו "תיק גרונינגר".  רות דרייפוס, בת למשפחה יהודית מסנט גאלן, נבחרה לשמש חברת פרלמנט (מייד אחר כך - לשרת פנים, לימים תמונה גם כנשיאה). לחץ בינלאומי על שוויץ להתמודד עם עברה תרם גם הוא. האווירה הציבורית השתנתה. המדינה שינתה עמדתה. מערכת המשפט הסכימה לקיים משפט חוזר. התוצאה הייתה – זיכוי מוחלט (הפרוטוקולים, אגב, חסויים ויישארו חסויים עד 2028). עם תום המשפט העביר קנטון סנט גאלן לידי משפחת גרונינגר תשלום, פיצויים בגין הנזק שנגרם לו מחמת פיטוריו, ובגין כל זכויותיו כעובד מדינה. המשפחה הקימה קרן, המעניקה פרס למי שפועלים ברוח מעשהו להצלת אחרים בסכנת חיים. ועדיין, יש הסבורים שלא נהג כשורה. שטעה, בסירובו לציית להוראות הממונים עליו, "לחוק המדינה".

אני סקרנית לראות את הסרט החדש. מקווה שיובא ויוקרן גם בארץ. למרבה הצער, הוא עדיין אקטואלי.   

להתכונן, כל החיים

להיות מוזיקאי פירושו, בין היתר, להכין את עצמך שנים הרבה, ולהמשיך ולהתכונן, כדי להיות מוכן תמיד.
להתאמן, להיבחן, ללמוד, לעמוד בתחרות, תמיד ו(כמעט) בלי חופשות; להקשיב, להיות תמיד עירני, יצירתי, להעיז, לתת את כולך - במקום ובזמן הקונצרט, גם כשיש חום או סתם כאב-ראש, גם כשדאגה מטרידה מפריעה את הריכוז.
להיות מוזיקאי פירושו - לחיות חיים אחרים בעולם תובעני, שבלא אהבה עמוקה אליו - פשוט אי אפשר להחזיק מעמד.
חברת הפקה קטנה החליטה לקחת על עצמה יצירת סרט דוקומנטרי ושמו - "הפרוייקט הסימפוני", ולחשוף באמצעותו אל חייהם של נגני התזמורת. את המימון להפקתו של הסרט, דרכו הם מקווים לחשוף את חיי המוזיקאים, הם מבקשים לגייס באמצעות מימון-המונים. לצורך כך, הכינו סרטון קצר, מרשים.



אני מקווה שהפקת הסרט תצא לפועל. לעיתים רחוקות נחשפים מוזיקאים באופן כזה, והרי זה כל כך חשוב. 

על פרס ישראל ועל יצירתיות.

הערוץ הראשון מציג סדרת סרטים דוקומנטריים חדשה העוסקת בזוכי פרס ישראל בתחום המוזיקה ונקראת "צלילים כחול לבן". את הסדרה יזמה רעיה זימרן, דני אורסתיו, איש "קול המוזיקה", הוא יועץ אמנותי, תחקירן, תסריטן ומראיין הסדרה.
התכנית הראשונה עסקה בדמותו של עדן פרטוש, נגן הוילה, המלחין והמורה. התכניות הבאות יציגו את מרדכי סתר, פאול בן חיים, מנחם אבידום, יוסף טל, בן ציון אורגד, אבל ארליך, אנדרה היידו, צבי אבני, יחזקאל בראון, אריק שפירא ונעם שריף.
הרעיון מקסים, וכל זוכי הפרס ראויים לו, כמובן, וגם לתכנית דוקומנטרית. עם זאת, אי אפשר שלא לשים לב (שוב) לכך שכל זוכי הפרס כולם הם מלחינים. ועוד יותר לכך שכל זוכי הפרס הם - גברים.
הרבה ביקורת הושמעה ונכתבה על פרס ישראל, היו גם מי שסרבו לקבלו. הדים לעמדות השונות אפשר (וכדאי) לקרוא בערך המוקדש לפרס בויקיפדיה. מתוך הויכוח הארוך כדאי לחזור אל כמה עובדות.
תקנון הפרס קובע כך:
"פרסי ישראל יוענקו על-ידי שר החינוך, ביום העצמאות במעמד ראשי המדינה, לאזרחי ישראל יחידים, שהצטיינו מאוד וקידמו את התחום באחד המקצועות והתחומים המפורטים להלן, ושנבחרו על-ידי ועדת שופטים ציבורית."

על פי רשימת הזוכים, המגמה השלטת בבחירת זוכיו היא ה"אינטלקטואלית - אקדמית" ולא ה"ביצועית". (לא נמצאה אף אשה מלחינה ראויה לפרס. זה לא מפתיע, ממילא - מתוך 620 זוכיו רק 90 הן נשים).
התקנון אינו קובע שצריך שיהיו אלו מלחינים בתחום המוזיקה, ואינו קובע שאין מקום למבצעים בין הזוכים. הגדרת הדרישה המרכזית היא "קידום התחום", וזה, לטעמי, מושג שאפשר לצקת בו תכנים מגוונים: גם אמנות ביצוע, גם הוראה ואפילו פיתוח התחום הפדגוגי.
יש מי שחושב שהדרת התחומים הללו (והעדפת ה"אקדמיה") אינה רק בלתי צודקת, אלא היא מסוכנת - ממש כך - לעתיד האנושות. זהו קן רובינסון, שיש לו "סדר יום חינוכי" חדש ונועז, סדר יום ששם במרכז את היצירתיות האנושית, לא את ה"אקדמיות". וכך הוא מגדיר את היצירתיות: "תהליך, שבו מעלים רעיונות מקוריים, בעלי ערך" (לצאת מהקווים, סודות החשיבה והיצירתית, תורגם בידי יוסי מילוא ויצא לאור בהוצאת כתר, 2013). בכתיבתו הוא סוקר באופן מעמיק את התפתחות הידע האנושי, את החינוך, את שפעותיהם על החיים בכלל ועל עולם העבודה בפרט, ומסביר, באופן מרתק, מהי ומדוע חשובה היצירתיות, יותר מכל דבר אחר, לקיומנו. הרצאותיו ב - TED, קצרות, תמציתיות ומלאות הומור - והן באמת משהו שכל אחד, ולא רק הורים לילדים במסגרות החינוך, חייב לעצמו.
והנה אחת מהן, במסגרת RSA Animate:



ובהתאם לזה, אני סקרנית לדעת, מה הייתה יכולה להיות רשימת זוכי וזוכות פרס ישראל מבין המבצעים, המורים וכל מי שעוסק בתחום המוזיקה, במובנו הרחב ביותר. הצעות...  יתקבלו בשמחה.
צפייה מהנה!  

Unsound

בזהירות, כמו שמכניסים קצה כף-רגל למי הים הקרים בחורף, אני רוצה לגעת בנושא "חדש" לבלוג, שמעסיק, מסקרן, מרגיז, מתסכל, מעציב, מבייש ולפעמים מייאש.  

הנושא בנאלי. צפוי. כותרתו: המוזיקה - והכסף. כלכלת המוזיקה. המוזיקה ומעמדה בחברה המודרנית. המוזיקה והמוזיקאים. המוזיקה כ"עיסוק לחיים". 

הנה טריילר לסרט דוקומנטרי (שעדיין לא נוצר). הסרטון הקצר מציג את נושא הסרט, את הבעיה, בתמצית. הוא הוכן כחומר רקע לפרוייקט גיוס הכספים לצורך הפקת הסרט המלא. הסרט הדוקומנטרי יתאר (אחרי שיופק בעזרת תמיכת ההמון - בפרוייקט גיוס כספים) את השפעת החרות האינטרנטית, "החופש להוריד קבצים", האפשרות שיש לכל משתמש ברשת להגיע לכל יצירה בלי לשלם דבר ליוצריה, את השפעת "חופש השימוש" הזה על היוצרים בתחומים השונים ועל מוזיקאים ומוזיקה בפרט. יוצריו מקווים מאד, שיוכלו - אחרי שיגייסו את הכסף לו הם זקוקים ב"מימון המון" (52,000 דולר - והסיכויים לכך אינם גדולים כרגע) - ליצור את הסרט ובאמצעותו להביא לשינוי כל שהוא. הסרטון, בן פחות מעשר דקות, מתאר בצמצום ובפשטות רבה, את הבעיה. שמו Unsound. כדאי לצפות. 

שבעים וחמש שנים ל"ליל הבדולח"

אורח בבלוג: מנפרד מילמן, אינסברוק, על קונצרט לציון מלאת שבעים וחמש שנים ל"ליל הבדולח".

Der Komponist Bert Breit hat 1997 sein Werk „Concerto funebre“ den Innsbrucker Opfern der Pogromnacht gewidmet und ihnen dadurch ein Mahnmal errrichtet. 

Zu den Opfern in Innsbruck zählt auch das Ehepaar Emma und Julius Pasch, deren Kinder auf dem Plakat für das Konzert abgebildet sind. Das Foto datiert aus dem Jahr 1928. Nur Jahre später verwandelt sich das Leben aller Juden und Jüdinnen in einen Überlebens- und Todeskampf. Der Historiker Martin Gilbert bezeichnet die Reichspogromnacht als „Auftakt zur Vernichtung“. 

Am 7. November 1938 verübt der 17jährige polnische Jude Herschel Grynzspan ein Schussattentat auf den deutschen Botschaftssekretär Ernst Eduard vom Rath in Paris. Der Tod des Diplomaten mündet in einer gezielten antisemitischen Racheaktion in Deutschland und in Österreich. 

In Innsbruck werden auf Befehl von Gauleiter Franz Hofer in der Nacht vom 9. auf den 10. November Rollkommandos von SS-Männern in Zivilkleidung gebildet, um gegen die jüdische Bevölkerung brutal vorzugehen. Richard Graubart, Wilhelm Bauer und Richard Berger werden ermordet, andere schwerst verletzt und mißhandelt - unter ihnen Josef Adler, der 3 Wochen später stirbt. 18 Männer werden festgenommen und viele Wohnungen sowie der Innenraum der Synagoge schwer beschädigt. Der jüdischen Bevölkerung wird in zynischer Weise eine Strafzahlung für den entstandenden Sachschaden abverlangt.

Bereits kurz nach dem „Anschluss“ schicken Emma und Julius Pasch ihre älteren Kinder Hilde, Edith, Marianne und Hans ins Ausland. Das Schuhhaus Julius Pasch in der Maria Theresien Straße wird im Juli 1938 arisiert. Am 1. November 1938 wird das Ehepaar zusammen mit den jüngsten Töchtern Gerda und Ruth aus ihrer Wohnung im 3. Stock des Zelgerhauses in der Anichstrasse 1 vertrieben.  Anna Seidl und Adolf Neumann nehmen die Familie Pasch zu sich in die Wohnung in der Andreas Hofer Strasse 29. Einen Tag nach der Zwangsumsiedelung springt eine Nachbarin aus dem Fenster. Rosa Goldenberg wählt den Freitod, um der Ausweglosigkeit zu entkommen. Die 17jährige Gerda und die 14jährige Ruth werden Augenzeugen des Selbstmordes. In der Pogromnacht werden Anna Seidl und Adolf Neumann in ihrer Wohnung niedergeschlagen. Die Schlägertrupps übersehen dabei das Ehepaar Pasch und verschonen Gerda und Ruth. 

Dem Ehepaar und allen Kindern gelingt die Flucht. Sie überleben die Shoah und finden nach Jahren der Trennung in den Vereinigten Staaten wieder zusammen.

Mein Internetprojekt novemberpogrom1938.at macht das tragische Schicksal vieler Innsbrucker Juden und Jüdinnen sichtbar, das so dem Vergessen entrissen werden soll. 

Mit diesem Konzert wird der virtuelle Erinnerungsraum um einen realen erweitert.

Erlebte Musik kann sich  - wie Madame de Staël meint - ins Gedächtnis einprägen: „Nichts ruft die Erinnerung an die Vergangenheit so lebhaft wach wie die Musik.“ 

דואוקורד. פריז

אוקטובר בפריז, דואו צ'מבלי.

בסטדיו של ריינהרד פון נאגל עומדים לרשות השותפה שלי, אימר באקלי, ולרשותי - שני צ'מבלי מעולים. זו הזדמנות פז עבורנו, ואנחנו אסירות תודה על כך.

אנחנו מנגנות ביחד שעות ארוכות, מנצלות כל יום עד תום.
בין לבין, צריך לכוון. צריך לכוון המון. כל שעתיים, בערך.
צ'מבלי, מעצם טבעם העשוי עץ, זקוקים לכיוון שוב ושוב. בלי מסגרת מתכת שתוכל למהמיתרים את השינויים הכרוכים בשינויי מזג האויר, צ'מבלי "לא מחזיקים כיוון". כל עלייה קלה של הטמפרטורה, משפיעה. דלת נפתחת כשמגיע הדוור ומשב רוח קריר מן המסדרון נכנס בעקבותיו. אנשים רבים בחדר, וכבר הוא מתחמם מעט. אור החשמל השקט (כלומר, לא אור הניאון הרועש) מחמם את החדר, ושוב משתנה הכיוון. אימר מכוונת את הצ'מבלו ואני מכוונת מצלמה לעברה. מאד אוהבת לצלם. עדשת המצלמה משפיעה על המבט, מכניסה למסגרת ויכולה להבליט רגעים יוצאי דופן, כמו זה.

אימר באקלי

הצ'מבלו שעמד במקביל לצ'מבלו הכהה, עבר לסטודיו. הוא עדיין נמצא בבניה. גיום מקדיש לו את כל תשומת הלב, ומטפל באחד הרגיסטרים בריכוז. עבודה עדינה ומדוייקת, והוא מומחה בכך. ועדיין, המאמץ ניכר. והוא אינו היחיד שעובד בחלל הגדול....

גיום פינאז 

יש רעש בסטודיו, אבל אנחנו לא מבחינות בזה. מקשיבות למוזיקה. האוזן האנושית יודעת לסנן, להתעלם ממה שלא חשוב. למחוק את רעשי הרקע.
מישהו נוסף עובד כאן, מרוכז כולו, למרות הרעש והמוזיקה שברקע... ריינהרד פון נאגל במשרדו, עובד על טיפוס צ'מבלו נוסף, צ'מבלו חדש יוולד כאן, עוד מעט.

ריינהרד פון נאגל

פרק נוסף מן ההקלטה הראשונה שלנו (שנעשתה בסטודיו של ריינהרד בפריז לפני כשנה), מכלול יצירות באך לעוגב - בנגינה בשני צ'מבלי - הועלה ונמצא כעת ברשת.



את תקליטור הסונטות מאת באך אפשר לרכוש באמצעות אתר "אמזון". האזנה עריבה!