"צלילים ומילים" - העונה השביעית

את התמונה הזו צייר בשנת 1852 הצייר הגרמני אדולף מנצל והיא מוצגת בגלריה הלאומית בברלין. בתמונה דמויותיהם של המלך פרידריך הגדול, מנגן בחליל ומלבדו נראים בה קרל פיליפ עמנואל באך, היושב על יד הצ'מבלו, הכנר פרנץ בנדה, נגן החליל ומורהו של פרידריך, יוהאן יואכים קוואנץ, קרל היינריך גראון מלחין האופרה, ישובות על הספה הן שתי הנסיכות, אחיותיו של המלך, כשהן מאזינות לנגינתו: אנה עמליה נסיכת פרוסיה ו-ווילהלמינה, נסיכת ביירוית. התמונה נקראת "קונצרט לחליל".

התמונה מראה את חיי המוזיקה בארמון סן-סוסי כפי שתיאר אותם לעצמו הצייר, מאה שנים בקירוב לאחר שנתרחשו. התמונה מקסימה, היא יפה במציאות עוד יותר מאשר בגירסת הפיקסלים שלה, ואולם – אין היא מציגה "קונצרט" כפי שאנו מבינים אותו היום, אלא ערב מוזיקלי בארמון המלך, כצורת-בילוי של קומץ אנשים בני משפחת המלוכה עם מוזיקאי-החצר שלהם.
תופעת ה"קונצרט" באה לעולם לפני שלוש מאות וחמישים שנה בקירוב. תחילה בוונציה, בפריז ובלונדון ועם הזמן בכל רחבי אירופה. הקונצרט הזה, החדש, נבדל מאירועים מוזיקליים אחרים בכך, שהוא פתוח לקהל הרחב, גם אם אינו קהל מאזינים בני המעמד הגבוה, והוא אינו מתקיים בכנסייה לרגל אירוע דתי כל שהוא. הקונצרט המודרני פתוח לכל מי שמעוניין בו, תמורת תשלום.
בוונציה נבנה בשנת 1637 מבנה מיוחד, ה- Teatro San Cassiano , בו הועלו אופרות לקהל הרחב. בלונדון – החל הכנר ג'ון בניסטר לארגן קונצרטים פומביים ב – 1672. הוא התמיד בכך שש שנים, כשהוא מגיש תוכנית קונצרט מדי יום. את הרעיון של "סדרת הקונצרטים" המשיך לטפח סוחר הפחם ט' בריטון, שקיים את הקונצרטים ב"לופט" מעל מחסן הפחם שלו והתמיד בם  במשך שלושים ושש שנים. סדרת הקונצרטים הלונדונית העיקרית הבאה בתור החלה בשנת 1776 ונמשכה עד 1848. הסדרה, "קונצרטי –המלך", הוקדשה למוזיקה עתיקה ובמיוחד ליצירותיו של הנדל. סדרת הקונצרטים הפומבית הפריזאית, ה – Concert spiritual, נהגתה בשנת 1725 על ידי אן דניקן פילידור, אבובן ומלחין שקיבל את רשותו (privilege) של המלך לואי החמישה-עשר לכך אף שילם תמורתה ל"אופרה הצרפתית" של אז, ה"אקדמיה המלכותית למוזיקה" כסף רב. המהפכה הצרפתית ביטלה את הפריבילגיות המלכותיות, ואת הסדרה הזו, אך איפשרה יוזמות נוספות.

העונה השביעית של סדרת הקונצרטים הקאמריים "צלילים ומילים מן הבארוק" תכלול השנה ששה קונצרטים קאמריים:

חליליות בניחוח איטלקי 
מיצירות ג'וליו מוסי, אנג'לו נוטארי, סמרטיני ואחרים
(מעלות שלישי 19.10.10 , תל אביב חמישי 21.10.10 )

במלאת 300 שנה להולדתו של וילהלם פרידמאן באך
מוזיקה לצ'מבלו
(מעלות שלישי 23.11.10, תל אביב חמישי 25.11.10 )

פנדאנגו וטנגו
מוזיקה מוקדמת ומודרנית מספרד ומאמריקה הלטינית
(מעלות שלישי 04.01.11, תל אביב חמישי 06.01.11)

התקופה האליזבטנית במוזיקה
שירים ועיבודים כיליים
(מעלות שלישי, 22.02.11 , תל אביב חמישי 24.02.11 )

באכיאנה
מוזיקה מאת יוהאן סבסטיאן באך בין הסולו לחמישייה
(מעלות שלישי 29.03.11 , תל אביב חמישי 31.03.11 )

ארבעת האחים לבית באך
מיצירות וילהלם פרידמאן, קרל פיליפ עמנואל,יוהאן כריסטיאן ויוהאן כריסטוף פרידריך באך
(מעלות שלישי 17.05.11 , תל אביב חמישי 19.05.11 )

בקונצרטים יתארחו: אינגריד פאול (גרמניה) ושריג סלע, חליליות; טל ארבל, ויולה דה גמבה; אורלי לבן, גיטרה; יאיר פולישוק, בריטון; דפנה רביד, בוריס בגלמן, אנדריאה הלאם, כינורות בארוק; דניאל טנכלסון, ויולה בארוק; אורית מסר יעקבי, צ'לו-בארוק; יוכבד שורץ, צ'מבלו.

ויקטור בורגה, המדפדף

תוכניות קונצרטים מורכבות ממחשבות ומרעיונות מוזיקליים ואחרים, מסגנונות שונים של הלחנה, מיצירות שונות, מצירופים שונים של כלי נגינה ומצלולים מגוונים, אבל גם – מתקלות קטנות או גדולות, טעויות וביש-מזל. כל מוזיקאי שמופיע על במות יכול להיזכר בחוויות הפחות נעימות שעברו עליו, ואולם רובנו – נעדיף שלא לחשוב עליהן. מביך.
הפסנתרן הדני-אמריקני ויקטור בורגה דווקא חשב על התקלות שאמנים נתקלים בהן וזכר אותן היטב. הוא אפילו השתמש בהן כחומר גלם ליצירתו: "סטנד-אפ" פסנתרני-מוזיקלי. בורגה "טיפל" בקומפוזיציה המודרנית שנדמתה לו כאקראית, במערכת היחסים של הסולן עם התזמורת, בתדמית זמר-האופרה ובנושאים רבים קטנים-גדולים נוספים.
ויקטור בורגה נולד בדנמרק בשנת 1909, בן לזוג מוזיקאים יהודים. כישרונו כפסנתרן בלט כבר בילדותו והוא הוכתר כילד – פלא. שנים אחדות הופיע כפסנתרן קונצרטים, אך בשנת 1933 החל לשלב בהופעותיו קטעי "סטנד אפ" מוזיקלי – בסגנון ייחודי. עם עליית הנאציזם לשלטון בגרמניה הפך בורגה את התופעה הפוליטית החדשה לנושא בהופעותיו. בזמן פלישת הנאצים לדנמרק שהה, למזלו, בסיור קונצרטים בשבדיה, משם נמלט לפינלנד וממנה – באוניה האחרונה שהורשתה לצאת – לארה"ב. כפליטים רבים אחרים הגיע לאמריקה כשרק בגדיו לעורו, כל רכושו אז הסתכם ב - 20 דולרים. בורגה השתלב ב"עולם החדש" עד מהרה: למד אנגלית, התאים את הופעותיו לשפה ולקהל ונקלט בעולם האמנות והבידור האמריקאי – תחילה, באמצעות הרדיו, ועם הזמן גם בשידורי טלביזיה, בקולנוע ובהופעות על במות שונות, כסולן, כמנצח על הטובות שבתזמורות העולם. יחד עם פעילותו המוזיקלית עסק בצדקה, הקים קרן תרומות ופעל באמצעותה בארצות סקנדינביה, על מנת לציין כך את הערכתו לפועלן למען היהודים, בתקופת מלחמת העולם השנייה.
בורגה נפטר בשנת 2000, בגיל התשעים ואחת. הוא לא הפסיק להופיע לפני קהל ונפטר בשנתו, יום לאחר ששב מעוד אחד משישים הקונצרטים שנתן בשנת חייו האחרונה.
לאחד מספריו העניק בורגה את הכותרת: "החיוך הוא המרחק הקצר ביותר בין בני אדם". החיוך והצחוק היו לו חשובים, מאד חשובים. והוא דיבר על כך - ברצינות רבה.
הנה קטע מקונצרט בנגינת ויקטור בורגה– מוקדש לאותו אדם אמיץ, שקם מן הקהל ומתגייס, בהתראה קצרה, לבקשת הפסנתרן הוירטואוז, הלא הוא "המדפדף".

נוף

חוף הבונים, ישראל, יולי 2010.
אין כמו היופי הזה, גם אם יש יפים ממנו.
ומזל טוב לש"מ ליום ההולדת.

מוזיקה צרפתית, דיוקנו של מראן מארה

הקונצרט האחרון בסדרת הקונצרטים "צלילים ומילים" של עונת 2009 - 2010 יתקיים בקרוב: בתל-אביב, ב – 22 ביולי ובמעלות-תרשיחא ב – 27 ביולי 2010. טל ארבל, בוריס בגלמן ואני נגיש מוזיקה צרפתית מתחילת המאה השמונה-עשרה. דמותו (המוזיקלית) של מראן מארה, נגן מעולה ומלחין פורה, מי שחידש ועיצב את המוזיקה לויולה דה גמבה והלחין אין ספור יצירות לכלי הנגינה הזה, היא הציר של תוכניתנו. נשמיע את יצירתו המפורסמת – "פעמוני כנסיית ז'נבייב הקדושה בפאריז", את הטריו – "מארה", תמונות מוזיקליות לויולה דה גמבה ובס מסופרר, וגם עיבודים לצ'מבלו סולו מתוך מוזיקה שהלחין מארה לאופרה "אלסיד". עוד יתארחו בתוכנית שני מלחינים אחרים, שניגנו וכתבו לויול – מורהו של מארה, מייסד האסכולה הצרפתית לנגינת ויולה דה גמבה (ויול, בצרפתית) מסייה דה סינט קולומב, ואנטואן פורקרה, נגן וירטואוז, שאת המוזיקה שכתב אנחנו יכולים לשמוע ולהשמיע בזכות העובדה שנרשמה על ידי בנו, נגן ויול וצ'מבלו – ז'אן בפטיסט פורקרה.

שלושת הדמויות מייצגות שלושה דורות של מלחינים בכתיבתם לויול: סנט קולומב הוא המבוגר בשלושתם, כתיבתו מהורהרת, עדינה ומלודית. מראן מארה חוקר ומנסה את הויול, מרחיב את גבולות הנגינה בו ומטמיע ביצירותיו את כל מה שהוא מגלה אודות הכלי וכל מה שיוכל להפיק ממנו בצלילים. כתיבתו של מארה יכולה להיות מופשטת אך גם קונקרטית וייצרית. ואילו אנטואן פורקרה – הצעיר בשלושתם – מושפע ביצירתו מן הסגנון הוירטואוזי האיטלקי, ויצירתו חושנית וישירה.
טל ארבל נולדה בתל אביב, בחרה במוזיקה בגיל צעיר, תחילה בנגינת חלילית ומאוחר יותר – בויולה דה גמבה. בתום לימודיה בארץ התמחתה טל בנגינה בויול אצל פאולו פנדולפו ב"סקולה קאנטורום באזיליינסיס", בעיר באזל. עם סיום לימודיה בשוויץ העתיקה טל את מושבה ללונדון, שם שהתה בחמש השנים האחרונות, כשהיא מופיעה, מלחינה ומקליטה. תקליט הבכורה שלה יצא לאור לא מכבר, והוא מציג אוסף מעניין של יצירות, סגנונות, תבניות וצורות מוזיקליים, בנגינה מאד אישית ומלאת הבעה. הכנר בוריס בגלמן נולד במוסקווה, שם החל בלימודי הנגינה בכינור. כעת הוא תלמיד תוכנית הלימודים המתקדמים בקונסרבטוריון של מוסקווה בהדרכת פרופ' לובימוב, ומתמחה בנגינת כינור בארוק בקונסרבטוריון של פאלרמו, בהדרכת אנריקו אונופרי וריקרדו מינאסי. הוא פעיל כסולן ובהרכבים קאמריים, השתתף בפסטיבלים רבים למוזיקה עתיקה באירופה ונגינתו הוקלטה עבור תחנות טלביזיה ורדיו רבות.
הנה יצירתו של מארה "פעמוני כנסיית ז'נבייב הקדושה בפריז", בנגינתם של אליס וניקולאוס הרנונקור והרברט טאקצי.

מראה עיניים. תחריט ותווים

תחריט היא מיומנות עתיקת יומין. החיבור שבין התחריט למוזיקה – נוצר בסוף המאה החמש-עשרה, כאשר ההתעניינות והדרישה ליצירות הכתובות עלו מאד ואמנות העתקת היצירות המוזיקליות בכתב-יד לא סיפקה את הביקוש לכתבי-יד שהיו, ממילא, מאד-מאד יקרים.
בוונציה, בתחילת המאה השש-עשרה, השתמש אוטביו פטרוצ'י ב"שיטת-הדפסה" שעשתה שימוש בטכניקת תחריט בת שלושה שלבים: תחילה הוטבעו בדף החמשות (חמשת הקווים, המשמשים לכתיבת הווים), אחר כך מילות הטקטס, ולבסוף – התווים. התוצאה יפה, אך התהליך העבודה היה ארוך, מפרך ויקיר מאד (לא מן הנמנע הוא, שחומר רב הושלך בשל פגמים, עד אשר התקבלה תוצאה משביעת רצון).
הנה דוגמא: מתוך אוסף של כמאה מזמורים לארבעה קולות, Odhecaton.

באותו זמן, השתמשו באנגליה, ואחר כך גם בארצות השפלה, בשיטה שונה במקצת. תהליך ההטבעה של המידע על הנייר היה בן שלב אחד בלבד, הטקסט הורכב מחלקי-דפוס רבים, קטנטנים: חמשה קטנה ועליה תו, בגובה מסויים, באורך מסויים, או סימן אחר. את החלקים הקטנים הניחו זה בצד זה, וכך נוצרה השורה כולה. התוצאה לא הייתה מספקת, מבחינה וויזואלית, קווי החמשה לא יכלו להיות ישרים וחלקים. בשיטה זו השתמש פייר אטנייאן, כשהוציא לאור את המגניפיקט הזה, יצירה לעוגב.

מאוחר יותר, במיוחד המאה השמונה עשרה, נעשה שימוש נרחב בטכניקת תחריט על לוחות אבץ, פיוטר או נחושת. את החָמשַה יצרו באמצעות מעין מזלג בעל חמישה חודים, על מנת שהרווחים בתוך החמשה יישארו שווים זה לזה, ואת המידע המוזיקלי הוסיף ה"גרפיקאי" בכתב-ידו, כתב-ראי, כמובן (בכל שיטת הדפסה, על מנת שהמידע המופיע על הנייר יהיה בכיוון הנכון, יש להכין פלטת-הטבעה הפוכה). אני מתארת לעצמי, שהמלחין והגרפיקאי / דפס עבדו שכם אל שכם, ובכל פעם שהיה לוח מוכן – נעשה ניסיון הדפסה. המלחין יכול היה להורות לבעל-המלאכה להוסיף, למחק, לתקן ולשנות בהתאם לרצונו. כך, למשל, כותב פרנסואה קופרן באחד מספריו, שהעלה את המוזיקה שלו על הכתב, כדי שמי שמנגן אותה יוכל לדייק בנגינה (הדוגמא לקוחה מתוך ספר לימוד אמנות הנגינה בצ'מבלו, 1716).

זמן רב כבר אין משתמשים באמנות התחריט לצורך הדפסת יצירות מוזיקליות, אך כאמנות – היא חיה מאד. אחת מסדנאות התחריט הבודדות בארץ ממוקמת בכניסה לקיבוץ כברי, ממזרח לנהריה. זוהי "סדנת גוטסמן לתחריט". אמנים רבים יוצרים בה, יש בה אוסף עצום של עבודות אמנות, מוצגות בה תערוכות מתחלפות והצוות שלה בעל ניסיון רב, מה שהופך כל ביקור שם לחוויה מעשירה ומהנה מאד.
לפני ימים אחדים השתתפתי בסדנת מבוא מן הסדנאות המתקיימות שם מדי פעם, וערכתי היכרות אישית עם ראשית תהליך יצירת תחריט. העבודות שיצאו מתחת לידי ראשוניות מאד – אבל נהניתי כל כך!

תודה לשרון, מסדנת התחריט, שצילמה.