להתכונן, כל החיים

להיות מוזיקאי פירושו, בין היתר, להכין את עצמך שנים הרבה, ולהמשיך ולהתכונן, כדי להיות מוכן תמיד.
להתאמן, להיבחן, ללמוד, לעמוד בתחרות, תמיד ו(כמעט) בלי חופשות; להקשיב, להיות תמיד עירני, יצירתי, להעיז, לתת את כולך - במקום ובזמן הקונצרט, גם כשיש חום או סתם כאב-ראש, גם כשדאגה מטרידה מפריעה את הריכוז.
להיות מוזיקאי פירושו - לחיות חיים אחרים בעולם תובעני, שבלא אהבה עמוקה אליו - פשוט אי אפשר להחזיק מעמד.
חברת הפקה קטנה החליטה לקחת על עצמה יצירת סרט דוקומנטרי ושמו - "הפרוייקט הסימפוני", ולחשוף באמצעותו אל חייהם של נגני התזמורת. את המימון להפקתו של הסרט, דרכו הם מקווים לחשוף את חיי המוזיקאים, הם מבקשים לגייס באמצעות מימון-המונים. לצורך כך, הכינו סרטון קצר, מרשים.



אני מקווה שהפקת הסרט תצא לפועל. לעיתים רחוקות נחשפים מוזיקאים באופן כזה, והרי זה כל כך חשוב. 

על פרס ישראל ועל יצירתיות.

הערוץ הראשון מציג סדרת סרטים דוקומנטריים חדשה העוסקת בזוכי פרס ישראל בתחום המוזיקה ונקראת "צלילים כחול לבן". את הסדרה יזמה רעיה זימרן, דני אורסתיו, איש "קול המוזיקה", הוא יועץ אמנותי, תחקירן, תסריטן ומראיין הסדרה.
התכנית הראשונה עסקה בדמותו של עדן פרטוש, נגן הוילה, המלחין והמורה. התכניות הבאות יציגו את מרדכי סתר, פאול בן חיים, מנחם אבידום, יוסף טל, בן ציון אורגד, אבל ארליך, אנדרה היידו, צבי אבני, יחזקאל בראון, אריק שפירא ונעם שריף.
הרעיון מקסים, וכל זוכי הפרס ראויים לו, כמובן, וגם לתכנית דוקומנטרית. עם זאת, אי אפשר שלא לשים לב (שוב) לכך שכל זוכי הפרס כולם הם מלחינים. ועוד יותר לכך שכל זוכי הפרס הם - גברים.
הרבה ביקורת הושמעה ונכתבה על פרס ישראל, היו גם מי שסרבו לקבלו. הדים לעמדות השונות אפשר (וכדאי) לקרוא בערך המוקדש לפרס בויקיפדיה. מתוך הויכוח הארוך כדאי לחזור אל כמה עובדות.
תקנון הפרס קובע כך:
"פרסי ישראל יוענקו על-ידי שר החינוך, ביום העצמאות במעמד ראשי המדינה, לאזרחי ישראל יחידים, שהצטיינו מאוד וקידמו את התחום באחד המקצועות והתחומים המפורטים להלן, ושנבחרו על-ידי ועדת שופטים ציבורית."

על פי רשימת הזוכים, המגמה השלטת בבחירת זוכיו היא ה"אינטלקטואלית - אקדמית" ולא ה"ביצועית". (לא נמצאה אף אשה מלחינה ראויה לפרס. זה לא מפתיע, ממילא - מתוך 620 זוכיו רק 90 הן נשים).
התקנון אינו קובע שצריך שיהיו אלו מלחינים בתחום המוזיקה, ואינו קובע שאין מקום למבצעים בין הזוכים. הגדרת הדרישה המרכזית היא "קידום התחום", וזה, לטעמי, מושג שאפשר לצקת בו תכנים מגוונים: גם אמנות ביצוע, גם הוראה ואפילו פיתוח התחום הפדגוגי.
יש מי שחושב שהדרת התחומים הללו (והעדפת ה"אקדמיה") אינה רק בלתי צודקת, אלא היא מסוכנת - ממש כך - לעתיד האנושות. זהו קן רובינסון, שיש לו "סדר יום חינוכי" חדש ונועז, סדר יום ששם במרכז את היצירתיות האנושית, לא את ה"אקדמיות". וכך הוא מגדיר את היצירתיות: "תהליך, שבו מעלים רעיונות מקוריים, בעלי ערך" (לצאת מהקווים, סודות החשיבה והיצירתית, תורגם בידי יוסי מילוא ויצא לאור בהוצאת כתר, 2013). בכתיבתו הוא סוקר באופן מעמיק את התפתחות הידע האנושי, את החינוך, את שפעותיהם על החיים בכלל ועל עולם העבודה בפרט, ומסביר, באופן מרתק, מהי ומדוע חשובה היצירתיות, יותר מכל דבר אחר, לקיומנו. הרצאותיו ב - TED, קצרות, תמציתיות ומלאות הומור - והן באמת משהו שכל אחד, ולא רק הורים לילדים במסגרות החינוך, חייב לעצמו.
והנה אחת מהן, במסגרת RSA Animate:



ובהתאם לזה, אני סקרנית לדעת, מה הייתה יכולה להיות רשימת זוכי וזוכות פרס ישראל מבין המבצעים, המורים וכל מי שעוסק בתחום המוזיקה, במובנו הרחב ביותר. הצעות...  יתקבלו בשמחה.
צפייה מהנה!  

Unsound

בזהירות, כמו שמכניסים קצה כף-רגל למי הים הקרים בחורף, אני רוצה לגעת בנושא "חדש" לבלוג, שמעסיק, מסקרן, מרגיז, מתסכל, מעציב, מבייש ולפעמים מייאש.  

הנושא בנאלי. צפוי. כותרתו: המוזיקה - והכסף. כלכלת המוזיקה. המוזיקה ומעמדה בחברה המודרנית. המוזיקה והמוזיקאים. המוזיקה כ"עיסוק לחיים". 

הנה טריילר לסרט דוקומנטרי (שעדיין לא נוצר). הסרטון הקצר מציג את נושא הסרט, את הבעיה, בתמצית. הוא הוכן כחומר רקע לפרוייקט גיוס הכספים לצורך הפקת הסרט המלא. הסרט הדוקומנטרי יתאר (אחרי שיופק בעזרת תמיכת ההמון - בפרוייקט גיוס כספים) את השפעת החרות האינטרנטית, "החופש להוריד קבצים", האפשרות שיש לכל משתמש ברשת להגיע לכל יצירה בלי לשלם דבר ליוצריה, את השפעת "חופש השימוש" הזה על היוצרים בתחומים השונים ועל מוזיקאים ומוזיקה בפרט. יוצריו מקווים מאד, שיוכלו - אחרי שיגייסו את הכסף לו הם זקוקים ב"מימון המון" (52,000 דולר - והסיכויים לכך אינם גדולים כרגע) - ליצור את הסרט ובאמצעותו להביא לשינוי כל שהוא. הסרטון, בן פחות מעשר דקות, מתאר בצמצום ובפשטות רבה, את הבעיה. שמו Unsound. כדאי לצפות. 

שבעים וחמש שנים ל"ליל הבדולח"

אורח בבלוג: מנפרד מילמן, אינסברוק, על קונצרט לציון מלאת שבעים וחמש שנים ל"ליל הבדולח".

Der Komponist Bert Breit hat 1997 sein Werk „Concerto funebre“ den Innsbrucker Opfern der Pogromnacht gewidmet und ihnen dadurch ein Mahnmal errrichtet. 

Zu den Opfern in Innsbruck zählt auch das Ehepaar Emma und Julius Pasch, deren Kinder auf dem Plakat für das Konzert abgebildet sind. Das Foto datiert aus dem Jahr 1928. Nur Jahre später verwandelt sich das Leben aller Juden und Jüdinnen in einen Überlebens- und Todeskampf. Der Historiker Martin Gilbert bezeichnet die Reichspogromnacht als „Auftakt zur Vernichtung“. 

Am 7. November 1938 verübt der 17jährige polnische Jude Herschel Grynzspan ein Schussattentat auf den deutschen Botschaftssekretär Ernst Eduard vom Rath in Paris. Der Tod des Diplomaten mündet in einer gezielten antisemitischen Racheaktion in Deutschland und in Österreich. 

In Innsbruck werden auf Befehl von Gauleiter Franz Hofer in der Nacht vom 9. auf den 10. November Rollkommandos von SS-Männern in Zivilkleidung gebildet, um gegen die jüdische Bevölkerung brutal vorzugehen. Richard Graubart, Wilhelm Bauer und Richard Berger werden ermordet, andere schwerst verletzt und mißhandelt - unter ihnen Josef Adler, der 3 Wochen später stirbt. 18 Männer werden festgenommen und viele Wohnungen sowie der Innenraum der Synagoge schwer beschädigt. Der jüdischen Bevölkerung wird in zynischer Weise eine Strafzahlung für den entstandenden Sachschaden abverlangt.

Bereits kurz nach dem „Anschluss“ schicken Emma und Julius Pasch ihre älteren Kinder Hilde, Edith, Marianne und Hans ins Ausland. Das Schuhhaus Julius Pasch in der Maria Theresien Straße wird im Juli 1938 arisiert. Am 1. November 1938 wird das Ehepaar zusammen mit den jüngsten Töchtern Gerda und Ruth aus ihrer Wohnung im 3. Stock des Zelgerhauses in der Anichstrasse 1 vertrieben.  Anna Seidl und Adolf Neumann nehmen die Familie Pasch zu sich in die Wohnung in der Andreas Hofer Strasse 29. Einen Tag nach der Zwangsumsiedelung springt eine Nachbarin aus dem Fenster. Rosa Goldenberg wählt den Freitod, um der Ausweglosigkeit zu entkommen. Die 17jährige Gerda und die 14jährige Ruth werden Augenzeugen des Selbstmordes. In der Pogromnacht werden Anna Seidl und Adolf Neumann in ihrer Wohnung niedergeschlagen. Die Schlägertrupps übersehen dabei das Ehepaar Pasch und verschonen Gerda und Ruth. 

Dem Ehepaar und allen Kindern gelingt die Flucht. Sie überleben die Shoah und finden nach Jahren der Trennung in den Vereinigten Staaten wieder zusammen.

Mein Internetprojekt novemberpogrom1938.at macht das tragische Schicksal vieler Innsbrucker Juden und Jüdinnen sichtbar, das so dem Vergessen entrissen werden soll. 

Mit diesem Konzert wird der virtuelle Erinnerungsraum um einen realen erweitert.

Erlebte Musik kann sich  - wie Madame de Staël meint - ins Gedächtnis einprägen: „Nichts ruft die Erinnerung an die Vergangenheit so lebhaft wach wie die Musik.“ 

דואוקורד. פריז

אוקטובר בפריז, דואו צ'מבלי.

בסטדיו של ריינהרד פון נאגל עומדים לרשות השותפה שלי, אימר באקלי, ולרשותי - שני צ'מבלי מעולים. זו הזדמנות פז עבורנו, ואנחנו אסירות תודה על כך.

אנחנו מנגנות ביחד שעות ארוכות, מנצלות כל יום עד תום.
בין לבין, צריך לכוון. צריך לכוון המון. כל שעתיים, בערך.
צ'מבלי, מעצם טבעם העשוי עץ, זקוקים לכיוון שוב ושוב. בלי מסגרת מתכת שתוכל למהמיתרים את השינויים הכרוכים בשינויי מזג האויר, צ'מבלי "לא מחזיקים כיוון". כל עלייה קלה של הטמפרטורה, משפיעה. דלת נפתחת כשמגיע הדוור ומשב רוח קריר מן המסדרון נכנס בעקבותיו. אנשים רבים בחדר, וכבר הוא מתחמם מעט. אור החשמל השקט (כלומר, לא אור הניאון הרועש) מחמם את החדר, ושוב משתנה הכיוון. אימר מכוונת את הצ'מבלו ואני מכוונת מצלמה לעברה. מאד אוהבת לצלם. עדשת המצלמה משפיעה על המבט, מכניסה למסגרת ויכולה להבליט רגעים יוצאי דופן, כמו זה.

אימר באקלי

הצ'מבלו שעמד במקביל לצ'מבלו הכהה, עבר לסטודיו. הוא עדיין נמצא בבניה. גיום מקדיש לו את כל תשומת הלב, ומטפל באחד הרגיסטרים בריכוז. עבודה עדינה ומדוייקת, והוא מומחה בכך. ועדיין, המאמץ ניכר. והוא אינו היחיד שעובד בחלל הגדול....

גיום פינאז 

יש רעש בסטודיו, אבל אנחנו לא מבחינות בזה. מקשיבות למוזיקה. האוזן האנושית יודעת לסנן, להתעלם ממה שלא חשוב. למחוק את רעשי הרקע.
מישהו נוסף עובד כאן, מרוכז כולו, למרות הרעש והמוזיקה שברקע... ריינהרד פון נאגל במשרדו, עובד על טיפוס צ'מבלו נוסף, צ'מבלו חדש יוולד כאן, עוד מעט.

ריינהרד פון נאגל

פרק נוסף מן ההקלטה הראשונה שלנו (שנעשתה בסטודיו של ריינהרד בפריז לפני כשנה), מכלול יצירות באך לעוגב - בנגינה בשני צ'מבלי - הועלה ונמצא כעת ברשת.



את תקליטור הסונטות מאת באך אפשר לרכוש באמצעות אתר "אמזון". האזנה עריבה!

פסנתרנות אחרת. ולנטינה ליסיצה

לפני כשנתיים השתוללה מעל החוף המזרחי של ארה"ב סופת ההוריקאן איירין. הפסנתרנית ולנטינה ליסיצה העלתה לערוץ היוטיוב שלה סרט בן כרבע שעה. היא קראה לו: "להתאמן בצפון קרוליינה, בזמן ההוריקן איירין". הסרט והטקסט שצמוד אליו הם דוגמא נהדרת לאמנות של פסנתרנית יוצאת דופן. ליסיצה היא קודם כל נגנית פסנתר מעולה, מוזיקאית מעניינת. יש לה תיבת כלים מלאה כל טוב: דמיון, העזה , טכניקה יוצאת דופן שמאפשרת הכל, אהבה גדולה למוזיקה ומוזיקליות אין סופית, ידע רב והבנה עמוקה, יכולת ביטוי מרשימה, אישיות חמה וכובשת. ויותר מזה. ולנטינה ליסיצה הצליחה להתגבר על התבניות המסורתיות של עולם הסולנות הפסנתרנית, ממנו נדחקה לשוליים של הזרם המרכזי (והפחות מעניין) מחמת "גילה המתקדם". היא יצרה משהו חדש, מרתק, מרענן ומקסים, כנגד כל הסיכויים.

ליסיצה נולדה בקייב, בשנת 1969. את לימודי הפסנתר החלה בגיל שלוש, כשהיא נהנית ממסגרות חינוכיות מעולות ומורים מצוינים. בתחילת שנות התשעים זכתה – עם בן זוגה, אלכסיי קוזנצוף – בפרס ראשון בתחרות יוקרתית 

לדואו פסנתרים  (The Murray Dranoff Two Piano Competition) . בני הזוג קבעו מושבם בארה"ב. שם, במשך כחמש עשרה שנים, מיוצגת על ידי סוכן - כמקובל, הופיעה ליסיצה בקונצרטים, כפסנתרנית סולנית ובדואו פסנתר כינור, עם כנרת אמריקאית. בתחילה, הייתה עסוקה. עם הזמן פחתו ההזמנות. ליסיצה הייתה ל"עוד פסנתרנית רוסייה בלונדינית", במילותיה שלה. פסנתרנית, אחת מרבות.

ואז, היא מספרת בראיון מרתק שערכה איתה העיתונאית סופי ווילסון עבור ה"טלגרף", מצאה את עצמה, לאחר שהסוכן שלה נפטר, מובטלת לגמרי מעבודה והופעות קונצרטים, מבלה את זמנה בבית, עם תינוקה. סמוך לחג המולד 2007 ענתה על מודעת "דרושים" שפרסם בית אבות סמוך, במטרה למצוא פסנתרן. היא איחרה את המועד – המשרה כבר הייתה תפוסה. המצב לא יכול היה להיות גרוע יותר, מבחינתה.

השינוי הגיע לאחר קריאה פרועה ברשת האינטרנט, ומחשבה על "שיווק". תחילה, הקליטה ליסיצה סרטון בנגינתה ובו אטיוד, "כיפה" אדומה", מאת המלחין סרגיי רחמנינוף. הסרטון הועלה ל"יוטיוב", והגולשים החלו לשים אליו לב. אחר כך הקליטה את כל עשרים וארבעת האטיודים של שופן, לתקליטור - סרט (בהפקה פרטית) שהוצע למכירה באתר "אמזון". המכירה הייתה איטית להפליא, אבל הסרט הועתק והועלה פתאום באופן פיראטי ל"יוטיוב". כעסם הרב של בני הזוג, שהשקיעו את כל חסכונותיהם בהפקת הסרט, התחלף לבסוף בהחלטה להעלות עוד ועוד חומרים מוזיקליים ל"יוטיוב", לצפייה חינמית.

היום, כחמש שנים לאחר שהחלה בכך, ערוץ ה"יוטיוב" של ולנטינה ליסיצה, מכיל כ - 240 סרטים מצויינים של מוזיקה לפסנתר. היא מלווה את קטעי הנגינה שלה במאמרים, ואפילו מגיבה לתגובות ששולחים הצופים והמאזינים. משאלות פשוטות של – "איפה ומתי יערך הקונצרט הבא שלך באיזור שלי", ועד לשאלות של "איך אפשר לנגן כל כך מהר את הקטע הזה".... והכל, מתוך כבוד והערכה לכל כותב. הכתיבה שלה מקסימה. היא ישירה, עניינית, לא פשטנית ולא מתחנחנת. היא כותבת על המלחינים, על היצירות, על חוויותיה האישיות ומוסיפה אנקדוטות מחיי פסנתרנית עסוקה, באנגלית מצויינת, עם הומור. מספר ההאזנות לקטעים שהעלתה עבר כבר את הששה מליון, וממשיך לגדול. היא מופיעה כעת בכל מקום בעולם. את תכניות הרסיטל קובע קהל רוכשי הכרטיסים – שמוזמן לשלוח אליה את העדפותיו עד לרגע האחרון ממש. 

"גיליתי" אותה תוך כדי חיפוש מוזיקה של שוברט. תחילה היו אלו ארבעת האימפרומטיו, אופוס 142, אחר כך עיבודי ליסט לשירים של שוברט, שוסטקוביץ', ועוד, ועוד, שעות של נגינה נהדרת, ממיטב הרפרטואר הפסנתרני הרומנטי, בעיקר. קטעי קונצרט, הקלטות של תהליך עבודה. הכל. המוזיקה של רחמנינוף מעולם לא נשמעה יפה כל כך, כמו שולנטינה ליסיצה מנגנת אותה. איזה מזל, שלא התייאשה. 

כותבת - אורחת. אליאנה לובנברג, כנרת

מה יהיה איתי ועם ברהמס, זאת השאלה .
הוא מושלם. ברהמס מושלם .מי לא יגיד שברהמס מושלם.המוסיקה של ברהמס היא כמו מניפת הזנב של הטווס.מי לא מתפעל ממניפת הזנב של הטווס.מה אין בו ברהמס ,הכל יש בו בברהמס.המצלול שלו הוא קטיפה,הפוליפוניה שלו היא רולקס.הרומנטיקה שלו מאוזנת , לירית,אצילית .בלי שום קיטש איכס פיכס.הוא גם יודע להיות כפרי כזה,עממי,ברהמס,יודע להכניס גם את העם לתמונה בלי ברבריות בכלל, כזה מן עם פשוט וטוב לב.והמעברים שלו,כל כך אלגנטיים,בלי תפרים גסים, בלי טלאים.מלחין בלי טלאים.והוא שוויוני כזה ,ומעניק, ברהמס,לא מקפח אף תפקיד ושום כלי.הכל בנוי לתפארת במלאכת מחשבת של ממש.

המוסיקה שלו לא עושה לי כלום.
כלום.
מה יהיה ?
לשקול טיפול?


פרק שני מתוך השישיה לכלי-מיתר מאת ברהמס, בנגינת חברי השמיניה של התזמורת הפילהרמונית הברלינאית. 

קסם. קרלוס קלייבר

קיץ, חם. זמן ללמוד, זמן לנוח. אני מנסה לחבר בין השניים, ומגלה אוצרות.
"על מה מתאמנים המוזיקאים אחרי שלמדו את התווים?", שואל מי שלא מכיר את הדרך הארוכה שבין היצירה הכתובה למה שמצלצל על במת אולם הקונצרטים. על הקשר שבין מה שהייתְ רוצה להשמיע, המוזיקה שבדמיון, ובין האצבעות, הגוף וכלי הנגינה, אני חושבת.
המנצח קרלוס קלייבר היה מוזיקאי מרתק. כשרון ופנטזיה, מחשבה על כל פרט ועקשנות גדולה, חזרות אין ספור וביטולים של הרגע האחרון, שפת גוף מוחצנת וטמפרמנט עז באופן כללי תרמו למוניטין שלו, ואולי לא תמיד לחיוב.
ובכל זאת, מצאתי - בתוך מסע ברשת - גם דקות של קסם נינוח ואופטימי, בין המנצח לתזמורת (התזמורת הפילהרמונית של וינה, מתוך "קונצרט ערב ראש השנה", שנת 1989). כל-כך נהדר.

חנות ספרים אחת, קטנטנה

בחלקה הוותיק של רעננה, ברחוב רמב"ם הירוק מרוב עצים והמוצל, נמצאת חנות הספרים "דינה בוק שופ". אנשי רעננה הגיעו אליה, במשך השנים, למצוא ספרי קריאה משומשים במגוון רחב של שפות, ובעיקר על מנת לרכוש ספרי לימוד "יד שנייה" לתלמידי בתי-הספר, שסייעו להקטין את ההוצאה המשפחתית העצומה. את החנות הקימה דינה, בחלל קטן של חנות במידת החנויות-של-פעם. בעונת "תחילת שנת הלימודים" היה מאד עמוס בחנות, כשדינה ואיתה תלמידי הכתות הגבוהות שעבדו שם, דאגו לצייד את התלמידים על פי רשימות הספרים המגוונות של בתי הספר.

את דינה החליפה לפני שנים אחדות מיכל בר, והחנות הקטנה שינתה את פניה.

מיכל בר

עמוסת ספרים מרצפה ועד תקרה ועל פני כל כתליה (כי למרבה הפלא – היו בחנות יותר מארבעה קירות – ) הוסיפה החנות על המבחר שבה והציעה גם תערוכות – מִינִי. היו בהן עבודות של יוצרים מקומיים, שנתלו על רצועות - קיר אחדות, ברום החלל, מעל ראשי הכונניות הגבוהות, העמוסות. ערבי קריאה, ערבי כתיבה מונחית, הרצאות שונות, שצריך היה להקפיד ולהירשם אליהן מייד, מפאת המקום הקטן... ולבסוף – חפצי חן מיוחדים, נדירים, שהובאו לחנות על ידי בעליהם או בני המשפחה, אפילו תווים יכולתי למצוא שם, מעזבונו של אחד ממורי באקדמיה למוזיקה, ת"א.

ביקרתי בחנות הרבה. אני אוהבת ספרים ואוהבת ספריות. אוהבת לקרוא קריאה אקלקטית, קופצנית, מספר אחד לאחר. אוהבת את הדפדוף בספר, את האפשרות לקחת אותו אתי לכל מקום, או לכתוב משהו בפינת עמוד, שלא אשכח. סקרנית לדעת מתי יצא לאור, ואילו ספרים יצאו לאות איתו, ומה נכתב אז, ואם יש בספר הקדשה – אוהבת לדמיין, באילו נסיבות נכתבה...

מצאתי שם אוצרות רבים, ספרים לספרייה הביתית וספרים שנתתי לאהובים עלי במתנה, גם כאלו שלקחתי אתי לחו"ל, עבור חברים ושותפים לעבודה (למשל, ספר אודות מארק שאגאל: שיחות על החיים ועל עבודותיו). מעולם לא יצאתי בידיים ריקות מן החנות הקטנה, ותמיד שימח אותי לראות, מחלון המכונית, את ארגזי המתכת הגדולים, הפתוחים לרווחה, התלויים על הקיר הפונה אל הרחוב, משני צידי הפתח. כל טוב של ממש.

דף ה"פייס בוק" של החנות סיפר על היומיום בחנות: על ספרים שהגיעו לחנות, על מי שרכש אותם, מבובות דאגה קטנטנות מגואטמלה ועד כוסות קריסטל למכירה, היו בו תמונות ממפגשים, הודעות על רבי שיח על ספרים ועל דברים אחרים.

החנות המקסימה עומדת להיסגר בימים אלו. התחרות הקשה מצד רשתות הספרים החזקות והדורסניות, בצד ההחלטה העירונית לרכז את רכישות ספרי הלימודים על מנת להוזיל את עלויותיהן למשפחות התלמידים, והיות התחום ממילא דל-ברווחים, כל אלו עשו את שלהם.

חבל. יחסרו לי החנות הקטנה, החיוך של מיכל, היופי הזה שבצמצום, אוצר הזיכרונות שמאופסן שם.

ואולי יחליט מישהו שאי אפשר לתת לה להיעלם, גם אם הוצאותיה יעלו על הכנסותיה, אולי עוד יתרחש איזה שהוא נס?... 

ליהנות מהמוזיקה

היא נולדה בווינה, 1913, גרה היום בירושלים. הפסנתרנית אדית קראוס, פרופסור באקדמיה למוזיקה ע"ש רובין, אוניברסיטת תל-אביב (1957 – 1981). ניצולת שואה שהייתה כלואה במחנה ("גטו") טרזין  1942 - 1945, ומי שהקליטה ושימרה את יצירותיהם של ויקטור אולמן, פאבל האס ואחרים. אדית, מורתי לפסנתר.

 

אדית קראוס גדלה בקרלסבאד, קרלובי-וארי, עיר הקיט היפה שבמערב צ'כיה. בגיל שבע החלה ללמוד פסנתר, אחרי שניגנה כבר משמיעה את היצירות אותן למדה אחותה, שהייתה מבוגרת ממנה בשבע שנים. היא בלטה בכישרונה, ובגיל אחת עשרה כבר הופיעה כסולנית בקונצ'רטו לפסנתר בדו מינור מאת מוצרט, עם תזמורת קרלסבאד. אדית ילדת-הפלא מנגנת לפני גדולי המוזיקה של התקופה, ביניהם אלמה מאהלר, ובהמלצותיהם – מתקבלת כתלמידה בכתתו של הפסנתרן ארתור שנאבל, בברלין, הצעירה שבתלמידים: בת שלוש-עשרה בלבד.

בת שבע-עשרה הייתה אדית כשהשלימה את לימודיה. שלוש שנים נוספות נשארה ברלין, מקשיבה לקונצרטים עם ברונו ואלטר, פורטוונגלר, הורוביץ הצעיר ואחרים, ומנגנת. בשנת 1930 חזרה לצ'כיה, לפראג, שם המשיכה לפתח את הקריירה שלה, הוראה והופעות קונצרטים. שלוש שנים מאוחר יותר, נישאה.

גרמניה הנאצית פולשת לצ'כיה ב – 1938, על מנת "להגן", כביכול, על המיעוט הגדול, דובר הגרמנית, החי בבוהמיה. מיד לאחר הסיפוח מוטלות על אוכלוסייתה היהודית של צ'כיה הגבלות רבות: רכוש יהודי מוחרם, יהודים מגורשים מבתיהם, חופש התנועה שלהם מוגבל,  איסורים שונים נוגעים לעיסוקם במקצועותיהם, נאסר עליהם לבקר במוסדות ציבור – תיאטרונים ובתי קולנוע, ועוד. כרבים אחרים מבני הקהילה היהודית בפראג גורשו גם אדית ובעלה בשנת 1942 לגטו טרזין.

מחנה טרזין שימש את הנאצים על מנת להסתיר את מעשי הזוועה שלהם מן העולם. החיים בגטו התנהלו, בצל זוועת משלוחי האסירים למחנה ההשמדה אושוויץ ועל אף הרעב, מניעת המזון והטיפול הרפואי, האכזריות ומשטר ההפחדה, באופן "נורמאלי" כביכול: תיאטרון, תזמורת, הפקות אופראיות, קונצרטים וערבי ספרות... בשלוש השנים בהן הייתה אסירה בגטו טרזין ועד תום המלחמה ושחרור המחנה, ניגנה אדית קראוס פעמיים בשבוע, רסיטלים לפסנתר. לרשותה עמדה שעת אימונים אחת בלבד כל יום, לפעמים – שתיים. והיא ניגנה רפרטואר רחב, משתנה תדירות, שכלל בצד יצירות של באך, מנדלסון, מוצרט ובראהמס, גם את יצירותיהם של המלחינים האסירים, שהוחזקו שם כמותה. שמה של אדית הופיע ברשימת מגורשים אחת, ואולם היא לא נלקחה אליה. בסתיו 1944 גורש בעלה, קרל שטיינר, לאושוויץ ושם נרצח. אדית מגלה, עם תום המלחמה, שמשפחתה כולה נספתה. היא חוזרת לפראג ולנגינה בפסנתר.

ארבע שנים מאוחר יותר, נשואה בשנית ואם לבת, עולה אדית לישראל. בתחילה, היא מוצאת פרנסתה כתופרת, ואולם תוך זמן קצר היא חוזרת להופיע וללמד. בתחילת שנות החמישים, היא מצטרפת אל מורי האקדמיה למוזיקה בתל אביב.

שיעוריה היו מיוחדים במינם. קולה השקט ושיטת אלכסנדר שהטמיעה בעבודתה, יחד עם השחרור הטבעי כל כך של ידיה וזרועותיה וישיבתה האצילית ליד הפסנתר, השרו אווירה אחרת, בטוחה, אופטימית. הערותיה היו תמציתיות והיא הקדישה להן מחשבה מרובה, לומר אותן כך שיובנו. אדית הסתייגה מנגינת תרגילי-אצבעות, שנגינתם אינה מצריכה מחשבה רבה. לדעתה, אפשר היה למצוא ביצירות המוזיקליות די חומר לאמן בו את האצבעות והזרועות, וממילא הנגינה מחייבת תשומת הלב מרבית. תרגילים להגמשת האצבעות היו לה להציע עבור "הרגעים המתים", כמו זמן הנסיעה באוטובוס. אדית מעולם לא כפתה עלי את דעתה בנושאים מוזיקליים ובכלל, לא בחרה עבורי את הרפרטואר, אלא הניחה לי למצוא את דרכי בים היצירות לפסנתר. על מנת לעורר את הסקרנות, נהגה לנגן מתוך יצירות שונות, שאליהן ביקשה לכוון את תשומת לבי. רגעים קסומים של קטעי יצירות שונים, מחוברים זה לזה באסוציאטיביות רבה ובחן, זכורים לי. אדית לא "הוליכה את הקריירה" של תלמידיה, אלא לוותה אותם בדרך שעיצבו לעצמם. היא קיבלה בטבעיות וברצון את המשיכה שלי למוזיקה מוקדמת, ולא התלוננה כששעות אימונים רבות הוקדשו לצ'מבלו. לקראת סיום ארבע שנות הלימודים העירה פעם אחת, אחת בלבד, בעדינות, ש"כעת, לקראת רסיטל הגמר, כדאי יהיה לחזור לפסנתר"... ממנה למדתי עצמאות בהכנת רפרטואר ואת הדרך הטובה ללמוד. הופעתה הייתה תמיד מוקפדת וחגיגית, גם בביתה, ולא נעדר מכל אלו חוש הומור עדין...

לאחר פרישתה מן ההוראה באקדמיה בתל אביב– עיסוק שאהבה מאד – הקדישה עצמה ליצירות מלחיני צ'כיה בכלל ומלחיני טרזין בפרט. היא הקליטה ארבע סונטות לפסנתר מאת ויקטור אולמן ומוזיקה נוספת. המשיכה ללמד במסגרת כתות אמן בארץ ובחו"ל.

בעוד כחודש, ב – 12 במאי 2013, יוקרן בסינמטק הירושלמי סרט שנעשה לפני חודשים מספר על אדית קראוס ובהשתתפותה. שמו של הסרט לקוח ממילותיה, התמצית שנהגה לומר שוב ושוב בשיעוריה: "ליהנות מהמוזיקה". בסרט ראיונות עם תלמידיה הרבים מכל העולם, עם ניצולים ומוזיקה בנגינת אדית קראוס. אורכו - למעלה משעה וחצי. הסרט מוצג בימים אלו בברמן שבגרמניה, שם מתגוררים יוצריו, ד"ר וילהלם רוזינג ומריטה ברטל-רוזינג.
תמונתה של אדית - באדיבותו של ד"ר רוזינג, ואני מודה לו מאד על כך.

קניידאלאך.

חלפו ערב פסח ועימו ליל הסדר, וכבר אפשר להיזכר בהם עם חיוך.
הנה "קניידאלאך" של אפרת שטרן, מתוך הספר המקסים שלה, "אשה ושמה בושה".
על אפרת, בעלה נפתלי ובנם עודד כתבתי כאן, ועוד אפשר לקרוא באתר הזה. ממליצה מאד על הספר המהנה הזה, שיש בו מבט משועשע, מפוכח וקולע על ואל הישראליות.
ההכנסה ממכירת הספר של אפרת משמשת תרומה להמשך המחקר של מחלתו של בנה עודד, טיי זקס של מבוגרים. תוצרי המחקר עשויים גם לקדם את הטיפול במחלות אחרות, פרקינסון ואלצהיימר.
הנה כל הדרכים לתרום, כאן.
חג שמח, אביב נעים!

קניידאלאך

מאת

אפרת שטרן

עָרַכְתִּי אֶת שֻׁלְחַן הַסֵּדֶר

לִשְׁלֹשִים וּשְׁנַיִם אִישׁ,

בִּשַּׁלְתִּי סִיר עִם קְנֵיידָאלָאךְ

וְגַם גֶעפִילְטֶע פִישׁ.

אֲבָל - - -

בְּשֵׁשׁ בַּבֹּקֶר כְּבָר צִלְצֵל גִּיסִי מִבִּנְיָמִינָה,

אָמַר שֶׁלֹּא יַגִּיעַ אִם תִּהְיֶה שָׁם דּוֹדָה מִינָה;

בְּשֶׁבַע מִינָה הִתְקַשְּׁרָה שֶׁלֹּא לִבְנוֹת עָלֶיהָ -

כִּי אֵין לָהּ עֲצַבִּים לַזִּיּוּפִים שֶׁל סַבְתָּא לֵאָה;

מִיכָאֵל מִיָּקְנְעָם בִּשְׁתֵּים-עֶשְׂרֵה צִלְצֵל -

אָמַר שֶׁלֹּא יָבוֹא אֵלַי לִפְנֵי שֶׁאֶתְנַצֵּל;

בְּאַרְבַּע חֲמוֹתִי הוֹדִיעָה שֶׁנִּשְׁכַּח מִמֶּנָּה -

כִּי הַבִּשּׁוּל שֶׁלִּי תָּמִיד גּוֹרֵם לָהּ לְמִיגְרֶנָה;

וּבַת אָחִי אָמְרָה שֶׁהִיא תַּגִּיעַ הַשָּׁנָה -

בִּתְנַאי שֶׁלֹּא יְנַדְנְדוּ לָהּ שׁוּב עַל חֲתֻנָּה!!

-   -   -   -   -   -   -   -   -   -

נִיתַקְתִּי אֶת הַטֶּלֶפוֹן,

יָרַדְתִּי לַמַּרְתֵּף

וְהִצַּעְתִּי לַתַּאיְלַנְדִית

בַּסֵּדֶר לִ'שְׁתַּתֵּף.

עָלִינוּ יָד בְּיָד

בַּמַּדְרֵגוֹת אֶל הַסָּלוֹן,

וְשָׁם בַּקְבּוּק שֶׁל ווֹדְקָה

שָׁפַכְנוּ לַגָּרוֹן;

סִפַּרְתִּי לָהּ עַל קִינְג פַּרְעֹה

וְכָךְ, בְּלִי לְהַרְגִּישׁ,

חִסַּלְנוּ אֶת הַצִּימֶעס

וְהַגֶּעפִילְטֶע פִישׁ;

מָרָק עִם קְנֵיידָאלָאךְ

בִּשְׁלוּק אֶחָד שָׁתִינוּ,

וְשַׁרְנוּ "דַּי-דַּיֵּנוּ"

וְגַם "עֲבָדִים הָיִינוּ";

גַּם צְלִי בָּקָר הִשְׁמַדְנוּ

בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה,

וְאָז בִּשְׁנֵי קוֹלוֹת

זִמַּרְנוּ אֶת הַ"חַד גַּדְיָא";

וּבַחֲצוֹת הִסְתַּרְתִּי לָהּ אֶת הָאֲפִיקוֹמָן,

וּכְשֶׁמָּצְאָה - רָקַדְנוּ יַחַד סְטֶפְּס עַל הַשֻּׁלְחָן!

וְאַף שֶׁכְּבָר הָיִיתִי מִתְנוֹדֶדֶת כְּלוּלָב -

יָדַעְתִּי בְּלִבִּי שֶׁבְּכָל פֶּסַח מֵעַכְשָׁו

לֹא אֲנַסֶּה כְּלָל לְהָבִיא אֵלַי שֵׁנִית אֶת דּוֹדָה מִינָה,

כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּפְגֹּש כָּאן אֶת גִּיסִי מִבִּנְיָמִינָה,

וְלֹא אֶת בֶּן-דּוֹדִי - כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּהְיֶה שׁוּם סְצֶנָה,

וְלֹא אֶת חֲמוֹתִי - שֶׁלֹּא תַּחְטֹף לִי כָּאן מִיגְרֶנָה,

  וְרַק אֵרֵד אֶל הַמַּרְתֵּף

וְאֶת הַשִּׁיקְסֶע שׁוּב אַזְמִין

לָחוֹג אִתִּי כָּאן סֵדֶר

כָּשֵׁר   לִמְהַדְּרִין !!!

ים המלח, כחול ואפור

"סוף היום בים המלח", הוא שמו של צילום של דניס קירש. הצילום נבחר לאחר תחרות, ומוצג יחד עם צילומים נבחרים נוספים במגזין האינטרנטי "ישראל המאה העשרים ואחת".

עמוד התחרות במגזין (בשפה האנגלית) כולל תמונות מקסימות רבות נוספות של זוכי תחרות הצילום של המגזין. כל התמונות - תמונות הנוף המגוון של ישראל מזוויות שונות. 

מזרקת המים של סן קלו

ז'אק מרטן אוטטר העניק לאלמנד, הריקוד הפותח את אחת הסוויטות שלו, את השם "המזרקה של סנט קלו". המוזיקה מתארת את המזרקה המיוחדת שנבנתה בגן של ארמון סן קלו. מזרקה שבה משחקי מים. הנה היא...



את המוזיקה של משחקי המים והמזרקה, ועוד מיצירותיהם של מלחיני צרפת, בני המאות השבע-עשרה והשמונה-עשרה, אוטטר, קופרן, מונטקליר, מארה ואחרים, אפשר יהיה לשמוע מחר, יום חמישי, 7 מרץ, תל אביב, ובשבוע הבא, יום רביעי, 13 מרץ, במעלות. מנגנים פייר בוראניו בחליליות, טל ארבל - נגנית הגמבה ואני, בצ'מבלו.
נשמח לראותכם! 

עיבוד או איבוד?

ביקור בית. קונצרט מיצירות באך ובניו, בחלילית ובצ'מבלו.
עם פייר בוראניו, חליליתן.
מוצאי שבת, 9 במרץ 2013, בשעה 20:00.
המרכז למוזיקה על שם פליציה בלומנטל, רחוב ביאליק 26 תל-אביב.

התכנית הזו מעוררת שאלה – החלילית לא הוזכרה באף אחד מכתבי-היד או ההוצאות המודפסות של היצירות שבתכניתנו. כותרות היצירות מזכירות כלי נגינה אחרים (למשל, טריו סונטה לעוגב, מספר 529 ברי"ב, או פרטיטה לחליל, מס'  1013). נגינתן בחלילית מהווה, אם כך, עיבוד. האם "מותר" לעבד כך? האם העיבוד פוגע ביצירה המקורית, בכוונת המלחין?

פרנסואה בושר, צייר בן המאה השמונה עשרה

נהניתי מאד מהעבודה על התכנית עם פייר בפריז, וגם מן הקונצרטים שנערכו שם. פייר הוא מוזיקאי וחליליתן מצויין, המכיר לעומק רפרטואר רחב. אם כך, למה לנגן עיבוד?

"אני אוהב את היצירות האלו, ונהנה לנגן אותן. חלילית היא כלי-הנגינה שלי, ולכן אני מנגן אותן בחלילית..." אומר פייר. "אם הייתי אוהב את המוזיקה של רחמנינוב, הייתי מנסה לנגן גם אותה בחלילית" הוא צוחק. ובכל זאת,אני אומרת, שנינו למדנו ושנינו שייכים לאסכולה בעולם הביצוע, שמבקשת להבין את המוזיקה על רקע תקופתה, וגם לבצע אותה באופן שמודע לעולם בו נוצרה. למה לא להעדיף רפרטואר שכתוב לכלי-הנגינה שלנו?

"מפני שגם אז המוזיקה לא בהכרח נכתבה לכלי מסוים" אומר פייר. אני מסכימה. אי אפשר לומר על חלק נכבד מיצירותיו של באך לכלי-מקלדת, כמו גם "המנחה המוזיקלית" שלו או "אמנות הפוגה", שנכתבו לכלי-נגינה מסוימים, ידועים. את שני הכרכים של הפרליודים ופוגות (בעברית, בתרגום לא מוצלח, "הפסנתר המושווה") אפשר לנגן בקלאוויקורד, או בצ'מבלו או בעוגב, ובכל אחד משלושת כלי הנגינה יהיה לביצוע חן רב. גם יצירותיהם של בני באך, או חבריהם, מלחינים שפעלו בין תקופת הבארוק לרוקוקו, טלמאן, לדוגמא, מיועדות היו לנגינה בכלי-נגינה שונים, ככל הנראה על מנת לעודד את מכירתן לחובבי מוזיקה. "יותר מזה", אומר פייר, "המחקר המוזיקולוגי מצא סימוכין לכך, שכל ששת הטריו סונטות לעוגב מאת יוהאן סבסטיאן באך, הן גרסאות מאוחרות של יצירות שנכתבו מוקדם יותר, אולי יצירות קאמריות, בהרכבים שונים. אם כך, למה לא לנסות לשחזר את הגרסה הראשונית?"

אפשר להסכים להצעה הזאת, ובכל זאת, יכולה להתעורר הטענה שגבול העיבוד צריך להיות במקום בו ניתן לדעת בבירור מה היו האפשרויות שעליהן חשב המלחין, כלומר, כשיש גרסה – גם אם לא שלמה – אחרת, אני אומרת. מחזור שש סוויטות לצ'מבלו סולו שחיבר בן דורו של באך, צ'רלס דיופאר, קיים גם בגרסה לחלילית ובס מסופרר, אז ברור שניתן לנגן את הסוויטות בגרסה הקאמרית.

"אבל הגרסה הקאמרית לא נערכה על ידי המלחין, במקרה המסוים הזה", אומר פייר, "כי אם על ידי המו"ל שלו, אטיין רוג'ר, באמסטרדם. והיא נוצרה מסיבות מסחריות בלבד. עיבודים רבים נוספים נוצרו על ידי מו"לים, או על ידי חובבים, והן אינן מוצלחות במיוחד. ואם כך, למה לא לנגן את המוזיקה שאנחנו אוהבים מבלי להשתמש בעיבוד הלא מוצלח, למה לא לעבד את המוזיקה בעצמנו? מה שנדרש לשם כך הוא היכרות טובה עם כלי-הנגינה שלנו ועם הספרות המוזיקלית..ומעט אומץ לנסות זאת".

"החלילית ההיסטורית היא כלי-נגינה די מוגבל, מבחינת דינמית (כלומר במנעד עוצמת הצליל)", אומר פייר. "פיתוחו נעצר בסוף המאה השמונה-עשרה, ספר הלימוד האחרון לחלילית יצא לאור בסקוטלנד, בשנת 1792, תאריך שהוא גם מוקדם, בהשוואה להתפתחותם של כלי-נגינה אחרים, וגם מאוחר, באופן יחסי לחלילית – ומלמד שהיו עדיין אנשים שרצו ללמוד לנגן בחלילית, באופן שיצדיק הוצאה מסחרית של ספר כזה" . הוא מנגן בחליליות שנבנו על ידי ארנסט מֵיִיר . "אני לא יודע מה הוא עושה, אבל החליליות שלו מאפשרות  מגוון דינמי רחב. למשל, הפיאנו, הצליל השקט אפשרי, אפשר לנגן בצליל שקט מבלי שהצליל נשבר או מתעוות". "אני חושב", הוא מוסיף "שאם חליליות כאלו היו קיימות בסוף המאה השמונה עשרה, היו ממשיכים להשתמש בהן. היום, בעשייה המודרנית האינטנסיבית, בוודאי שכדאי להשתמש בחלילית בעלת אפשרויות רבות".

פריז. חורף

פריז אפורה יותר מתמיד וקרה, קרה מאד. מעלה או שתיים מעל או מתחת לאפס. הרוח מנערת את מי נהר הסיין, הגשם שוטף ומתערבל ברוח שעות ארוכות, טיפות חודרות בנחישות רבה את צווארון המעיל, ובימים האחרונים – שוב יורד שלג, שלג קל. הפתיתים הלבנים הזעירים מתעופפים ברוח ונמסים מיד כשהם נוגעים במדרכה, העשויה אספלט או משובצת אבן. כל-כך, כל-כך קר! ההליכה בחוץ מצטמצמת לפסיעות אחדות בלבד, האף קופא מייד ואפילו קשה להרים את הראש ולהסתכל סביב, בעיר שגם כעת היא יפה מאד. ... אפילו המצלמה מרגישה בקור ומסרבת לבצעה את תפקידה. 

ובכל זאת, הנה כמה תמונות חורפיות של פריז. 

הנהר והרוח

גינה חורפית. גינת ז'ורז' קאין, המארה 

הגינה שבין קריית האמנים ובין בית המשפט. ברקע - כנסיית סנט פול

לפני ימים אחדים... רגע קצרצר של שמש, לאורך הנהר.

ועוד מעט, עוד ימים אחדים יגיע חודש מרץ... אולי גם האביב. 

צלילים ומילים. חליליות, עם פייר בוראניו

אורח בקונצרט הבא של "צלילים ומילים": נגן החליליות הצרפתי פייר בוראניו. במסגרת ביקורו הוא יגיש שתי תכניות קונצרט: תוכנית אחת, חלילית וצ'מבלו, ובה מוזיקה מאת יוהאן סבסטיאן באך ובניו, ותכנית נוספת ובה מבחר יצירות מאת מלחיני הבארוק הצרפתי, לחלילית, ויולה דה גמבה – בנגינת טל ארבל, ובס מסופרר.

 

פייר בוראניו למד פילוסופיה, סוציולוגיה וארכיטקטורה. הוא בוגר הקונסרבטוריון ע"ש סוולינק באמסטרדם, כתלמידם של קיס בקה ופיטר ואן האווה. מנגן חליליות מסוגים שונים ותקופות שונות, הוא נגן וירטואוז, חוקר ומורה. בין היתר ניגן תחת ניצוחם של ג'ורדי סבאל, הרווה ניקה, וויליאם כריסטי, כריסטוף רוסה, סקיפ סמפה ועוד. נכתבו למענו יצירות מודרניות, והוא הוזמן לקחת חלק בהקלטות של מוזיקה לקולנוע. בוראניו שימש עד לאחרונה כראש המחלקה למוזיקה עתיקה בקונסרבטוריון וורסאי, והוא מחברם של ספרים ללימוד הנגינה בחלילית: "עשר שנים וחלילית", "טריו" ו"רביעיות". הוא פעיל כחוקר במכון הלאומי למוזיקת הבארוק בוורסאי, במסגרתו ערך והוציא לאור רפרטואר לחלילית. בוראניו מרבה להופיע ולהקליט. הוא חבר ב"מרכז למוזיקת ימי הביניים" בפריז, שעורך את סדרות הקונצרטים של המוזיאון הפריזאי הידוע להיסטוריית ימי הביניים "קלוני". למעלה מארבעים תקליטורים שיצאו לאור בחברות התקליטים המובילות מציגים את הרפרטואר הרחב אותו הוא מנגן: מוזיקה מימי הביניים, הרנסנס, הבארוק ומוזיקה מודרנית. 

הקונצרטים ייערכו במרכז למוזיקה על שם פליציה בלומנטל בת"א, ביום חמישי, 7 במרץ, ובמוצאי שבת, 9 במרץ 2013. קונצרט נוסף – במרכז אמנויות ע"ש אפטר ברר, במעלות, ביום רביעי, 13 במרץ. 

בוראניו יהיה אורח "כתות אמן", בין היתר במסלול למורים למוזיקה במכללת לוינסקי לחינוך, בתל-אביב.