פריז. בין גארנייה והבסטיי

זהו ציור-שמן של התפאורה שהוכנה עבור הפרולוג לאופרה "אטיס" מאת לולי. הציור מאת הצייר ז'ק ויגורו-דופלסיס (1680 - 1732), מוצג במוזיאון לתולדות פריז (ה"קרנאבאלה"). הציור מתאר את ארמון הגיבור האלגורי, ה"זמן", כאשר סביבו רוקדות ה"שעות". ה"שעות" מתלוננות על ההמתנה הארוכה שנכפתה עליהן במשך החורף, המתנה לבוא האביב. פלורה, אלת האביב, עומדת להיכנס. היא הקדימה ובאה על מנת לפגוש במלך לואי הארבעה עשר, כי באביב יוצא המלך לקרב... התפאורה המפוארת החיתה עולם דמיוני והייתה מתוחכמת ויקרה מאד. הייתה לכך סיבה טובה. כמו כל אופרה בתקופתה, נכתבה האופרה הזו עבור המלך, לשעשע אותו, וגם על מנת להחניף לו. האופרה "אטיס" הועלתה בפני המלך ובני משפחתו, ומלבדם יכלו להיות נוכחים אנשי החצר ובני המעמד הגבוה. האופרה לא הייתה מיועדת לבני אדם רגילים... 

בית האופרה "גארנייה", רגע לפני העלאת המסך לאופרה "רחמיו של טיטוס"

שלוש מאות וחמישים שנה מאוחר יותר, אין עוד מלכים כמו לואי הארבעה עשר, ארמון וורסאי הוא, בעיקר, אתר תיירות. האופרה הלאומית הצרפתית מעלה את הפקות האופרה הרבות שלה בפריז בשני מבנים השונים זה מזה. האחד הוא בניין ה"אופרה גארנייה", בית האופרה הוותיק שברובע התשיעי, והשני - ה"בסטיי", בית האופרה המודרני שבכיכר הבסטיליה, בין הרובע הרביעי לשנים-עשר. הראשון, נטוע קרוב לפאלה רויאל, בסביבותיו ארמונות מפוארים וובתים מיוחדים נוספים; השני – בצומת הרחובות רו פובור סנט אנטואן, רו דה לה רוקט, בולבאר רישאר לנואר,  באזור פחות יוקרתי אבל תוסס, מקום עבודתם ומגוריהם של עובדי ובעלי בתי המלאכה ובעלי העסקים הקטנים לריהוט, כלי-בית, אופנה מכל סוג ובכל מחיר.   

באמצע המאה התשע-עשרה בנה האדריכל הצעיר (וחסר-הניסיון) שארל גארנייה בית-אופרה מפואר מאד. הבנייה נעשתה על פי ההצעה שהכין עבור המזמין, הקיסר נפוליאון השלישי. הקיסר ביקש לבנות בית-אופרה שיעורר את התפעלות המבקרים בו ויעניק להם מסגרת הולמת לחיי- החברה הגבוהה: חלל פנימי רחב-ידיים, סגנון עיצוב - פנים המדמה ארמון. בית האופרה שביקש המלך לבנות (במקום הקודם שנהרס בשריפה), צריך היה להיות מקום נוח למפגש חברתי תוסס שסופו סיפורי-אהבה עסיסיים או התקשרויות עיסקיות... העובדה שחלק גדול ממושביו מאד לא נוח נוח לישיבה וגם אינו מאפשר לצפות בנעשה על הבמה, לא הפריעה לאיש, כי ממילא לא התכוונו המאזינים להתענג רק על האופרה, אלא גם לראות ולהראות ב"פואייה", על בגדיהם החדשים, פריטי האופנה האחרונה, התכשיטים היקרים שיכלו להציג לראווה ובני או בנות הזוג שלצידם.

הצייר -קריקטוריסט אלבר גיום (1873 - 1942) תאר בציור השמן הזה, המוצג גם הוא במוזיאון לתולדות פריז, את החברה הגבוהה, בערב באופרה.


ל"גראנייה" תקרה מקומרת, ועליה ציור קיר יפהפה של הצייר מארק שאגאל, המאזכר הרבה אופרות. הציור הוזמן אצל שאגאל על ידי מאלרו, שר התרבות, שהעריך אותו מאד.  אפשר לנסות ולגלות, על פיו, אילו אופרות עלו בזכרונו של הצייר, כשעבד על היצירה הגדולה הזו. 

בניין ה"בסטיי" שנבנה כמאה ושלושים שנה מאוחר יותר (בסוף שנות השמונים), פשוט מאד בקוויו, כמעט ספרטני. הוא נבנה על ידי קרלוס אוט, ומראהו ה"מתועש" עורר התנגדות רבה, בתחילה. אני מעדיפה אותו על פני ה"אופרה גארנייה", פשוט מפני שהוא נוח מאד. האופרה,  היצירה המוזיקלית – תיאטרלית שבה, התפאורה שלה ועיצוב הבמה, הם העיקר בו ולכבודם הוא נבנה... חוויות ההאזנה והצפייה מהנות הרבה יותר ב"בסטיי" מאשר ב"גארנייה". 

ב"גארנייה" שמעתי את האופרה האחרונה של מוצרט, "רחמיו של טיטוס", וב"בסטיי" – את "פאוסט" של גונו. שתי ההפקות מצוינות, משתיהן נהניתי מאד: את המרחק שבין ה"גארנייה" ל"סיטה" שעל יד הנהר, שם אני גרה, גמעתי - בסיום "טיטוס" - בהליכה מהירה של כשלושים דקות, במזג אויר קריר של שעת לילה מאוחרת, מרחפת  כמו בתוך ענן... ולא חשתי את הדרך כלל.
צוות הזמרים בתפקידים הראשיים בשתי האופרות היה טוב מאד, המקהלה - מצויינת. הופעתה של המצו-סופרן סטפני ד'אוטרק בתפקיד "ססטו" באופרה של מוצרט, והופעתו של הבאס-בריטון פאול גאיי, בתפקיד "מפיסטו" באופרה של גונו, משכו את תשומת הלב. שניהם זמרים טובים מאד וגם שחקנים מצוינים, אמינים ומשכנעים בהופעותיהם. לשניהם, בצד יכולת אופראית בתחום ה"בל-קנטו", גם גמישות קולית, המחברת בין השירה בקול יפה ועשיר ובין הדיבור. עלה בדעתי, שזה מזכיר את מאפייני הביצוע ההיסטורי. 

את סטפני ד'אוטרק גילה וויליאם כריסטי, הם שיתפו פעולה פעמים רבות. גם פאול גאיי, כך עולה מהמידע אודותיו באתר שלו,  השתתף בהפקות של כריסטי ו"האמנויות הפורחות" שלו. נראה, שזה משאיר חותם כלשהוא.

האופרה הלאומית מציעה למבקר בכל אחד מקונצרטיה תוכנייה, שכמוה כספר נלווה להפקה. עלון המוצע חינם למבקרים כולל ראיונות עם הסולנים, המנצחים ועוד. מאמצע המאה התשע-עשרה, במשך המחצית הראשונה של המאה העשרים, ועד היום משכה ומושכת האופרה מאזינים רבים. הזמרים, ובמיוחד הזמרות, הטובים היו ל"סלב'ס" כבר לפני מאה וחמישים שנה, דמויות שהציבור מצא בהן עניין רב. גם זו מסורת. 

הנה תמונת פורטרט של הזמרת מריה גרסיה-מאליבראן (1808 - 1836), ציור של אנרי דסיין. הזמרת, כאן בתפקיד דזדמונה באופרה "אותלו" מאת רוסיני. החלה את הקריירה שלה בהיותה בת שש-עשרה. היא הופיעה במשך שתים-עשרה שנים קצרות ונפטרה בגיל עשרים ושמונה בלבד. המחזאי, סופר ומשורר הפריזאי אלפרד דה מיסה חיבר שירים קצרים שהתחבבו מאד על הקוראים, כי ביטאו את ההערצה שרחשו הכל כלפיה. הפורטרט מוצג גם הוא במוזיאון המקסים לתולדות פריז, מוזיאון ה"קארנאבאלה". המוזיאון גדול, ועמוס לעייפה. אך גם ביקור קצר בו מומלץ. הנה תמונת הגן הצרפתי הניבט מחלון הקומה השניה, סתיו פריזאי של אוקטובר 2011..

בעונה זו באופרה הלאומית הצרפתית בפריז: האופרות "סלומה" מאת ריכרד שטראוס, "פאוסט" מאת גונו, "לולו" מאת ברג, "טאהויזר" מאת ואגנר, "לה צ'רנטולה" ו"הספר מסביליה" מאת רוסיני, "היפוליט ואריסי" מאת ראמו, "אהבת שלושת תפוחי הזהב" מאת פרוקופייב, "כוחו של גורל" מאת ורדי, "מאנון" מאת מאסנה, "פליאס ומליסנד" מאת דביוסי,  ועוד, ועוד...  

פריז.

שלכת בפריז.

העלים היבשים ניתקים מהענפים בכל פינה ובכל גן, ונופלים - נערמים על המדרכות. הירוק והאדום-חום מחלקים ביניהם את הנוף. 

חומת הסיין, מול גני הטיולרי

השמש עדיין זוהרת רוב שעות היום, אבל קצת יותר קריר.

הרוח, שעד לפני שבוע עוד הצליחה לאסוף את העלים אל שולי השבילים של הגנים, קרוב לחומה הנמוכה, כבר אינה יכולה להפריע לשטיח-העלים-היבשים העמוק שפרוש על הדרך.

נהר הסיין שינה צבעו והוא כעת ירוק-חום, קצת עכור. הוא נראה כמו בעל חיים גדול, שעורו נעשה חידודין מהתרגשות..

בעלי החיים הקטנים שלחופו של הסיין חיים את הרגע ונראים מאושרים מאד. אולי כדאי ללמוד מזה...  

ועדיין מאד נעים ללכת לצד הנהר, לפנות ערב.

פריז יפה מאד עכשיו. 

במוזיאונים מכינים את התערוכות החדשות, ואני מוצאת הרבה אולמות סגורים.. בינתיים.  

בכל פינה בעיר אפשר כבר לשמוע מוזיקה, עונת הקונצרטים החלה. באופרה, באולמות ובכנסיות.

פסטיבל הסתיו מתרחש כעת, שבוע התרבויות הזרות, סוף השבוע האחרון היה סוף השבוע של הארמונות, מבני הציבור והבתים המיוחדים ("ימי - המסורת האירופאיים")....

זהו ה"אינטלקטואל", ציור קיר באולם מועצת המדינה, ב"פאלה רויאל", פריז

ובסוף השבוע הקרוב - יפתחו כל הגנים, גם אלו שהכניסה אליהם אינה אפשרית במשך השנה...  

עוד קצת קיץ, אבל - קיץ אינדיאני.  

שנה טובה!

מראה עיניים - אמנות מודרנית

ויצ'נצו גונזגה, מי שהיה דוכס מנטובה במשך עשרים וחמש שנים (בין סוף המאה השש-עשרה ותחילת המאה השבע-עשרה), נחשב למושל רב עוצמה. הוא היה מעסיקם של המלחין קלאודיו מונטוורדי, הצייר פטר פול רובנס ואנשי מדע ואמנות נוספים.
מונטוורדי התקבל לעבודה בחצר הדוכס בגיל עשרים ושלוש, גיל צעיר יחסית. הדוכס שם לב לכישרונו של הצעיר, לאחר שזה פרסם את יצירותיו הראשונות כבר בגיל חמש-עשרה. מונטוורדי צורף לשורת האמנים שעבדה בשירותו של וינצ'נצו גונזגה. זו הייתה עסקה מאד משתלמת מנקודת ראותו של הדוכס. מונטוורדי כתב את האופרה "אורפיאו ואורידיצ'ה" בשירות הוד-מלכותו, לכבוד הקרנבל השנתי של מנטובה. הצלחתה המטאורית של האופרה העידה כמו כל הישג כלכלי או צבאי (או אולי אפילו יותר מכל הישג אחר) על חוכמתו, הבנתו, עוצמתו וכוחו הרבים של ויצ'נצו גונזגה הראשון.

היום כבר אין דוכסים ורוזנים, אין חצרות מתחרות זו בזו, ומאבקים פוליטיים מוכרעים בדרכים נעימות פחות, ללא מעורבות של אמנים...
ובהתאם, מוזיקאים, ציירים, פסלים, סופרים בני תקופתנו יוצרים במסגרת עצמאית וללא תמיכה שתסיר כל דאגה מליבם. "עבודות מוזמנות" הן נדירות יותר. זו אחת הסיבות לשים לב ליצירות של ציירים בני זמננו, על צ'מבלי שנבנים היום (צ'מבלו, מטבע בריאתו, הוא כלי נגינה שנבנה על פי הזמנה, בדרך כלל – של מי שינגן בו). הסיבה האחרת – לטעמי – הוא שעבודות מודרניות על כלי-המקלדת ההיסטורי מעניינות מאד וחלקן מוצלחות במיוחד.
ציור מודרני על צ'מבלו הוא משימה לא פשוטה. לפעמים צורת הכנף, מצבה המשתנה בחלל והזווית בה היא מונחת בהיותה פתוחה, משפיעים על העבודות. אבל קיימות גם דוגמאות הפוכות, כאשר האמן מתייחס לכנף הכלי כמו לכל לוח אחר. לפעמים הלוח העשוי עץ מגביל את האפשרויות הטכניות או מחייב מציאת פתרונות מיוחדים.
ברשומות קודמות הצגתי כמה צ'מבלי שנבנו בסטודיו הפריזאי של ריינהרד פון נאגל, ואשר שימשו מצע לציורים של אמנים בני זמננו: מרק שאגאל, פייר אלשינסקי, אוליבייה דברה, גרהרד ריכטר.

הנה עוד כמה צ'מבלי , כולם נבנו על ידי ריינהרד פון נאגל, בסטודיו הפריזאי.

למעלה, עבודה נהדרת, ממש מעוררת תיאבון, של  סטפן ביו .  ביו מציג את עבודותיו ברשת ה"פייסבוק".
וכאן, עבודה נוספת של אוליבייה דברה..


 

וזהו צ'מבלו שעוטר בידי פיקו קוול..

וצ'מבלו בעיטור שונה, מאד עדין וחם: מארי דה לה רוזייר היא אמנית לק, ואפשר לראות עבודות נוספות – באתר שלה.

לבסוף, עבודה יוצאת דופן. האמן הוא האראלד נֵגֵלי, אמן גרפיטי שוויצרי, ידוע בכינוי "המרסס מציריך". סיפור מאבקו של נגלי כנגד השלטונות בשוויץ הוא סיפור מעניין (נגלי הועמד לדין וגם ישב בכלא בגלל אמנות הרחוב שלו) ואפשר לקרוא על כך בערך המוקדש לו בויקיפדיה. 

פריז. צ'מבלי ב"לה ווילט"

אני אוהבת לבקר במוזיאון כלי-הנגינה של פריז.

המוזיאון הוא אגף מאגפי קריית המוזיקה, שהיא חלק מפארק "לה ווילט", הנמצא ברובע התשע-עשרה, הצפון-מזרחי, של פריז.

למוזיאון אוסף כלי-מקלדת גדול. רק חלקו מוצג, אבל די בו כדי לרתק את המבקר(ת) לשעות ארוכות. מעולם לא הצלחתי לראות את התצוגה כולה בביקור אחד, ותמיד הסתיימו שעות-הביקור לפני שהשבעתי את התיאבון שלי..

התצוגה ערוכה היטב, מגוונת ולא עמוסה מדי. אפשר להצטייד במדריך-שמע ולשמוע את צליליהם של רבים מכלי-הנגינה המוצגים. ההקלטות כוללות רפרטואר מעניין בביצועים מצוינים. אוצרי התערוכה מחדשים את ההקלטות, מוסיפים סרטוני מידע וקטעי ראיונות, מחליפים את המוצגים. המוזיאון אינו קופא על שמריו, כלי הנגינה מטופלים בקביעות, על חלקם אפשר לנגן. במופעי סדרת הקונצרטים שנערכת בקריית המוזיקה משתמשים בהם, לעיתים מזומנות.

לפסנתר המודרני עיצוב אלגנטי, בקווים פשוטים וישרים. פסנתרים דומים זה לזה במידה רבה בצורתם וגם בצבעיהם, התרגלנו לכך. בחנות בגדים אחת ראיתי לאחרונה חולצה בצבע "שחור-פסנתר"...

לעומתנו, במאות השבע-עשרה עד התשע-עשרה העדיפו את הגיוון והשוני. בני המעמד הגבוה ובוודאי השליטים השתדלו לצבור ולהראות הישגים בתחומי האמנות השונים – כי הצלחה אמנותית העידה על כוח כלכלי ופוליטי, והביאה לבעליה הכרה וכבוד מצד מתחריו.

כבר ראיתי תמונות רבות של כלי-מקלדת, אבל אין כמו ההתבוננות בכלי-הנגינה עצמם כשהם מוצגים זה ליד זה, במוזיאון. האפשרות לראות את פרטי-הפרטים של עבודת האומן מרגשת כל פעם מחדש. כמה מחשבה, תכנון וידע הנדסי-מכני, יצירתיות ודמיון, כמה שעות עבודה ויגיע כפיים הושקעו בבניה של כלי-מקלדת אחד. החל מבחירת העץ המתאים לכל חלק מחלקי-הכלי השונים (כזה שיאחד את כל התכונות הדרושות להפקת צליל נעים ויהיה עמיד לאורך זמן), המיתרים המתאימים, השנהב, סגנונות הדפסי נייר-הקישוט, ועד לבחירת צבעי הציור על לוחות תיבת התהודה, עלי-הזהב העדינים ליצירת פס-הזהב, לגילוף רגלי ותושבת הכלי, או עבודת השיבוץ של פיסות דקות של סוגי-עץ שונים שצבעיהם שונים זה מזה- ל"תמונת-עץ".

הנה דוגמאות אחדות.

צ'מבלו איטלקי. לעיטורים השתמשו בצדפה ובשנהב.

צ'מבלו מתוצרת יאן רוקרס, מפלנדריה, 1612. מאה וחמישים שנה בערך לאחר שנוצר, נעשו בו "שיפורים", כדי שיהיה מותאם לאופנת סוף המאה השמונה, בצרפת. השיפורים כללו שינויים טכניים, הוספת רגיסטר, הרחבת המקלדת וגם שינוי חיצוני משמעותי.

צ'מבלו של יוהאנס קושה, תחילת המאה השבע-עשרה, גם בו נעשו "שיפורים" בתחילת המאה השמונה-עשרה. 

הקו הפשוט, יחסית, של אנרי אמש, בונה צרפתי ממוצא גרמני, אמצע המאה השמונה-עשרה.

הצ'מבלו הצרפתי המאוחר והאלגנטי, של ג'וזף קולס (1770 – 1780).

התמונות הן רק הד רחוק למקור היפה שראיתי במוזיאון. במבט שני, התיאור מזכיר קצת דיווח במדור האופנה של העיתון המודרני.. נראה שיש קווי דמיון.. 

פריז. לשיר

ל"שנסון" היסטוריה ארוכה. אין צורך להלאות בה – במיוחד לא בקיץ. בקיץ, בפריז, רובצים ליד הסיין, ונהנים מקרני השמש. זו מסורת ארוכת שנים. פעם, אפשר היה לשחות בסיין, והאמיצים קפצו אל המים מן הגשרים. בעשר השנים האחרונות מבלים ליד הסיין רבים, באירוע עירוני ששמו חופי פריז (Paris Plages).

עיריית פריז מפסיקה את תנועת כלי-הרכב בכביש הבינעירוני הצמוד לנהר הסיין בקטע שבין שני האיים לגשר הקונקורד (פחות או יותר), ובונה בו – בכביש – חוף ים: עשרות טונות חול מובאות לשם, מתקני עץ ומים נבנים לעל אורכו, צמחיה בעציצי ענק, אפילו בריכה לא גדולה...

הפריזאים, כמו גם התיירים, מגיעים להפנינג הזה, שפעיל במשך כל שעות היום והערב והוא חינמי, למעט דוכני הקרפ, הגלידה והבירה. חלקם מטיילים, אחדים יושבים בכיסאות הנוחים ומתבוננים במים, אחרים משתרעים על כורסאות הפוף הירוקות, יש מי שמרטיבים את הגוף במים, מסירים חולצה, מכנס או אולי עוד משהו ונהנים מקרני השמש, עם פחית בירה ביד או תוך כדי קריאת ספר.

מן ה 21 ביולי ועד 21 באוגוסט. או לפחות, כך היה השנה.

ומה עושים אוהבי הזמר, בקיץ? הם מתקבצים ב"חוף הפריזאי" הזה, בערב, סביב פסנתרן - בארים שהביא איתו פסנתר לא מכוון וכובע (שבו יאסוף אחר כך את התשרים ממי שהצטרפו בשירה לנגינתו), או סביב רביעיית נגנים: קונטראבסיסט, גיטריסט, אקורדיוניסטית, קלרניטן... או כל צרוף כילי אחר, ברוח זו.

למוזיקאים יש לרוב חוברות של מילים לשנסונים מוכרים להציע לקהל, ובהן שירים משנות השלושים, החמישים, השמונים וגם כאלו מאתמול-שלשום... והקהל עומד ושר. או יושב ושר. אנשים מאירים את הנייר בפנסים, או בעזרת הטלפון הסלולרי, או נעזרים בפנס הרחוב -  ושרים. שרים מכל הלב, בקול רם, בעיניים עצומות, אצל רבים הטקסט שגור על הלשון. ואחרים, צעירים, מתגלגל על גלגליות לאורך מה שנותר מהכביש – עומדים לרגע ושרים גם הם.

שרים זקנים עם צעירים, פריזאים ותיירים. שרים, שרים ושרים, גם כשהשוטר התורן נוטל את המגאפון שלו ומזכיר שעוד דקותיים עשר, או אחת-עשרה, ויש להפסיק את המוזיקה.

הנגנים הם אלו שמוותרים ראשונה, ומודיעים ש"השיר הבא יהיה השיר האחרון", וזה תמיד למורת רוחם של השרים, שמלווים את אקורד הסיום ואת אריזת כלי-הנגינה ב"אוף" צרפתי מאנפף, נרגז. הם אוהבים לשיר, ולא אוהבים לקבל הוראות...

"הים", שירו של שארל טרנה, מאד אהוב עלי. הוא זכה למאות ביצועים ולהרבה מאד תרגומים. לשמוע קבוצת אנשים  שרה אותו בלילה פריזאי, מול הסיין, סירות וספינות מוארות עוברות ומאירות של הבתים שמשני צידי הנהר – זה מענג מאד, מאד.

קברו של סרג' גינזבורג, במונפרנאס

שאנסוניירים רבים קנו להם מקום של כבוד בליבו של כל אוהב זמר, ושיריהם מושרים שוב ושוב: ברסנס, ברל, מונטאן, אזנבור, גינסבורג, פיאף, ברברה, גרקו, דלידה... הם שמורים בזיכרון (וב"יוטיוב"), הם וכל השירים שיצרו.

ובינינו, זו דרך נעימה מאד ללמוד צרפתית, לשיר, לא?

קשה להגדיר מהו "שנסון", ולמה לא כל שיר הוא "שנסון". אולי יש "שנסונים" בכל שפה, בוודאי יש גם בעברית. אבל, גם בזה לא כדאי לעסוק בקיץ. פטור בלא כלום אי אפשר - אזכיר רק את אסתר עופרים עם יוני רכטר ליד הפסנתר, את מירה זכאי ב"שיר ארץ" עם הפסנתרן מנחם ויזנברג, את חוה אלברשטיין והגיטרה, ויש עוד כל כך הרבה...
ממש לאחרונה נתווספו ה"שנסונים" המקסימים הכלולים באוסף הבכורה של אלי גורנשטיין.  התקליטור יצא לאור כעת, הוא נקרא "ונחיה", כשם שירו של אברהם חלפי שהולחן ונכלל בו.  כדאי מאד להקשיב. 

"חוף פריז" שלאורך הסיין פורק בתוך יממה. נעלמו החול, המתקנים, הבריכה, הצמחייה והאנשים, והמכוניות שבו לטוס לאורך הכביש.

השמש והפרחים עדיין כאן, אבל מדרכות פריז מתכסות לאט בעלים זהובים, יבשים. אלו מזכירים שעוד מעט סתיו. 
עלי שלכת ואיב מונטאן מייד עולים בזכרון... 
איזה יופי.

בקרבת פריז. הבית של וונדה

בין שתי מלחמות העולם חייתה וונדה לנדובסקה (1879 – 1959) בפריז וביישוב הכפרי הקטן הסמוך לה, סנט לו לה פורה (Saint-Leu la Forêt). היו אלו השנים הטובות ביותר בקריירה שלה.

עם סיום לימודיה ובמשך כעשרים שנים בנתה לנדובסקה בחוכמה ובחריצות את מעמדה המוזיקלי כאמנית קונצרטים וכמורה, כפסנתרנית וכנגנית צ'מבלו, כמלחינה וכ"מוזה", מי שהשפיעה על חיבורן של יצירות מודרניות רבות לצ'מבלו. בין 1900 ל 1920 צברה הישגים מעוררי התפעלות אך חוותה קשיים רבים וטרגדיה אישית. אלו הובילו אותה להחלטה להקים "מקדש למוזיקה העתיקה" בסביבה שקטה, קרוב ככל האפשר לטבע, אהבתה הגדולה השנייה. במקום כזה תוכל לחקור, ללמד, להרצות, לנגן, לארח חברים ומאזינים, לטייל.

בתחילת שנות העשרים של המאה העשרים עברה מפריז אל סנט לו לה פורה. בסנט לו רכשה בית ששימש למגוריה. מאוחר יותר רכשה מגרש סמוך, ובעזרת האדריכל  ז'אן שארל מורו בנתה מרכז מוזיקלי, "מקדש למוזיקה מוקדמת". הבית עתיד היה להכיל את אוסף כלי-הנגינה שלה, לארח קונצרטים, כתות אמן, שיעורים אישיים, ואפילו לשמש כאולפן הקלטות.

 תכנית הבית

הבית המקסים ייחודי בפשטות צורתו ובמידותיו הצנועות. בימת ההופעה אינה גבוהה, מאפשרת קשר עין בין המנגנת לקהל. במרכז תקרתו חלון גדול מימדים, דרכו נכנסות קרני השמש, אור טבעי ונעים. הכניסה אליו מחופה אף היא בזכוכית, כמקור אור נוסף. ריצפתו היא רצפת עץ.  

הכניסה לאולם הקונצרטים

הבית מילא היטב את ייעודו. הישגיה של לנדובסקה בשנות השלושים היו מהפכניים, הן מבחינת היקף הרפרטואר שביצעה והן מבחינת רעננותו וחדשנותו, מספרם הגדול של תלמידיה והקהל הרב ששמע את נגינתה. מלחמת העולם השנייה קטעה הכול.

עם פלישת הגרמנים לפריז נמלטו לנדובסקה ודניס רסטו, תלמידתה ומזכירתה, לדרום צרפת. כעבור שנה וחצי לערך המשיכו בדרכן דרך ליסבון לארצות הברית. סמוך לעזיבתן  את הבית בסנט לו (בקיץ 1940) הגיעה לבית יחידה מיוחדת של הצבא הגרמני ורוקנה אותו מתכולתו, עד הפריט האחרון. הביזה תוכננה היטב, מבעוד מועד. עשרות ארגזים הובילו את הספרים, חפצי האמנות וכלי הנגינה לגרמניה, כדי לשמש "מקדש" אחר, את האקדמיה הגדולה של הרייך השלישי.

לנדובסקה חייתה בארה"ב עד לפטירתה, ב 16 באוגוסט 1959, השבוע לפני חמישים ושתיים שנים. בצוואתה הורתה לשרוף את גופתה ולהטמין את שרידיה בבית הקברות הקטן של טברני (Taverny), היישוב סמוך. לצידו של אחיה האהוב, פאול. הוראות צוואתה מולאו כך שחלקת הקבר, המצבה, הספסל הקטן, הגדר עשויים לפי הנחיותיה המדויקות של לנדובסקה. מפעם לפעם מזדמנים מבקרים למקום, כמוני...

חלקת הקבר בטאברני

הבית, אותו "מקדש למוזיקה מוקדמת", שימש תקופת מה אחרי המלחמה כמחסן חלפים, וכבר שנים רבות הוא בית מגורים. ביקרתי בו אתמול. דייריו הנוכחיים לא שינו בו דבר, אלא התאימו אותו, בחוכמת כפיים ובעדינות רבה, לצרכיהם. תקרת הזכוכית הגדולה שבמרכז המבנה אפשרה גם להם ליהנות מאור השמש בחודשי הקיץ עד שעה מאוחרת. רצפת העץ נשמרה כפי שהיא. מבני העץ שנוספו ליצירת גלריה חוברו בעזרת מסמרי עץ בלבד, מה שמאפשר הסרתם בקלות. סביב הבית גן ובו גם פרחים צבעוניים רבים ועצי פרי. כעת עמוסים ענפי העצים תפוחים וכורעים תחת כובד משקלם.

הגן

התקרה

משמאל בפינת התמונה - בימת העץ...

...ומסמרי העץ של הבניה הנוספת, המאוחרת

בעלי הבית, גברת ומר מואזן, מבקשים למכור אותו. "האגודה לשימור בית לנדובסקה" בה שותפים תושבי המקום ומוזיקאים כסקיפ סמפִה, סבסטיאן מארק ואחרים, מעוניינת לרכוש את הבית ולהקים בו מרכז מוזיקלי וחינוכי, יד לזיכרה.

המיזם זקוק עדיין לתרומות. 

הסתכלתי על המבואה ודמיינתי את "הכוהנת הגדולה", אישה קטנה בשמלת הארגמן הארוכה שלה, עומדת בפתח, מהורהרת, ממתינה לאורחיה. אנשים רבים מאד נסעו אז - בדיוק כמו שנוסעים היום – מחצית השעה ברכבת מפריז עד סנט לו לה פורה, כדי להקשיב לה. עוד מעט תחליק "הגברת עם הצ'מבלו" בשקט מבעד לדלת הצדדית אל הבמה ותנגן לפניהם, באווירה האינטימית של הבית, מחרוזת סונטות של סקרלטי או אולי את "וריאציות גולדברג".   

כתלמידת פסנתר שמעתי את נגינתה של לנדובסקה אבל נרתעתי מן הצליל המתכתי. מאוחר יותר למדתי לשמוע מעבר לצלילו המוזר של ה"פלייל", ה"צ'מבלו המודרני" ולהבין את תרומתו של ציוד ההקלטה הישן להיווצרות הצרצור. למדתי להקשיב למוזיקה.

מחמת מגבלות הזמן והתקופה בה חייתה לא הכירה לנדובסקה את כלי-המקלדת ההיסטוריים המוצלחים שנבנו החל משנות השישים והשבעים. אבל הנגינה האנרגטית שלה, הרעיונות המוזיקליים, העוצמה המשכנעת, תרמו באופן משמעותי לעיצוב ה"ביצוע ההיסטורי". לנדובסקה השפיעה על נגנים, מלחינים, מבקרים מוזיקליים ומאזינים במאה ועשר השנים האחרונות לא רק בנגינתה, אלא גם באהבת הלימוד, בחיפוש המתמיד ובאופן שבו הציגה את ה"אני מאמין שלה".

נפלא יהיה לשמר את הבית שלה בסנט לו לה פורה כמרכז למוזיקה מוקדמת. 

"סיטה דז אַר"

ה"סיטֵה", הקרייה הבינלאומית לאמנויות, היא שלושה מבנים בני כמה מאות דירות-סטודיו בגבול הרובע הרביעי ונהר הסיין, היוצרים כוורת של אמנות ואמנים. יש מי שמגיע לחודש או חודשיים, ויש מי שבא לתקופה ארוכה של שנה או יותר. יש מי שבא לנוח, אחרים מגיעים על מנת ליצור. אמנים בתחומי אמנות פלסטית שונים הם הרוב, אמני צילום, פיסול, תחריט, ציור מופשט ואחר, עיצוב גראפי, רישום, רסטוראציה ומוזיאולוגיה מכל העולם, אך מתארחים כאן גם רקדנים, אמני קול, ווידאו וקולנוע ומוזיקאים.
מוזיקה חדישה מושמעת, מטבע הדברים, הרבה. המלחין האמריקאי אנדריו ליסט הציג השבוע סונטה מקסימה לפסנתר בנגינתו של סטפן פורטר; אמנית הקול קטייה קלה עובדת על מיצג-קול שנושאו הוא "רעש לבן", תופעה אקוסטית שאחת הדוגמאות לה היא החיים כאן, בלב פריז. הצלמת יולנדה דל-אמו מתבוננת כעת באמנים ב"סיטה" דרך עין המצלמה שלה. הצייר דאג הול ניצל את ביקורו בפריז לבחינה מחודשת של הקשר שלו עם האמנות המודרנית. הלנה נורל, ציירת, עובדת על סדרת עבודות חדשה. הסטודיו שלה עמוס בדים וצבעי שמן והיא במאבק מתמיד. דוז'ה יוריץ' עובר את העיר בהליכות ארוכות ומעבד את מראות העיר רחובותיה וקווי האורך והרוחב לעבודה אחת, בשחור לבן.

ממש מול ה"סיטה" ממוקמת אחת מספריות העיר. נושאי התמחותה הם אמנות ואומנות (מלבד קולנוע, מוזיקה ומחול, להן מוקדשת ספריות אחרות). זו ספריית פורנה (bibliothèque Forney) והיא שוכנת ב"אוטל דה סאנס", מבנה בן למעלה מארבע מאות שנה. צורתו צורת מבצר, ובצמוד לו "גן צרפתי". אולם הקריאה השקט מלא מבקרים והספרנים מצוינים.

פריז היא הגלריות והמוזיאונים הרבים, הארמונות, ה"אוטל פרטיקולייר" (בתיהם של בני השכבה הגבוהה והמבוססת), המבנים המודרניים, הגנים, הפארקים והגינות, עיצוב סביבתי, סגנונות ארכיטקטורה של הדורות השונים שחיו וחיים בעיר, המוזיקה שברחוב, שבתחנות המטרו, במסעדות, באולמות הקונצרטים, השפה והספרות הצרפתית אצל ה"בוקיניסטים" בדוכנים שלאורך הנהר ובחנויות הרבות, הספריות המקסימות הפתוחות לכל, ועוד.
הקיץ הפריזאי, שיש מעט שמש והרבה גוונים אפורים, גשם ואפילו קור, מדי פעם, הוא פחות נעים; גם דרי-הרחוב הרבים, כמה מהם לנים ממש בכניסה ל"סיטה", מזכירים שהחיים מורכבים.