יום חמישי, 11 באוגוסט 2016

קופרן, האומות, סונטות וסוויטות בטריו, לשני צ'מבלי, II

בחזרה לקופרן. 

מתוך סקרנות אני משוטטת בספריה הוירטואלית, למצוא ביצועים מעניינים למוזיקה אהובה. כך מצאתי את הביצוע הזה לקטע "אחות מוניק" ( Soeur Monique ) של נגן הנבל הצרפתי אמריקני מרסל גרנדז'אני (1891 - 1975). לגרנדז'אני צליל מתוק, שליטה נהדרת בכלי-הנגינה ויכולת לללוש את המקצב ואת תבניות המשפט לקווים ארוכים של הבעה. מקסים. 

   

בצוע מעניין נוסף ליצירה מוכרת מצאתי בנגינתו של דואו גיטרה הנדרסון - קולק. הנה "קברו של קופרן", יצירת ההומאז' של מוריס ראוול לפסנתר, בעיבוד ובנגינת הדואו. 


קופרן. איזו מוזיקה נפלאה. הכרך השני של "האומות" בנגינתנו יצא לאור לפני עשרה ימים, וכבר פילס לו דרך אל עשרת הנמכרים ביותר של השבוע אצל המו"ל, הוצאת טוקאטה קלאסיקס הבריטית. 


חפשו את התקליטור באתר! - כעת עדיין ניתן להקשיב למוזיקה....

יום ראשון, 3 באפריל 2016

הסלון היהודי ובני באך. השבוע, במוזיאון תל אביב לאמנות

לדניאל איציג (1723 – 1799), בנקאי וסוחר יהודי, ולאשתו מרים נולדו חמישה עשר ילדים. שלוש מבנותיהם: שרה לוי (1761 – 1854), פאני פון ארנשטיין (1758 – 1818) וציפורה וולף, הידועה יותר בשמה ססיל פון אסקלס (1760 – 1836) גילו נטייה מוזיקלית. הן נולדו למשפחה מבוססת אך גם משכילה, מעורבת, מעורה ובעלת מעמד גבוה בברלין. שרה הייתה תלמידתו האהובה של וילהלם פרידמן באך; לאחר פטירת קרל פיליפ עמנואל באך תמכה שרה באלמנתו. לא ידוע לנו עדיין מי היה המורה של פאני, ייתכן שלמדה כמו שתיים מאחיותיה הגדולות (בלה סלומון, סבתו של פליקס מנדלסון, וסוזנה פרידלנדר)  אצל קירנברגר, תלמידו של יוהן סבסטיאן באך, או אולי למדה אצל וילהלם פרידמן, כאחותה שרה. ססיל למדה אצל מורים רבים בהם הווירטואוז הצעיר איגנץ מושלס. שלושתן, כיתר בני המשפחה, היטיבו לנגן והרשימו בנגינתן  את שומעיהן. 



שרה לוי

במאה השמונה עשרה לא יכלו נשים, לא כל שכן נשים יהודיות, לשאוף להיות מוזיקאיות ולפתח קריירה מוזיקלית. אך הן ניגנו בבתיהן בסלונים ששמם הלך לפניהם. סלונים אלו, מוסדות חשובים של אמנות, ספרות, מוזיקה וחיי חברה תוססים, היו פתוחים בפני אנשי החברה הגבוהה, בני אצולה, אנשי עסקים מצליחים ואמנים. במקרים נדירים השתתפו נשים מוכשרות אלו בקונצרטים בברלין ובווינה.
בני המשפחה נהגו לבנות לעצמם ספריות מוזיקליות. הם רכשו הוצאות יקרות של יצירות מוזיקליות ושמרו כתבי יד של יצירות שהזמינו במיוחד ממלחינים מוערכים כמו גם עיבודים ליצירות קיימות בתזמור שונה. הם טיפחו קשרים עם מלחיני התקופה ובמיוחד – עם ארבעת בניו של יוהן סבסטיאן באך.
בין היצירות שניתן היה למצוא בספריות אלו נשמר מקום מיוחד ליצירות שנכתבו לדואו – צ'מבלי או ליצירות שעובדו להרכב זה. קרוב לוודאי – כדי שתוכלנה האחיות לנגן בצוותא.

תכנית הקונצרט (השבוע, יום חמישי 7 אפריל 2016, 18:30, מוזיאון תל אביב) כוללת יצירות שנכללו בספריות המשפחתיות. שתי טריו-סונטות לעוגב בעיבוד לשני צ'מבלי, מתוך כתב יד השמור כיום בספריית המוצרטיאום בזלצבורג; מוזיקה מאת בני באך ופרק אלמנד לשני צ'מבלי מאת פרנסואה קופרן. העיבוד לחמישייה מאת יוהן כריסטיאן באך נמצא בספרייה משפחתית אחרת הדומה הייתה מאד לספריות משפחת איציג העניפה, זו ספריית המלך פרידריך אוגוסט השלישי מושל סקסוניה.


התוכנית מאפשרת מבט אל מסורת הנגינה בשניים, שהן לרוב - שתיים, מסורת שהיה לה מקום חשוב, מקום של כבוד בעשייה המוזיקלית בסוף המאה השמונה-עשרה ואף לאחר מכן. 

יום שני, 14 במרץ 2016

דואוקורד. מאה שמונים ושלושה מיתרים... כפול שניים!


בפעם הראשונה בארץ, ה"דואוקורד" שלנו בקונצרט של מוזיקה מאת בני משפחת באך

פסטיבל פליציה בלומנטל למוזיקה, 7 באפריל 2016, 18:30

מוזיאון תל אביב לאמנות 

יום שבת, 31 באוקטובר 2015

"שרה שיר פאתטי"


ציורים ורישומים של נשים וגברים שרים או מנגנים מעידים, לעיתים קרובות, על הכשרון האמנותי לתפוס את ההתרגשות שבהאזנה למוזיקה ואפילו את "הדבר עצמו", חווית הביצוע, החוויה של התמסרות, ההנאה ממה שמתקבל, ההקשבה של נגנים וזמרת זה לאלו, החוויה משותפת,
כמו בציור השמן הזה מוצג כעת בגלריה הלאומית בוושינגטון, ארה"ב.
את הציור צייר תומאס אייקינס  (Thomas Eakins, 1844 - 1916), צייר, צלם ופסל שהעדיף את הסגנון הריאליסטי ושנושאי ציוריו מבטאים את חיי המעמד הבינוני האמריקאי בסוף המאה התשע עשרה.
הציור ששמו "שרה שיר פאתטי" ("Singing a Pathetic Song"), נוצר ב - 1881. "שיר פאתטי" לא היה שיר מגוחך, אלא שיר מרגש, שיר המתאר קושי אנושי - ומאבק עימו. אהבה, חיי משפחה, עבדות ומאבק לחופש, ועוד.
שלוש דמויות בציור. הבולטת ביותר היא, כמבן, הזמרת. דף התווים שלה שמוט מטה, היא לא נעזרת בו. מבטה נעוץ בנקודה באויר. היא מרוכזת כולה בשירה, ביצירה הקטנה, באנסמבל עם שתי הדמויות האחרות: הפסנתרנית והצ'לן. האור המועט מאיר את הזמרת, קובע אותה במרכז התמונה, והשניים האחרים - בצל, מלווים אותה ואת קולה.
לציור יש גרסה נוספת, בצבעי מים. את הציור הזה יצר אייקינס לאחר שהשלים את תמונת השמן, כמתנה למי ששימשה לו מודל, תלמידתו מרגרט האריסון. בדומה לרבים מבני המעמד הבינוני האמריקני למדה מרגרט שירה ושרה מן הרפרטואר הקלאסי-פופולארי, בחוג המשפחה ובאירועי חברה. גם הפסנתרנית והצ'לן היו דמויות מוכרות בחוג החברתי של האמן ואפילו הוא עצמו למד פיתוח קול.


תומאס אייקינס צילם את מרגרט בחלל שנראה כחלל הסטודיו שלו, ונעזר בו בעבודתו.


מצידיה של מרגרט האריסון אפשר לראות כני ציור, כסא, ארונית קטנה. בתמונת הצילום היא אינה מותירה את הרושם שמשאירה דמותה בתמונת צבעי המים, ובתמונת צבעי השמן - הדבר בולט אף יותר. משחקי האור והצבע יוצרים את מימד העומק בציור השמן, כך שדמותה של הזמרת היא העוצמתית והמרתקת מבין שלוש הדמויות.
ואולי מה שמושך את המבט בתמונת השמן הוא התחושה של ריכוז רב ותשומת לב מוחלטת של הזמרת לצליל אותו היא שרה, למוזיקה שלה, לכך ש"שכחה את עצמה" במוזיקה. אולי זה מה שהצליח אייקינס לבטא יפה כל כך, בתמונת השמן שלו... 

יום ראשון, 31 באוגוסט 2014

להציל את מוצרט. רפאל ירושלמי

"מעולם לא היטבתי להבין מוזיקה כמו מיום שחדלתי להאזין לה. מיום שניטלה ממני היכולת להאזין מכוח הנסיבות. אבל למוזיקה יש אמצעים אחרים להשמיע את עצמה. אין צורך בגרמופון. אף לא בתווים. הגאונות המוזיקלית היא הרוח המפעמת ב"חליל הקסם" עוד קודם שמופק אפילו צליל אחד. הציפייה קודמת לשמיעה. זאת התנועה, הגישה, הרגש. בלא שום קשר לתווים.



אני זוכר מאות אריות, את המילים של כל האופרות הגדולות, באיטלקית, בגרמנית, בצרפתית, את שמותיהם של מנצחים דגולים וזמרות דגולות, את התשואות. הם מהדהדים בראשי. הולמים לי בתופי האוזניים. אם הם ייקחו ממני את המוזיקה...."

ע' המליצה לי על ספרו המקסים של רפאל ירושלמי: "להציל את מוצרט". ספר קטן, תמציתי, מעט שיש בו המון, ספר הנקרא בנשימה אחת, ומהדהד במחשבה זמן רב אחרי סיום קריאת הפיסקה האחרונה בו. הספר נכתב בצרפתית ותורגם כל כך יפה לעברית בידיו של יהושע קנז. רפאל ירושלמי חי בתל-אביב, נולד בפריז ושם גם למד ("אקול נורמל סופריור", "הסורבון"). לאחר עלייתו לארץ שירת בחיל המודיעין. הוצאת הספרים הצרפתית המצויינת  Actes Sud פרסמה עד כה שלושה ספרים שלו, וספר זה, הראשון שכתב, יצא לאור בעברית - בהוצאת עם עובד. מומלץ מאד, לא רק למוזיקאים... 

יום שלישי, 12 באוגוסט 2014

קופרן, האומות, סונטות וסוויטות בטריו, לשני צ'מבלי, I

יצירתו של פרנסואה קופרן "קונצרט אינסטרומנטלי לכבוד העלאתו של מסייה לולי הבלתי נשכח לדרגת אל" ראתה אור בדפוס  בשנת 1725. זוהי טריו סונטה ובה שני תפקידים לשני כלי נגינה מלודיים ושני תפקידים נוספים – לכלי קשת נמוך ולבאס מסופרר, הרכב זהה להרכב היצירה שבמרכז התקליטור שלנו "האומות". יצירה זו היא גם המקור החשוב ביותר, העדות המובהקת לקיומה של פרקטיקה מעניינת במוזיקה הקאמרית: האפשרות לבצע מוזיקה קאמרית – בשני צ'מבלי. את ההקדמה ליצירה זו כתב המלחין, וממנה עולה שהוא עצמו ניגן אותה בצ'מבלו, בדואו עם נגן צ'מבלו נוסף. וכך כתב, בתרגום חופשי מצרפתית:

"את הטריו הזה, כמו גם את ה"קונצרט האינסטרומנטלי לכבוד העלאתו של מסייה קורלי לדרגת אל", וספר של טריו סונטות נוספות, שאני מקווה להוציא לאור בחודש יולי הקרוב, אפשר לנגן בשני צ'מבלי, כמו גם בכל כלי הנגינה האחרים. אני מנגן אותם כך עם בני משפחתי ועם תלמידיי, וזה מוצלח מאד; בנגינת הקול המלודי האחד עם הבאס האחד - בצ'מבלו אחד, ו(בנגינת) הקול המלודי השני עם אותו קו הבאס, באוניסון (unison, מונח שמשמעותו נגינת אותה מנגינה על ידי שני כלי נגינה או יותר, בו זמנית), בצ'מבלו השני".

קופרן מפתיע בהתייחסות אישית, ואומר: "נכון, שיש צורך בשני העתקי התווים במקום אחד ובשני צ'מבלי, אבל אני מוצא שקָל יותר לשני נגנים להתאים נגינתם, מאשר לארבעה מוזיקאים". הצד הפרקטי חשוב לקופרן, שמכיר היטב את קהל הלקוחות ואת האמצעים העומדים לרשותם: "גם שני ספינטים (ספינט, ל'אפינֵט  - spinet, l'epinette) יתאימו לכך (למרות צלילם הצנוע)".

ומשלים קופרן את התייחסותו לביצוע בשני צ'מבלי, בהערה אחת, מעניינת במיוחד: "הדבר היחיד שיש צורך לשים אליו לב הוא אורכם של התווים – מפני הקישוטים שצריכים למלא אותם. כלי קשת יכולים להחזיק צליל ארוך אך הצ'מבלו אינו יכול לעשות זאת, ולכן צריך להאריך בנגינת הקישוטים השונים. במקרה זה, תהייה התוצאה נעימה לא פחות, ובמיוחד מפני שהצ'מבלו יש לו (צליל) מבריק ובהיר, שקשה למצוא  בכלי נגינה אחרים". לרעיון המוזיקלי צורות ביטוי רבות אפשריות, אומר קופרן, ומבטא בכך מחשבה כמעט מהפכנית למי שעסק ב"ביצוע ההיסטורי" ורגיל לתפיסה המקובלת, השואפת אל "אופן-הביצוע הנכון, המדוייק". 

אפשר למצוא אצל קופרן הערות דומות, ביחס ליצירות נוספות שלו. כך למשל הוא כותב בהערת שוליים ל"יולי"  – La Julliet  מתוך הסוויטה הארבע עשרה לצ'מבלו: "אפשר לנגן את הקטע הזה בכלי נגינה שונים, אבל גם בשני צ'מבלי או שני ספינט הנושא – עם הבאס – בכלי אחד, והנושא השני ( - contre-partie ) – עם הבס, בכלי השני. הדבר נכון לכל יצירה הבנויה בצורת טריו".

מפתיע לגלות שהספינט, בן משפחתו הקרוב של הצ'מבלו, היה נפוץ מאד גם בפריז. הוא כלי בעל צליל עדין, בעל מערכת מיתרים אחת בלבד, המתוחה בזווית של שלושים מעלות בקירוב, לרוחב המקלדת. מגנון הפקת הצליל שלו – זהה לזה של הצ'מבלו, הצליל מתקבל בפריטה. בצרפתית נקרא הכלי לעיתים קרובות "כנפי-זבוב"... והדמיון בין כלי הנגינה, כשהמכסה שלו פתוח, למעופף הזמזמן - ברור. לא פשוט לבנות ספינט מוצלח, ומעטים הם בוני כלי-המקלדת ההיסטוריים שטורחים בבנייתו. מאלו, אוכל להמליץ על שניים, שמעבודותיהם בשנים האחרונות ראיתי, שמעתי ו... ניגנתי. האחד הוא מרק דוקורנה, שלו סטודיו גדול ומרהיב ליד פריז, והשניה היא מרטין ארגליי, שהסטודיו שלה נמצא בעיר מונפלייה שבדרום צרפת. מחירו של ספינט – למתעניינים – הוא, לרוב, מחצית ממחירו של צ'מבלו!...



(כבל החשמל שייך למנורת הקריאה, כמובן..)

האוסף "האומות" ראה אור בדפוס בשנת 1726. הגרסה המודפסת כללה ארבעה תפקידים ללא הנחיה לגבי כלי-הנגינה המתאימים לביצוע. מודעה שהופיעה בעיתון הצרפתי החשוב "מרקור" ב – 1727, מודיעה על פרסום קרוב של יצירה לשני כינורות, ויול ובאס מסופרר. שלוש מתוך ארבע ה"סונאדות" (sonades)   הן זהות כמעט לגמרי לשלוש טריו - סונטות – בעלות שמות אחרים – משנת 1690, למעלה משלושים שנה קודם לכן. בהקדמה מסביר קופרן כי הכניס שינה מעט, ורק "שינויים בלתי חשובים", בטקסט המקורי. "הוספתי רק את הסוויטות הגדולות, שעבורן הסונאדות הן פרליודים, או סוג של הקדמה".

התקליטור "פרנסואה קופרן, האומות, סונטות וסוויטות בטריו ויצירות נוספות לשני צ'מבלי, כרך ראשון" הופיע לא מכבר בהוצאת  Toccata Classics הבריטית. הוא מכיל שתיים מארבע היצירות הללו – "הספרדייה" ו"אשת פיימונט (האיטלקיה)", קטעים נוספים ומאמר מקיף אודות המלחין והמוזיקה שלו. חלקו השני של האוסף, ובו שתי היצירות הנותרות וקטעים רבים נוספים – ייצא לאור בעוד חודשים אחדים. לרכישה – בקרו באתר "טוקאטה קלאסיקס", שם אפשר גם לשמוע צלילים אחדים ממנו, ואם אתם מזדמנים לחנויות תקליטור בחו"ל, חפשו אותו בחנויות (בהפצת חברת נקסוס). 


יום רביעי, 18 ביוני 2014

הצ'מבלו בקולנוע

הרומן המשעשע "טום ג'ונס", מאת הנרי פילדינג (1707 - 1754), סופר, מחזאי, משפטן ושופט, איש ציבור ושובר מוסכמות מקצועי, מוכרח היה להפוך לסרט. ואכן, הסרט נעשה כבר ב- 1963.
נעימת הנושא שלו, המרמזת על האופי התזזיתי של הסרט, הוענקה ל... צ'מבלו. צ'מבלו לא-היסטורי, כפי שהיה מקובל אז. הסיפור, המתאר באופן מרהיב את החברה האנגלית של אז, הסרט והמוזיקה נהדרים. סוזנה יורק ואלברט פיני, צעירים ומקסימים, בתפקידים ראשיים.