זהו האיור הפותח את "הוירטואוז", "קומיקס-סטריפ" מאת וילהלם בוש. סיפור המסגרת מתאר את הפסנתרן-הוירטואוז מנגן באזני המאזין-המעריץ קונצרט ל"שנה החדשה" - במסורת קונצרטי-ערב-ראש-השנה של הפסנתרנים הוירטואוזים באירופה במאה התשע-עשרה. ב"סטריפ" חמש עשרה תמונות ולהן כותרות הלקוחות מה"מילון המוזיקלי". סדרת הציורים מהווה גם מילון מאוייר ומשעשע של מונחים "מוזיקליים" נפוצים. יש בה "הקדמה", "סקרצו" שובב, ה"מתון" (Adagio) , ה"פיאנו", "סמורצנדו", "קפריצ'יו" ועוד, עד ל"פוגה השטנית" ול"פינאלה".
וכך הוא מתחיל:
Zum neuen Jahr begrüßt euch hier
Ein Virtuos auf dem Klavier.
Er führ' euch mit Genuß und Gunst
Durch alle Wunder seiner Kunst.
(לשנה החדשה יברך אתכם
הפסנתרן, הוירטואוז שלכם
בהנאה ובטוב יוביל אתכם איתו,
בין כל רזי אומנותו).
זו תמונת ה"פיאנו", כמובן..
וילהלם בוש מוכר בארץ בזכות "מקס ומוריץ", סיפור מחורז ומאויר על שני נערים שובבים, שמבצעים מעשי קונדס ויורדים לחיי אנשי כפרם, האלמנה, המורה, האופה - עד לסוף המר. הסיפור תורגם פעמים רבות לעברית (וצונזר. חלקים שנראו למתרגמים, ובהם אנדה עמיר ואוריאל אופק, אכזריים מדי - הושמטו). בוש יצר סיפורים מחורזים ומאוירים רבים מאד, הנטועים לא רק בשפה הגרמנית העממית אלא גם בנוף האנושי חברתי של המאה התשע עשרה. במבט חודר ובסרקזם תאר את הבורגנות על המוסר הכפול שבה ("הלנה האדוקה", למשל), את האדם וחולשותיו, את החיים בעיר ובכפר. יצירתו אהובה מאד, וביטויים רבים שטבע נטמעו בשפת היומיום. תצוגת קבע מעבודותיו נמצאת במוזיאון הגרמני הלאומי לאיורים וקריקטורות שבעיר הנובר, מוזיאון נושא את שמו.
רישומי העיפרון של בוש נפלאים. ציורים קטנים, צנועים, ללא צבע, מלאי הומור, מעבירים בקווים אחדים עולם עשיר, תנועה ואוירה, ומעלים חיוך של הסכמה, של "נכון, זה ממש כך, באמת כך". חובבי הקונצרטים של היום יכולים לזהות את אותו מאזין נלהב, זה שמטה את גופו קדימה במתח, כדי לשמוע את החרישי שבצלילים או את זה המתכווץ בכיסאו למשמע כרומטיקה מסובכת או הנותר נדהם למשמע צלילי הסיום הגראנדיוזים (בתמונה למטה), שממלאים את החלל כולו....
למבקשים לראות את המחרוזת כולה: "Wilhelm Busch, "Der Virtuos - באתרי רשת רבים, וגם באתר זה.
במקביל לתהליך הייחוד של יצירות מוזיקליות לכלי נגינה מסוים או לקבוצת כלי-נגינה, תהליך שהתרחש במאות השבע- עשרה והשמונה-עשרה, התרחש תהליך הפוך - של העברת יצירה שנכתבה לכלי-נגינה אחד לכלי אחר, או העברת יצירה שנכתבה לקבוצת כלי-נגינה, אנסמבל או תזמורת - לכלי-נגינה אחד (כלי-מקלדת). ידועים, למשל, עיבודים לצ'מבלו סולו מאת יוהאן סבסטיאן לקונצ'רטי שונים מאת מלחינים איטלקים וגרמנים (קונצ'רטי לצ'מבלו, ממספר 972 ברשימת יצירות באך ועד למספר 987 ברשימת יצירותיו), עיבודים שנעשו בשנים 1713 - 1714. מלחינים צרפתים שכתבו לצ'מבלו עיבדו פרקי אופרות לכלי-המקלדת. למשל, ראמו עיבד פרקים מאופרות מאת מארה ולולי. אנטואן פורקרה עיבד מוזיקה קאמרית למוזיקה לצ'מבלו סולו, הוא הוציא לאור את כל יצירות אביו, נגן הויולה דה גמבה ז'אן בפטיסט, בשתי גירסאות: אחת - מקורית - לויולה דה-גמבה ובאסו קונטינואו, והשניה - לצ'מבלו סולו. גם פרנסואה קופרן ומארן מארה הציעו ביצוע יצירותיהם בכלי-נגינה מגוונים. קופרן - העלה את הצעתו לערוך עיבוד, בהקדמה לארבעת ה"קונצ'רטי המלכותיים" שלו, שיצאו לאור כמוזיקה לצ'מבלו. על פי ההקדמה אפשר לנגן את המוזיקה גם בכלי-נגינה נוספים: חליל, אבוב, כינור, ויולה, פגוט... מארה ציין בפתיח לספרו השלישי, שכלי-נגינה נוספים מתאימים לביצוע יצירותיו לויולה דה גמבה וקונטינואו, וברשימתו פרט: "עוגב, צ'מבלו, כינור,תיאורבו, גיטרה (!!), חליל, חלילית ואבוב"..
הסיבות להכנת העיבודים היו רבות: פורקרה הבן ביקש להגדיל את קהל היעד שירכוש את יצירות אביו, בתקופה בה לא היה לגמבה מעמד גבוה והיא איבדה מן הפופולאריות שלה, ולכן עיבד גירסה לצ'מבלו, כלי-המקלדת שהיה עדיין (בצרפת) בשיא פריחתו. באך חיבר את עיבודיו על פי הזמנת המעסיק שלו, אך גם לצורכי עיון ולימוד של יצירות, סוגות וטכניקות כתיבה חדשות. הטכניקה (או סוגיה השונים של הטכניקה) לעיבוד יצירת רב-כילית למקלדת סולו או לאנסמבל קטן, איננה ברורה די הצורך; אך אני משוכנעת, שלא רק מלחינים או מוזיקאים מקצועיים עסקו בעיבוד, אלא גם נגנים חובבים שביקשו להתוודע ליצירות לא מוכרות, במסגרת האפשרויות שעמדו לרשותם, לרוב - כלי-המקלדת הביתי: קלאביקורד, צ'מבלו או פסנתר פטישים.
בתכנית הקונצרט הקרובה ("פנדנגו וטנגו", ב - 4 וב - 6 בינואר, 2011) נכללות שתי יצירות שנכתבו במקור להרכב אחר. המבוא והפנדנגו מאת לואיג'י בוקריני, הם חלק מחמישה לרביעיית כלי-מיתר וגיטרה, ו"הפנטזיה לבן-אצולה", מאת חואקין רודריגו, היא יצירה לתזמורת וגיטרה.
את החמישייה של בוקריני עיבדו לדואו-צ'מבלו שני נגנים מצויינים, וויליאם כריסטי וכריסטוף רוסה.
בתכנית הקרובה ננגן, נגנית הגיטרה אורלי לבן ואני, עיבוד לגיטרה וצ'מבלו, ולא נהייה הראשונות לעשות זאת..
את ה"פנטזיה לבן-אצילים" כתב המלחין הספרדי חואקין רודריגו לתזמורת שיש בה בנוסף לכלי המיתר גם כלי נשיפה. צלילי הגיטרה העדינים אינם יכולים להתחרות בהרכב העשיר הזה... והם באמת נעלמים, מתחת לשכבות צליל. אפשר לשמוע את הגיטרה רק כאשר התזמורת משתתקת ומאפשרת זאת.
גם במקרה זה, עיבוד לגיטרה וצ'מבלו מאפשר לשמוע טוב יותר הן את המבנה הרב קולי והן את הדיאלוג שנוצר בין התפקיד הסולני של הגיטרה להרמוניות העוטפות אותו. וכמובן, עיבוד של יצירה תזמורתית לשני כלי-נגינה בלבד, מאפשר, בראש ובראשונה, לנגן את המוזיקה היפה הזו, ולהשמיע אותה בתדירות גבוהה יותר!
מאז "קם לתחייה" בשלהי המאה התשע-עשרה, נכתבו עבור הצ'מבלו יצירות רבות בכל הסגנונות המוזיקליים המודרניים. לא מרבים לנגן אותן, בין היתר משום שחלקן אינן "כתובות היטב לכלי". גם במוזיקה הקלה יש לצ'מבלו ביטוי, אך לא כשלעצמו, אלא באמצעות צלילי-סינתסייזר שמחקים את צליליו (בלי המאפיין האקוסטי של הצליל, כמובן. לפעמים יש בתבלין הזה חן). כמעט אפשר לומר, שהרפרטואר הטבעי ביותר לצ'מבלו, הוא המוזיקה המוקדמת. עד ששומעים את זה...
דון אנג'ל היה מוזיקאי צעיר, פסנתרן ג'אז שלמד בברקלי בתחילת שנות השישים. בתקופת לימודיו מצא לו משרה זמנית בסטודיו לבניית צ'מבלי היסטוריים, הסטודיו האמריקאי המפורסם של וויליאם דאוד. "משרת הסטודנט" שלו הפכה בהדרגה לעיסוקו העיקרי. הוא צבר ניסיון וידע, אהב את מלאכת הבנייה והתחזוקה של כלי-המקלדת ההיסטוריים וזכה להכרה כמומחה בתחומו. במקביל לעבודתו, ובתחילה מתוך שעשוע בלבד, ניגן כל הצ'מבלי שבסטודיו מוזיקה עתיקה אך גם החל לנסות לאלתר ג'אז על הצ'מבלו, כשהוא בוחן את האפשרויות. תשומת הלב התעוררה, היה מי שהקשיב לו, דבר הוביל לדבר ודון החל לתת קונצרטים. הוא הופיע ברסיטלים במקומות רבים בעולם, הקליט וזכה בפרסים.
שמעתי רסיטל בנגינתו, חוויה מוזיקלית – ואנושית – מהנה. המאזינים, ואני בכללם, היו ספקנים בתחילה, ונלהבים בסיום... לדון היו מגע וטכניקת נגינה של נגן צ'מבלו מצוין, והתלהבות של נגן-ג'אז. הוא לא "העביר את התווים שנכתבו פסנתר אל מקלדת של הצ'מבלו" אלא ניגן משהו אחר, חדש. אי אפשר היה להישאר אדיש לזה.
רוזלין טורק, פסנתרנית ונגנית צ'מבלו אמריקנית, מתייחסת בדבריה הקצרים למבנה הפוגה הזו, פוגה בסי במול מאזור מתוך "המקלדת הממוצעת" ("הפסנתר המושווה", קוראים לרוב ליצירה זו בעברית..), החלק הראשון. טורק מצביעה על כך, שמלבד שלושת המוטיבים המרכיבים אותה, אין בה שום דבר אחר. לא קישוט, לא פיתוח, לא קטע ביניים משום סוג שהוא. לדעתה, גדולתה של היצירה טמונה באופן שבו מאורגנים שלושת המוטיבים. טורק מנגנת אותה, לאחר מכן, בצ'מבלו מצויין - צ'מבלו שנבנה על ידי וויליאם דאוד. לטעמי, נבלעים ההבדלים שבין צירופי הצלילים ההרמוניים השונים.
קנת גילברט, נגן צ'מבלו ועוגב, מוזיקולוג, מורה ומנצח יליד קנדה, מנגן אחרת - נגינתו רכה יותר, משקפת את ההכרות היסודית שלו עם רפרטואר רחב מאד (גילברט ערך להוצאות מודרניות את יצירותיהם של פרנסואה קופרן, דומניקו סקרלטי, ד'אנגלבר, פרסקובלדי, ראמו ועוד). הנה הביצוע שלו (ליתר דיוק, אחד מהם...) לפרליוד ולפוגה.
פיטר יאן בלדר, נגן צ'מבלו ומנצח הולנדי צעיר, מנגן את אותו הצמד, פרליוד ופוגה, באופן שונה. הצ'מבלו בו הוא משתמש נבנה על פי מודל גרמני (מיכאל מיטקה) וצלילו "ארצי" יותר, עשיר מאד בצלילים עיליים. נדמה, שהצליל המיוחד משפיע על הביצוע, במיוחד באופן שבו מתפתחים המהלכים ההרמוניים.
אפשר למצוא ברשת, כמובן, ביצועים יפים ומעניינים נוספים, ואני משוכנעת - שתמיד אפשר יהיה להציע ביצוע חדש ושונה. הצ'מבלו, במודלים השונים שלו, ובמגוון אמצעי הביטוי שהוא מעמיד לרשות המנגנים בו, מאפשר גיוון אינסופי.
חמשת בני משפחת באך כתבו הרבה יצירות שמיועדות לחליל (או שניים) ולצ'מבלו, ככלי סולו או ככלי קונטינואו. אבל כיוון שלכל אחד מהחמישה היו שפת-הלחנה וסגנון משלו – מושכת גם תוכנית קונצרט "כל באכית" כזו לחמישה כיוונים שונים. פסיפס מוזיקלי.
בתוכנית הקונצרט הקרוב (מוצאי שבת, 4 בדצמבר, ב"סלון המוזיקלי" עציון-זק בתל-אביב) ננגן בחליל ובצ'מבלו את אחת משש היצירות לעוגב (מס' 527 ברשימת יצירותיו של באך: טריו סונטה, אחת משש שהכין באך לבנו הבכור וילהלם פרידמאן כמתנת פרידה, לקראת צאתו מבית המשפחה לחיים עצמאיים). עוד ננגן שתי סונטות שנכתבו במקור לצירוף הכלי הזה: סונטה לחליל ולצ'מבלו מאת קרל פיליפ עמנואל באך וסונטה לחליל ולצ'מבלו מפרי עטו של יוהאן כריסטיאן, צעיר הבנים המוזיקאים. מלבדן בתכנית שלנו - פרקים מן ה"מחברות" המשפחתיות ופרקי נגינה נוספים מאת וילהלם פרידמאן ויוהאן כריסטוף פרידריך, "באך הנשכח", בצ'מבלו ובקלאביקורד.
המוזיקאית ונגנית החליל ז'נבייב בלנשאר נולדה בקנדה וגדלה בקוויבק. בתום לימודיה שם למדה בקונסרבטוריון הלאומי בפריז, שם סיימה את לימודיה בהצטיינות יתרה. אחר כך, למדה אצל החלילן אורל ניקולה בפרייבורג, גרמניה ולבסוף – השתלמה בהאג שבהולנד, אצל נגן הטרברסו ויליברט הזלזט (("טרברסו" הוא חליל בן המאה השמונה עשרה, חליל-עץ בעל שלושה מפרקים, שישה חורים לאצבעות וחור נוסף, המכוסה במפתח (קלאפה)).
בשנים האחרונות הוסיפה ז'נבייב בלנשאר לרפרטואר שלה את חלילי הרנסאסנס, חלילים העשויים מקשה אחת, ללא מפתח כלל (וראו בתמונה..).
כנגנית חליל מודרני כיהנה ז'נבייב כמשנה לנגן ראשון בתזמורת הפילהרמונית של קלגארי, קנדה (Calgary Philharmonic Orchestra), הייתה חברה באנסמבל "אמני המוזיקה" (“The Musick Masters” ) והשתתפה בתוכניות רדיו וטלביזיה רבות. ז'נבייב ניגנה עם תזמורת הבארוק הפסיפית ( Pacific Baroque Orchestra ), תזמורת וונקובר (CBC Vancouver Orchestra) ועם אחדים מן הנגנים המובילים את סצינת המוזיקה העתיקה בעולם – נגן כלי-המקלדת והמנצח טון קופמאן, הכנרת והמנצחת מוניקה האגט, נגני "מוזיקה אנטיקווה קלן" ועוד. בעונה שעברה הוזמנה לנגן עם "התזמורת החדשה" (“Das Neue Orchester”), בגרמניה ובספרד.
מאז עלייתה לישראל, פעילה ז'נבייב גם כאן, באינטנסיביות רבה. היא מלמדת נגינה בחליל בארוק במחלקה למוזיקה עתיקה של קונסרבטוריון תל-אביב, מופיעה כסולנית ועם "בארוקדה", דיסקאנטוס" ו"פניקס", כולן קבוצות העוסקות בביצוע מוזיקה מוקדמת, ובנוסף לכל אלו – היא מנגנת אתי...
ז'נבייב ואני מנגנות יחד למעלה משבע שנים וכבר התרגלנו זו לזו, כך שהתיאום בינינו, במהלך הנגינה, קל ונוח, אין צורך ביותר ממבט, כמעט. אנחנו חולקות אהבה (גדולה!) למוזיקה קאמרית מוקדמת ובמיוחד ליצירות שאיש אינו מכיר... אנחנו נהנות לחפש בספריות ובאוספים מלחינים לא מוכרים, לקרוא מוזיקה, גם – ואולי במיוחד - כאשר התיווי שקיים הוא התיווי המקורי, העתיק, שצורתו הגראפית, המפתחות המופיעים בו, מילות ההסבר ושאר הסימנים מקוריים, שונים מן המקובל היום ולכן קשים יותר לקריאה. אנחנו נהנות לחלוק אחת עם השנייה את הרשמים מן היצירות שמצאנו וניגנו, ומן המלחינים שחיברו אותן. אמנם, לפעמים מדובר ביצירות שנשכחו במידה מסויימת של צדק, משום שהן אינן מעניינות כמו אחרות, אך פעמים רבות מאד – מדובר בתגליות: פנינים מוזיקליות של ממש.
"באך - הדבר האמיתי". קונצרט של מוזיקה קאמרית לחליל, צ'מבלו וקלאביקורד, מאת יוהאן סבסטיאן באך וארבעת בניו המלחינים. עם ז'נבייב בלנשאר בחליל-בארוק ויוכבד שורץ בכלי-מקלדת היסטוריים.
מוצאי שבת, 4 בדצמבר 2010, בתל-אביב, בסלון המוזיקלי עציון – זק, רחוב שרת 62.
הקונצרט יחל בתשע בערב.
את ערבי המוזיקה הקאמרית בארמנותיהם של בני האצולה והמלוכה החליפו, במהלך המאה השמונה-עשרה, בתיהם המרווחים של בני המעמד הבורגני, המתעשר. ניגנו שם מוזיקה קאמרית – לפעמים היו אלו מלחינים ונגנים, ולפעמים - בעלי הבית ובני משפחותיהם.
במאה התשע-עשרה העדיפו הבריות מוזיקה קלה, קיטשית, במפגשים חברתיים – בידור לחברה הגבוהה...
לקראת סוף המאה התשע-עשרה וביתר שאת במהלך המאה העשרים, כשהתעורר וגבר העניין במוזיקה העתיקה, התברר שכלי-הנגינה ההיסטוריים מצלצלים טוב יותר בחלל קטן מאשר בחלל הגדול. האולמות שהתאימו למוזיקה הסימפונית הגדולה בלעו את צלילי כלי-הנגינה העתיקים.
נגנית הצ'מבלו החלוצה וונדה לנדובסקה חיפשה כבר בתחילת שנות העשרים אתר מתאים לפעילותה המוזיקלית. היא מצאה בכפר סן-לו לה פורה שליד פאריז את המקום המתאים לה. בשנת 1927 רכשה שם שטח אדמה על מנת להקים מרכז קונצרטים והוראה של מוזיקה עתיקה. לנדובסקה הזמינה את העבודה אצל האדריכל ז'אן-צ'רלס מורו, אך תכננה את המבנה והנחתה את בנייתו, לכל פרטיו – לרבות גודלו, נפחו והאקוסטיקה שנבעה ממידותיו, כמו גם מקור האור הטבעי מחלונותיו – כך שיתאים לנגינה בצ'מבלי המיוחדים שלה. באביב ובקיץ קיימה שם קונצרטים ושיעורים פתוחים, שמשכו אליהם קהל רב.
ואצלנו, שחקנית-התיאטרון עדי עציון והפסנתרן פרופ' יונתן זק מקיימים בסלון ביתם המיוחד שבלב תל-אביב קונצרטים קאמריים מקסימים. לאווירה המיוחדת תורמים הכנסת האורחים של בעלי-הבית, חפצי החן של הסלון, התאורה המעניינת, פינת המטבח העמוסה תקרובת לאורחי-הקונצרט, והקשר הבלתי אמצעי שבין האמנים והמאזינים.
המוזיקה של וילהלם פרידמאן באך עמדה תמיד בצילה של אגדת-דמותו. מוזיקה עסיסית ורבת דמיון, עשירה במלודיות יפיפיות ובמהלכים הרמוניים נועזים, וירטואוזית, שנתפסה כ"מוזרה" ולא זכתה אלא להשמעה נדירה, אם בכלל.
פרידמאן הצטייר כ"ילד הרע", החריג בין ארבעת בני-באך. בעל מזג סוער, שלא הצליח להתמיד במשרה בה נשא, שהעתיק לא פעם את מקום מגוריו בחיפוש אחר משרה שתהיה ראויה לו, שגמל רעה תחת טובה למי שניסה לעזור לו, שמכר חלק מהיצירות שהוריש לו אביו המפורסם ובכך גרם לאובדנן, ואשר מת, ב- 1784, בעוני רב. אולי הוא הסיבה לכך, שהמוזיקה נשכחה מלב?
פרידמאן מוכר היום בזכות המחברת הנושאת את שמו, "מחברת לוילהלם פרידמאן באך". בגירסה המודרנית שלה היא כוללת את אוסף ה"אינבנציות" בשניים ושלושה קולות מאת יוהאן סבסטיאן באך והקדמה קצרצרה בלבד (המחברת המקורית הייתה עשירה יותר ושיקפה את תורת ההוראה של באך, את תהליך הלמידה, את כשרונו של התלמיד ואת הקשר המיוחד בין השניים).
הוא נולד בווימאר, ב- 1710, בנם הבכור של יוהאן סבסטיאן באך ומריה ברברה וזכה לתקופת החניכות הארוכה, האינטנסיבית והמקפת ביותר מבין ילדי המשפחה. כחלק מלימודיו חיבר מוזיקה ועזר לאביו בהעתקת תווים, גם ליווה אותו בעבודתו היומיומית. יכולתו כנגן יוצא מן הכלל נתגלתה כבר בגיל צעיר. בנוסף לכך, זכה להשכלה רחבה במיוחד: בין השנים 1729 - 1734 למד באוניברסיטה משפטים, פילוסופיה ומתמטיקה. לכאורה, היו לו כל הכלים הדרושים לבניית קריירה פנטסטית, כמוזיקאי.
אבל פרידמאן נולד לתקופה שונה, מזו אליה נולד אביו. לקראת השליש השני של המאה השמונה-עשרה חל שינוי באופנה המוזיקלית. בצד ההערכה לקומפוזיציה המונומנטאלית והאינטלקטואלית של יוהאן סבסטיאן באך נטו ליבות האנשים לסגנון חדש, פשוט יותר, נינוח, כלומר – גלנטי. שדרה רחבה יותר של אזרחים יכלה לעסוק במוזיקה: בני המעמד ה"בורגני", הסוחרים, המלומדים ואחרים, והם נטו להעדיף מלחינים שאת יצירותיהם יכולים היו לנגן בעצמם, שלא היו וירטואוזיות מדי. בנוסף לכך, הצטמצם התקציב שיכלו מלכים ואצילים כמו גם מועצות-העיר (האמונות על הפעלת הכנסיות), להפנות למשרות המוזיקאים שפעלו בשירותם. מלבד יוהאן כריסטיאן, שאת רוב חייו המקצועיים חי באנגליה וזכה בה להצלחה מקצועית וכלכלית כאחד, חשו בכך כל בני באך.
מאד ייתכן, שאופיו של פרידמאן לא היה נוח במיוחד. באותה מידה ייתכן שמעסיקיו השונים לא ראו בעין יפה את הנטייה שלו לוירטואוזיות, אולי חשבו שאין זה מכובד או מתאים לצרכי הארמון או הכנסייה, או חששו מן האתגר שהציבו היצירות הקשות, לאילו מביניהם שיכלו לנגן. סביר להניח, שפרידמאן, שידע עד כמה העריכו המאזינים את כישרונו כנגן ומלחין גאוני, לא יכול היה להשלים עם ההכנסה הכספית המצומצמת שלו, ולא לקיים את משפחתו ואת עצמו ממנה, ואולי ראה בה עלבון של ממש. כך או כך, נראה שקונפליקטים בינו לבין מעסיקיו כמו גם ניסיונות למצוא משרות אחרות – היו בלתי נמנעים.
המלחין והתיאורטיקן קירנברגר, שהיה (כנראה) תלמידו של יוהאן סבסטיאן והיה מורה להלחנה של הנסיכה אנה-עמליה (אחותו של פרידריך הגדול) ניסה לסייע לפרידמאן, בכך שהציג אותו ואת יצירותיו – בפני הנסיכה. התיאור הנפוץ של המאורע הזה מדגיש את כפיות הטובה של פרידמאן. נטען, שניסה להבאיש את ריחו של קירנברגר בעיני הנסיכה, כדי לתפוס את מקומו. אולי אפשר להבין זאת אחרת: פרידמאן היה מלחין ונגן טוב יותר מקירנברגר (על כך מעידה ההשוואה שטחית ביותר בין יצירות השניים), ומן הסתם היה הדבר ברור לכל. אולי הבין קירנברגר במאוחר שהוא עלול להפסיד את מעמדו ואת היתרונות שנגזרו ממנו, אם לא ירחיק את המתחרה המסוכן מעליו, ולפיכך האשים אותו ב"חתירה תחתיו"...
לאחר שמונה עשרה שנה בעיר האלה, קץ באך בשכרו הנמוך ועזב (1764) את משרתו. הוא העדיף לחיות כמוזיקאי עצמאי. ואולם, בתקופה בה עשה זאת וכאדם מבוגר ואמן בעל-שם עדיין אי אפשר היה להגיע לקיום כלכלי-עצמאי מספק, באמצעות הוראה והופעה קונצרטנטית. כיוון שלא עמדו לרשותו מקורות כספיים אחרים, נאלץ למכור את כתבי-היד שניתנו לו בירושה. ההחלטה לעשות זאת, נזקפת לחובתו כאילו הייתה לו אפשרות אחרת.
בשנת 1941 נוצר בגרמניה (הנאצית) סרט אודותיו. הסרט (אם לשפוט על פי הדוגמא) אינו מדייק בפרטים, עולמו הצלילי זר לאוזנינו, והוא משקף את ערכי התקופה והדוקטרינה המועדפת. תזכורת לכך, שהבנת העובדות ההיסטוריות תלויה גם בעיני המתבונן.
מוזיקה לכלי-מקלדת מאת וילהלם פרידמאן באך, בקלאביקורד ובצ'מבלו.
ביום שלישי, 23 בנובמבר במעלות וביום חמישי, 25 בו, במרכז למוזיקה ע"ש פליציה בלומנטל, ברחוב ביאליק בתל-אביב. שני הקונצרטים יחלו בשעה שמונה.
יצירות מן הרפרטואר לכלי-מקלדת שנכתבו (באזורים דוברי-גרמנית) במאה השמונה-עשרה, ובמיוחד מן המחצית השנייה שלה, עוררו שאלה של ביצוע. מהו, בעצם, כלי המקלדת שעבורו נכתבה כל יצירה?
הכותרת המקובלת והנפוצה משתמשת במונח "קלאביר" (הכיתוב הלועזי הוא Clavier ). למרבה הצער, זהו מונח כללי, שמשמעותו – מקלדת, והוא מתייחס לכל כלי-המקלדת שהיו בשימוש: פסנתר-הפטישים, הצ'מבלו והקלאביקורד. לכן אי אפשר לדעת, על פי הכותרת הזו, מהו הכלי המתאים לנגינת יצירה מסויימת. אפשרות אחרת היא – בחינת התוכן המוזיקלי. גישה רווחת סוברת שאפשר לקבוע, על פי התווים, לאיזה כלי-מקלדת כיוון המלחין. כך למשל, כשמופיעים סימני דינאמיקה (כלומר, סימנים המורים על נגינת צלילים שקטים או חזקים), היצירה מיועדת לפסנתר-הפטישים, שמאפשר שינוי כזה בצליל. הופעת סימן משולב של קשת ונקודות תחתיה מעידה על הנחיה לנגן סוג מסוים של ויבראטו (צליל שגובהו וניפחו משתנים במהירות רבה) מה שהיה אפשרי רק בקלאביקורד, ומעיד, לכן, על הנחיית המלחין, לנגן את יצירתו בכלי האינטימי הקטן. ומכאן, כברירת מחדל, ברור יהיה שיצירות שעל פי שפת התווים ששימשה לכתיבתן אינן דורשות שינויים מובהקים באופייים של הצלילים במהלך הנגינה – יתאימו לנגינה בצ'מבלו.
זו עמדה שלוקחת בחשבון מקרה האידיאלי, לפיו, ולמרות הכותרת הכללית,קיים איזה שהוא כלי-נגינה "אליו כיוון המלחין", כשכתב את היצירה. היא מזניחה או מתעלמת מן האפשרות שהמלחין חשב גם על היבטים אחרים, שהכתיבה המציאות החברתית.
עד המאה השמונה-עשרה התרכזה היצירה המוזיקלית האמנותית בחצרות המלכים והאצילים, משום שבמשך זמן רב היו הם אלו שמימנו אותה. במהלך המאה השמונה עשרה התחזק מאד מעמדה של הבורגנות ואזרחים רבים יכלו להרשות לעצמם להתעניין במוזיקה: להתעניין בקונצרטים, לשאוף ללמוד נגינה, להשתדל לרכוש כלי-מקלדת לשימושם האישי ולמצוא בנגינה בחוג המשפחה דרך יפה ליהנות משעות הפנאי. אפילו איכרים, פועלים וכל מי שחי מחוץ למרכזי הערים המבוססות החלו להתעניין במוזיקה. אמצעיהם היו מוגבלים במידה זו או אחרת והכתיבו את בחירתם בכלי-מקלדת, ממש כשם היום רכישת צ'מבלו או רכישת פסנתר-פטישים משמעותה הוצאה כספית שלא כל אדם יכול להרשות לעצמו.
קלאביקורד הוא כלי פשוט מבחינה מכאנית, ומשום כך – זול במחירו. יש לו כמה יתרונות מובהקים נוספים: מבנהו "פרימיטיבי", אין בו כל כך הרבה חלקים שעלולים להתקלקל ומחייבים טיפול, וצורת תיבה הקומפקטית שלו מאפשרת ויתור רגליים קבועות, מה שמאפשר ניוד קל ופשוט. בנוסף, הקלאביקורד "מחזיק-כיוון" טוב יותר משני כלי-המקלדת האחרים, הצ'מבלו (ואיתו הספינט) ופסנתר הפטישים. אלו הסיבות לכך שהקלאביקורד היה הכלי הנפוץ ביותר באיזורים דוברי הגרמנית באותה תקופה.
רבים ניגנו בקלאביקורד, עד תחילת המאה ה- 19. היידן ואפילו מוצרט השתמשו עדיין בקלאביקורד בבתיהם, על מנת להתאמן וכדי להלחין. בעוד שהיידן נתן ביטוי לאי שביעות רצונו מן המימדים הקטנים של הכלי, כתב מוצרט במכתב ששלח למי שעתידה הייתה להיות אשתו (בשנת 1789), מכתב בו תיאר יריב בתחרות נגינה (נגן העוגב הסלר (Johann Wilhelm Haessler, 1747 – 1822). מוצרט הוזמן להתחרות בנגינה עם הסלר, בדרזדן): "הוא נגן עוגב וקלאביקורד מצויין. האנשים פה חושבים, שאם אני בא מווינה, אני לא מכיר את הסגנון הזה, ולא יודע לנגן ככה".
השאלה, האם יש לנגן את הסונטות של מוצרט (או כל מלחין אחר) בפסנתר-פטישים או בצ'מבלו או בקלאביקורד כלל לא נשאלה בסוף המאה השמונה עשרה. חובבים כמו גם מוזיקאים "מקצועיים" ניגנו את המוזיקה באותו כלי-מקלדת שעמד לרשותם. לרוב היה זה הקלאביקורד... רק המצליחים מבין המוזיקאים, בעלי מעמד גבוה כיוהאן סבסטיאן באך, קרל פיליפ עמנואל באך, מוצרט והיידן, החזיקו ברשותם כמובן גם צ'מבלי מסוגים שונים ומאוחר יותר - פסנתרי פטישים. רק פרידריך הגדול ואחדים מבני האצולה יכלו להחזיק בארמונותיהם אוסף רב-גוני יותר של כלי-מקלדת מסוגים שונים.
גם המלחינים לקחו זאת בחשבון. בני מעמד המלוכה והאצולה ירדו במהלך המאה השמונה עשרה אט-אט מנכסיהם. לרשותם של המוזיקאים עמדו פחות ופחות משרות של "קפלמאייסטר", ואלו שהיו בנמצא – לא איפשרו קיום כלכלי מספק. מלחיני המאה השמונה עשרה הוכרחו לכוון את מבטם אל שכבות אחרות באוכלוסיה ולשים לב להעדפותיהם, כיוון שהיו מעוניינים ליצור לעצמם מקור הכנסה נוסף.
סיפור חייו של וילהלם פרידמאן באך מבטא באופן טרגי את השינוי הזה. הוא החזיק במשרת כנגן עוגב בכנסייה של העיר האלה בין השנים 1746 – 1764, תקופה שבמהלכה עשה ניסיונות רבים למצוא משרה אחרת, כיוון שיחסיו עם ראשי הכנסייה היו רעים. פרידמאן לא מצא משרה אחרת ולבסוף, לאחר שעזב את משרתו מבלי שיהיה לה תחליף, הייתה הכנסתו מבוססת רק על מתן קונצרטים והוראה. בשנות חייו האחרונות נאלץ היה למכור חלקים מאוסף כתבי-היד שירש מאביו. פרידמאן מת בעוני, בשנת 1774.
קרל פיליפ עמנואל באך, גיאורג פיליפ טלמאן ומלחינים (וגם מלחינות) נוספים הצליחו להתמודד עם השינוי. הם פרסמו "עיתונים מוזיקליים" בהמשכים, שנמכרו לקהל מינויים, מה שהבטיח הכנסה קבועה; וחשוב מכך, רובם המכריע של המלחינים כיוון את יצירותיו לכל כלי-המקלדת שהיו קיימים, מתוך רצון להרחיב את "חוג הלקוחות": הם כתבו את יצירותיהם לכלי-מקלדת כך, שיתאימו לכל כלי-הנגינה. על כך מעידות הוצאות רבות של יצירות לכלי-מקלדת שנושאות את הכותרת: “Pour le Clavecin ou Pianoforte…” ואשר הטקסט המוזיקלי בהן, משאיר מקום להתאמתן לאחד מכלי-הנגינה, ובכל פעם - באופן שונה.
נגינת יצירות שנכתבו במחצית השנייה של המאה השמונה עשרה מחייבת, אם כן, התייחסות שונה לשאלת כלי-הנגינה: לא "איזה כלי מתאים" כי אם "באיזה אופן אפשר לנגן יצירה, כל יצירה, בכל אחד מכלי המקלדת". השאלה הזו פותחת פתח לדיאלוג אחר בין המנגן למוזיקה, ואין לה, לטעמי, רק תשובה אחת, אלא תשובות הרבה...
כבר שנים שהמרחב הציבורי עמוס צלילים. את החנויות הקטנות של פעם החליפו הקניונים, ואת ה"טרנזיסטורים" הקטנים, ששימשו את בעלי-החנויות לשמיעת החדשות החליפה מערכת השמע במרכזי הקניות הגדולים. זו מערכת חזקה שנתמכת באקוסטיקה הנדיבה של החלל הענק והצליל שהיא מפיקה מתחרה, לרוב בלי הצלחה, במוזיקה הקצבית שמעדיפים הזבנים הצעירים, העובדים בכל אחת מן החנויות. בגני הילדים ובבתי הספר משתדלים לדרבן את הילדים לקחת חלק בפעילות החברתית (מופעים לילדים, טקסי קבלת – שבת, מסיבות פורים, תחרויות ספורט וחגיגות ימי-הולדת... ) "יותר חזק! לא שומעים! ". השקט גורש (בבושת פנים) מן הבתים והרחובות, ורק מי שמתרחק מאד ממקום יישוב יכול שוב למצוא אותו.
ומה בכך? הרי החיים השתנו בכל היבט. האוכלוסייה גדלה, קצב החיים הפך מהיר יותר, מספר הכבישים והדרכים גדל, הבניינים והמבנים גדלו, אמצעי התחבורה התרבו וגם העומס, נוצרה "סימפוניה" של צלילי צופרים, הכול תוסס ומבעבע ובלתי נמנע... אז אפשר להוסיף עוד פס-קול, מוזיקה קלה וקולנית. התרגלנו לקידמה ונוח לנו בה, נתרגל גם לרעש.
אופס, אני לא מצליחה ל"התרגל לרעש". מתרחקת, בלי לשים לב, ממרכזי הקניות, ואם הביקור בחנות הוא בלתי נמנע (קורה, מדי פעם) אני נמלטת ממערכת השמע השואגת מעל ראשי, בתוך שניות ספורות, מבלי לקנות, כמובן, שום דבר. פעם עוד ניסיתי לבקש ש"ינמיכו את עצמת המוזיקה". למודת ניסיון אני יודעת שבקשה כזו לא תועיל: או שהעובד יגחן לעבר המכשיר וישים עצמו כאילו הוא מטפל בכפתור כל שהוא, מבלי לעשות דבר, או שבאמת ינמיך את קולה של המוזיקה, במידה קטנה, ועדיין אסבול... כבר קרה, שהגעתי למסיבת חתונה רק על מנת למסור את המתנה לידי הזוג המאושר ועזבתי מייד. לקראת אירועים רועשים במיוחד אני "מתחמשת" באטמי אוזניים.
כמו מוזיקה, גם רעש הוא תופעה אקוסטית. לפעמים משתמשים בו לצורך ביטוי אמנותי, אבל לרוב – הנוכחות שלו כופה את עצמה על האוזניים. כופה את עצמה – וגורמת לנזק לאדם ולבעלי-החיים. מסתבר שרעש הוא בעיה סביבתית. נזקי הרעש לאדם רבים ומגוונים: מפגיעה בשמיעה (לזמן-מה או לצמיתות) ועד לאבדן שיווי המשקל והופעתן של בחילה ומיגרנות, עלייה בלחץ-הדם על הסכנות הנובעות ממנה, שיבושים בקצב הלב, הגברת זרימת האדרנלין, שיבוש פעולת הכליות, הגברת העייפות, היווצרות בעיות שינה. מלבד אלו – פוגע הרעש בריכוז, בבהירות המחשבה, ביכולת ללמוד או לנוח ואפילו גורם לשינוי חד במצב הרוח, או אף לדיכאון...
בארץ קיימת חקיקה ענפה המכוונת כנגד יצירת רעש: חוק העונשין, החוק למניעת מפגעים והתקנות למניעת נפגעים (מניעת רעש), תקנות רישוי עסקים, פקודת בריאות העם, פקודת הנזיקין ועוד. יש גם כמה רשויות האמונות על אכיפתם של דברי החקיקה הללו: משטרת ישראל, הרשויות המקומיות, היחידות הסביבתיות והמשרד לאיכות הסביבה. כל אלו אינם מועילים בהתמודדות עם הרעש הסביבתי, ההולך וגובר, ונדמה כאילו אי אפשר לעשות דבר – כנגד הרעש.
חבר שלח לי מייל שהפיח קצת תקווה: בבריטניה קמה עמותה ששמה לה למטרה ללחום ברעש. “Pipedown” הוא שמה – "רמקולים, החוצה!". על תומכיה של העמותה הגרמנית המקבילה נמנים: ולדימיר אשכנזי, כריסטוף פרגארדיאן, קורט מזור, פול בדורה-סקודה, סר נוויל מרינר, גדעון קרמר. אנשיה מבקשים להשפיע על הפוליטיקאים להתקין חקיקה שתאסור השמעת מוזיקה מתוך רמקולים, במרחב הציבורי: במרכולים, בקניונים, במסעדות ובבתי הקפה, בתחבורה הציבורית, בבתי מלון, בחדרי ההמתנה.... אתר הבית של העמותה אף מפרסם את שמותיהן וכתובותיהן של מסעדות "שקטות", לידיעת המעוניינים. בעיר לינץ שבאוסטריה, קיבלו חברי מועצת העיר בשנת 2009 החלטה ולפיה לא תותר הגברה במרחב הציבורי של המרכז העירוני. פרנסי העיר לינץ חיברו אמנה שקוראת לאחרים להצטרף אליהם ולתמוך בם: האדם מושפע ממה שהוא שומע, הם אומרים.
יש סיכוי.
(הקריקטורה המופיעה למעלה צויירה על ידי אנדרה גיל והופיעה בעיתון הצרפתי "אקליפס", ב – 1869. היא מראה את ריכרד ואגנר, שוקד על הגדלת האוזן האנושית, כדי להתאים אותה למימדי המוזיקה שלו...)
החלילית העתיקה ביותר שנמצאה היא חלילית בת תשעים אלף (90,000) שנה, והיא עשויה מעצם של נשר. ככל הנראה, הייתה האפשרות לנשוף בקנה חלול כל שהוא כלי להפיק צליל, הרעיון המוזיקלי הראשון שעלה במוחו של האדם... אחרי מחיאות הכפיים. החלילית הייתה - ועודנה - כלי נגינה מאד פופולארי. היא משמשת כיום ככלי-הנגינה הראשון עמו נפגשים ילדים במסגרת לימודים בבתי-הספר (במקרה הטוב בו לומדים הם מוזיקה, ולא תמיד, למרבית הצער), ורבים נשארים נאמנים לה גם בשנות בגרותם.
במאה השש-עשרה הייתה החלילית כלי נגינה אהוב מאד. משפחות מבוססות ברחבי אירופה החזיקו ברשותן אוסף חליליות בגדלים שונים, ונהגו להתכנס כדי לנגן ולשיר להנאתם, ביחד עם חברים. את המבנה המיוחד המוכר לנו היום, קיבלה החלילית במהלך המאה השבע-העשרה.
הנה, למשל, חלילית שנבנתה בידי פרידריך פון הואנה (בונה חליליות גרמני המתגורר בארה"ב) על פי מודל של חלילית שבנה אנגלברט טרטו (1676 - 1752). החלילית המקורית שמורה באוסף כלי-הנגינה של המוזיאון הלאומי הגרמני בנירנברג, והיא מיוחדת - גם בזכות צלילה היפה, וגם בזכות העיטור, העשוי כסף, שמקשט אותה במרכז ובשוליים. החלילית שייכת (יחד עם למעלה משלושים חליליות נוספות) לנגנית החליליות אינגריד פאול.
מלחיני תקופת הבארוק כתבו יצירות רבות עבורה, כיוון שהגמישות הצלילית והאפשרויות הוירטואוזיות המאפיינות את החלילית התאימו מאד לאידיאל הצלילי וההלחנתי, לסגנון המוזיקלי החדש, ששאף להיות חופשי ואקספרסיבי ככל האפשר. מאה וחמישים שנה מאוחר יותר, דעכה ההתעניינות בכלי הנשיפה הקטן, כאשר השתנו פני עולם המוזיקה, בעקבות השינויים החברתיים. אולמות הקונצרטים תפסו את מקומם של ארמונות המלוכה והאצולה, והאידיאל הצלילי גדל והפך אינטנסיבי וחזק - בהתאם לצורך... מה שלא הותיר לחלילית העדינה (כמו גם לצ'מבלו, ללאוטה ולויולה דה-גמבה) סיכוי רב לשמור על מעמדה הרם בין כלי-הנגינה.
בשלהי המאה התשע-עשרה תרם ארנולד דולמטש תרומה ניכרת להשבתה של החלילית לחיים כשבנה חליליות בבית-המלאכה שלו (וכלי-נגינה עתיקים נוספים) על מנת לבצע מוזיקה מוקדמת, בקונצרטים שערך עם בני-משפחתו ומוזיקאים אחרים.
גם היום מושכת החלילית רבים לנגינה בה. כלי פשוט, לא יקר - ולכן גם זמין, בעל רפרטואר נרחב.
בצד היותה כלי נגיש כל כך, מהווה הנגינה החלילית בדרגה האמנותית הגבוהה ביותר אתגר משמעותי לכל נגן ולכל מוזיקאי. ספרות-המוזיקה, מספר היצירות העצום שעומד לרשות החלילית, כולל גם יצירות מודרניות של מלחיני המאה העשרים ומלחינים בני זמננו. נגני חלילית מצידם - מפתיעים ומחדשים באפשרויות רבות נוספות. דוגמא לכך היא, למשל, הפוגה מסביב לשעון (BWV 596, בעיבוד לרביעייה) שמנגנת רביעיית החלילים הנהדרת "לקי סטארדסט אמסטרדם".
הרביעייה קיימת מאז 1978, מנגנת יצירות מקוריות ועיבודים, ומשתמשת לשם כך בחליליות היסטוריות ובחליליות שנוצרו על פי דרישות חבריה.
דוגמא נוספת לאפשרויות הפנטסטיות של הכלי היא הווריאציות על השיר האנגלי "עלים ירוקים" (Green Sleeves). השיר המוכר והאהוב בגירסתו המקורית כאן - בגרסת ג'אז, בנגינת אינגריד פאול בחלילית ואנדריאס פוהל בספנתר.
אינגריד מתארחת השבוע בקונצרטי סדרת הקונצרטים "צלילים ומילים מן הבארוק", ראו פרטים בפוסט קודם.
האזנה עריבה!
את עונת הקונצרטים 2010 – 2011 של הסדרה הקאמרית "צלילים ומילים מן הבארוק" יפתח קונצרט ובו מוזיקה איטלקית לחלילית. הסולנית היא נגנית החליליות האורחת אינגריד פאול. עוד מנגנים טל ארבל, ויולה דה גמבה, שריג סלע, חלילית, ואני, בצ'מבלו.
הקונצרט יתקיים במרכז התרבות "לדור ודור" במעלות, ב – 19 באוקטובר, ובמרכז למוזיקה ע"ש פליציה בלומנטל בתל-אביב, ב – 21 באוקטובר. שני הקונצרטים יחלו בשעה שמונה בערב.
החליליתנית אינגריד פאול למדה חינוך מוסיקלי במכללה למוזיקה בסארברוקן והמשיכה את לימודיה בתחום המוזיקה העתיקה ב"סקולה קאנטורום באזיליינסיס" בבאזל. אחר כך השתלמה אצל האן טול, קיז בקהופרנץ ברוכן.
אינגריד היא מוזיקאית פעילה, המופיעה ברחבי אירופה ודרום אמריקה, כסולנית או עם הרביעייה שלה "לינגואה מוזיקה" ועם התזמורת הסימפונית סארברוקן. במקביל, היא מלמדת נגינה בחליליות ומשמשת כמנצחת בבית הספר למוזיקה בסארברוקן, שם היא מתגוררת.
אינגריד פאול השתתפה בפסטיבלים שונים, "פסטיבל המוזיקה המוקדמת" בטאלין, אסטוניה, פסטיבלי מוזיקה עתיקה ברחבי גרמניה, פסטיבל “L’arte salva l’Arte” ברומא ואחרים. כסולנית הופיעה בין היתר עם התזמורת הפילהרמונית של סנט פטרסבורג בניצוחו של פרופ' ליאו קרמר. ב - 2008 השתתפה בביצוע האופרה "אגריפינה" מאת הנדל, בניצוחו של קונרד יונגהנל, בתיאטרון הלאומי של סארברוקן. במסגרת זו תשתתף בביצוע האופרה "פית'ון" מאת לולי, בדצמבר השנה.
נגינתה של אינגריד הוקלטה על ידי רשתות הרדיו והיא התארחה באולפני טלביזיה במולדתה. כמו כן הקליטה מספר תקליטורים: מוזיקה מוקדמת לחלילית, מוזיקה רב-קולית מוקדמת, מוזיקת ג'אז לחליליות ופסנתר, ותקליטור של מוזיקה בת זמננו.
אינגריד היא נגנית וירטואוזית, ובה בעת - מוזיקאית מרשימה ובעלת טעם טוב. מבקרי המוזיקה שהאזינו לה ציינו זאת שוב ושוב: "הסולנית, אינגריד פאול, הפגינה נגינה וירטואוזית מדהימה, בנגינתה נצצו כל הקישוטים והתבניות העיטוריות המורכבות. ראויה הייתה למחיאות הכפיים הסוערות של הקהל..." (2010).
בקונצרט הקרוב ננגן יצירות לחלילית ולשתי חליליות ובס מסופרר ולחלילית וצ'מבלו אובליגטו (סולני) מאת מלחינים ילידי איטליה, שסגנון ההלחנה שלהם איטלקי מובהק.
נשמיע יצירות מן המאה השבע- עשרה והשמונה-עשרה: שלוש קנצונות מאת ג'וליו מוסי וסונטה מאת דריו קסטלו, שחיו ופעלו בוונציה בראשית המאה השבע-עשרה, קנצונה וירטואוזית מאת אנג'לו נוטארי, שתי קנצונות מאת ג'ירולמו פרסקובלדי אשר פעל ברומא; עוד נשמיע סונטה יפיפיה מאת אבריסטה פליצ'ה דל' אבאקו שחי רוב ימיו מחוץ למולדתו, סונטה מעניינת מאת ג'ובני בטיסטה סמרטיני וסונטה מתודית מאת גיאורג פיליפ טלמאן.
קומיקס. ולא רק כחומר לקריאה, אלא גם כחומר גלם. ארנק לכסף-קטן, כריכה צבעונית לדרכון (שימושי במיוחד אצל חבורות-טיילים או משפחות הנוסעות יחד, כל הדרכונים בעלי הכריכה האחידה-למראה אחוזים בידו של אדם אחד, והוא תקשה להבחין - מה של מי..) פנקסון קטן, לרישום-חירום, בכריכה מיוחדת.
כרטיסי ברכה קצת אחרים ו"מגנטים" למקרר עם איורים של נטע אור. יפיפיים, צנועים במידתם, עדינים, המעלים חיוך בפני הקורא. תמיד יש לי כמה כאלו במגירת השולחן, נחמד להשתמש בהם, הם מתאימים עצמם לכל כך הרבה אירועים.
המוצרים המקסימים האלו, שנמכרים בדוכנים רבים בארץ עם מוצרים רבים אחרים כמותם, הם מעשה ידיהם של אנשים מיוחדים. שנים אני רוכשת בדוכנים הקטנים מן המגוון העצום של חפצים שימושיים עבורי ועבור בני משפחתי ומתנות שגורמות הנאה רבה לחברים, ובעצם - לכל מי שמקבל אותן מאיתנו (לפי התגובות החייכניות). אני שוכחת, שעצם מכירתם, והתמורה המתקבלת ממנה מסייעות לאנשים המיוחדים בדרך יפה ונדיבה כל כך, מפני שהם מתאימים לצרכים שלי, בלי שום הסתייגות.
ברשימת הקניות לחג שוב רשמתי לי את הדוכן של האנשים המיוחדים, ושוב נהניתי. איזה אוסף מרהיב של טוב ויופי!
לכל חוף יש ים משלו. הם אינם דומים זה לזה, מסתבר. משהו באופיו של האור משנה את התמונה לגמרי. זהו חוף הים של עיר הקייט הבלגית אוסטנד, ביום של חודש אוגוסט, יום שהיו בו גם רגעי שמש מלאה וגם - שעות גשם אחדות.
תצוגת כלי-המקלדת בברוג' הייתה מרתקת. לא רק משום שכלי-המקלדת היו טובים, מסוגים שונים, צבעוניים במראה שלהם ובסוגי-הצליל שהציעו. בנוסף לאלו, אפשר היה לפגוש שם כלי-מקלדת, או ליתר דיוק - תופעות מעולם כלי-המקלדת, שנדיר לפגוש אותן, ביחד.
אצל פרד בטנהאוזן ראיתי גימור למקלדת כפולה, מלאכת-מחשבת.
כלי-מקלדת נהדרים, יפים למראה ומרהיבים בצלילם הציע מתיאס גריוויש. באתר שלו תמצאו כלי-מקלדת רבים נוספים.
הנה צ'מבלו בעל "אוקטבה שבורה". שניים מן הקלידים, בצדה השמאלי של המקלדת, מחולקים לשניים, ומשמשים - כל מחצית שלהם - לצליל אחר. כך "מרווחים" הבונה והנגן של כלי-המקלדת שני צלילי באס נוספים, החשובים מאד לצ'מבלו ולספרות שנכתבה עבורו, מבלי שהבונה חייב להרחיב את המקלדת ובהתאם לכך - את תיבת התהודה כולה, ותוך שמירה על מידה ממוצעת של כלי-המקלדת, יתרון משמעותי לנגני כלי-מקלדת כזה, שמידותיו גדולות כבר מטבע-בריאתו...
בונה הצ'מבלי מיכאל שר הציג שני רעיונות מבורכים: האחד - מכשיר קטן, המסייע בהכנת לולאות למיתרים. לולאת המיתר צריכה להתלבש על פין-מתכת אשר קבוע בקצה לוח התהודה, ולהחזיק את מתח-המיתר, לכל אורכו. אם אין מכינים אותה כראוי - היא מתפרקת במהירות, והמיתר קופץ בעליזות (וברגע הלא-מתאים) אל מחוץ למסגרת ומשאיר את הקליד שלו מיותם מצליל. המכשיר הקטן אמור לפתור את בעיית התקנת הלולאה במהירות ובפשטות. עוד התקין מיכאל מנשא קטן בצידו השמאלי של הצ'מבלי, שעליו אפשר להניח תווים, עפרונות, וכל מה שדרוש למנגן בכלי. הפתרון פשוט, הוא אינו "היסטורי" כלל, אבל הוא מתאים מאד לכל דפי-התווים, העפרונות ומהדקי-הנייר-המשרדיים, המטרונום הזעיר, מפתח-הכיוון ומה לא... - ממש כל "כלי-העבודה" שנילווים לנגינה בצ'מבלו...
ועוד דוגמא לכלי-נגינה מיוחד: "וירג'ינל אם ובן", כלי מקלדת שהיה נפוץ באנגליה של המאה שש-עשרה, ושיש בו מגירה ובה כלי-נגינה נוסף. צליליו של הוירג'ינל הנוסף גבוהים באוקטבה מצלילי הוירג'ינל הגדול, ואפשר לחבר אותם כך, שבנגינת המקלדת הגדולה יצלצלו גם צלילי המקלדת הקטנה.
ביקור בתערוכה ממחיש יותר מכל חוויה אחרת את השוני העצום שבין עולמו של הפסנתר המודרני לעולמם של כלי-המקלדת ההיסטוריים לסוגיהם הרבים. לפסנתר המודרני דמות קבועה למדי, אחידה במימדיה, וההבדלים בין פסנתר אחד לאחר כל כך עדינים, שכמעט אינם ניכרים. בעולמם של כלי-המקלדת ההיסטוריים משמש כל שם-עצם (קלאוויקורד, צ'מבלו, פסנתר-פטישים ועוד) כשם-משפחה. אפשר לפגוש סוגים רבים ושונים של צ'מבלי או של פסנתרי-פטישים, על פי טיפוסי כלי-נגינה שונים שהיו קיימים בעבר, וגם כאלו שנבנו על יסוד כלי-הנגינה העתיקים, אבל יש להם "טוויסט" מודרני, מיוחד, אישי, שנובע מכשרונם של בוני כלי-המקלדת, אומנים מנוסים ויצירתיים. מי שמוכן להתנסות במשהו חדש, ללמוד שפה חדשה - יכול להינות מאד מן העושר הזה.
בברוג', עיר יפה במערב בלגיה, לא רחוק מחופו של האוקיאנוס האטלנטי, מתקיים כבר ארבעה עשורים, בקירוב, פסטיבל בינלאומי של מוזיקה עתיקה. כל מהדורה שלו – מוקדשת לנושא אחר. השנה, הושם הדגש על כלי-מקלדת היסטוריים. תערוכה של בוני כלי-מקלדת מכל רחבי העולם הייתה אחד מנושאי הפסטיבל, יחד עם סדרת קונצרטים ותחרות נגינה לנגנים צעירים.
בתערוכה אפשר היה לפגוש כלי-מקלדת רבים ושונים: צ'מבלי, ספינט ווירג'ינל מסוגים שונים, טיפוסי קלאוויקורד ופסנתר שונים. יחד איתם הוצגו אבזרים נלווים, פתרונות שונים לבעיות מחיי היום-יום של נגני כלי-המקלדת, ספריות תווים ותקליטורים. יתרון נוסף שהציעה התערוכה הוא האפשרות לפגוש את בוני כלי-הנגינה ולשמוע מפיהם על עבודתם.
נוהגים לסמן את תאריך תחייתו של הצ'מבלו ההיסטורי (להבדיל מהצ'מבלו המודרני, כמו זה שנבנה, לדוגמא, בהזמנתה ועל פי הנחייתה של לנדובסקה, בשלהי המאה התשע-עשרה ועל סף המאה העשרים) בשנות החמישים והשישים. בשנות השבעים ואפילו בשנות השמונים היה "צ'מבלו" כלי מקלדת, שצליליו הופקו על ידי מפרטים, והוא נבנה, לרוב, על פי מודל צרפתי שהיה מקובל בשליש הראשון של המאה שמונה עשרה. במהלך השנים שחלפו, הוסיפו בוני כלי-מקלדת היסטוריים לחקור ולתעד כלי-מקלדת רבים ואחר כך – בנו אותם. לאחרונה, מוצעים לקהל גם כלי-מקלדת חדשים, המבוססים על מודל היסטורי מתועד שעבר פיתוח נוסף, מודרני. כל כלי-הנגינה שהוצגו היו משובחים, ורמת הבניה והגימור היו גבוהות מאד. היום נהנים המוזיקאים ממגוון עצום של כלי-מקלדת ועושר של סוגי צליל, מגע, היקף מקלדת, אפשרויות רגיסטרציה (צבע-צליל), מראה וקישוט…. כנגנית נזדמן לי לא פעם להתאים את כלי הנגינה לתוכנית הקונצרט, וליהנות כך ממבט מעמיק יותר להיבטים רבים של המוזיקה שנכתבה לפני מאות בשנים. אולמות התצוגה בברוג' היו בשבילי כמו חנות צעצועים ענקית לילד בן חמש…
אוסף כלי-מקלדת מרשים ויפה הציגה מרטין ארגלי, שהסטודיו שלה ממוקם בדרום צרפת. לי הייתה זו הפעם הראשונה לפגוש באשה – בתחום שבו למין החזק יש שליטה כמעט מוחלטת. מרטין החלה לבנות כלי-מקלדת ב 1980, היא חקרה ובנתה מודלים רבים לאורך השנים, והתעמקה גם בצד האסתטי של בניית כלי הנגינה. את כלי המקלדת שלה מעטרים ציורים "קלאסיים" כמו גם עיטורים מודרניים, המבטאים את רעיונותיה שלה.
אנדרו דוראנד ואחיו רוברט הם בוני כלי-מקלדת ומשפצים (רסטוראטורים), בעלי ה"סטודיו חדר-המוזיקה", בסארי, בריטניה. אנדריו הביא איתו כמה וכמה כלי-מקלדת ובהם קלאוויקורד שנבנה על ידי רוברט גובל (1903 – 1991), מראשוני בוני כלי-המקלדת ומייסדה של שושלת של בוני כלי-נגינה שקיימת עד היום. הכלי נוצר בשנת 1937, והוא מצלצל – לאחר שטופל על ידי אנדריו, ולהפתעתי הרבה – פשוט נהדר.
באתר הבית של הסטודיו קיים תיאור מעניין של שיפוץ צ'מבלו אנגלי, שנבנה על ידי קירקמן בשנת 1775 ועבר הרחבה ושידרוג בשנת 1929, במטרה להוסיף לו מקלדת שניה ורגיסטר נוסף. שינויים אלו השפיעו עליו לרעה, בין היתר – נסדק קשות לוח התהודה שלו ובהמשך גם תוקן באופן בלתי הולם. המודרנה לא תמיד משפיעה לטובה..
"עסק משפחתי" נוסף הוא הסטודיו של סטין דקונינק הבלגי. אחיו הוא נגן ומנצח, ושיתוף הפעולה ביניהם הביא את סטין למצוא פתרון נאה לפירוק והרכבה נוחים של רגלי-הצ'מבלו, רגליםם עבות וכבדות בטיפוס צ'מבלו פלמי (דולקן) כבד במיוחד.
התערוכה העשירה הייתה קולנית מאד. מטבע הדברים, רצה כל מבקר להתוודע לכלי-הנגינה הרבים. ילדים ומבוגרים ניגנו וניגנו... החלל הגבוה והאקוסטיקה המעולה נתנו לצלילים תמיכה רבה, אופטימלית. צריך היה לצאת אל הרחוב כדי לשאוף אויר ולנשום שקט...
בדיוק באמצע חודש אוגוסט חוגגת בריסל פסטיבל קיץ. פסטיבל צבעוני, מלא דמיון, רעשני ועמוס מבקרים. אחת לשנתיים מציעה העיר למבקריה הרבים את מראהו של השטיח הססגוני של פרחים, רובם פרחים האופייניים לבלגיה, על שטחה של ככר העיר כולה (כמעט). בד בבד עמוסים הדוכנים בשווקים בכל מיני פירות, תותים, פטל, אוכמניות, דומדמניות; המסעדות מלאות סועדים מכל העולם וחנויות פתוחות עד אישון לילה, כשהעסקים עולים ופורחים גם הם. פנסי הרחוב מאירים ועמודי הפרחים ברחוב משפיעים צבעוניות כמעט לא מציאותית. שקיעת שמש ארוכה וקרני אור אחרונות שנעלמות רק כשכבר מתחלפת יממה אחת ביממה אחרת – מוסיפים נופך "רנה מגריט"י למחזה הזה. בקיץ 2010 התרחשו שני האירועים באותם ימים ממש, ומבלי להתכוון לכך – גם אנחנו היינו שם.
הפסטיבל הציע אירועים רבים ובין השאר, בסמוך למתחם מרתון - מופעי - מוזיקת - הרוק הקולניים ועל הדרך הראשית המוליכה אליהם, "פיזרו" בכיכר גם כמה פסנתרים, שידעו ימים יפים מאלו. כאילו ביקש מישהו מרעיונאי-הפסטיבל לומר: "באתם? בבקשה, נגנו". העוברים והשבים ניסו מדי פעם לחלץ מן המקלדת אקורד – שצלצל צורם ומשוחרר מדי - ומיד המשיכו הלאה בדרכם.
כשיש כל כך הרבה אנרגיה באוויר, קשה (אולי) למצוא עניין במשהו אינטימי, כמו נגינה.. בנייני הארט-נובו הרבים שלאורך הרחובות המרכזיים הוארו, וביניהם היה גם בניין מוזיאון כלי הנגינה של בריסל, ה – MIM. בתאורה החגיגית, ועל רקע השמיים הבלגיים הבהירים עדיין, אפשר היה לראות את עיטורי המתכת היפים שלו. כשירדה החשיכה, חזרנו אל הפרחים בכיכר. המסגרת הכהה הדגישה גוונים אחרים, שלא באו לביטוי קודם, באור יום. המציאות נדיבה, אומרת ס', מורתי.
במרכז בריסל עומד מבנה "ארט נובו" מעניין, חלק מקומפלקס הבניינים של מוזיאון כלי-הנגינה הבלגי. הבנין, משנת 1899, הוא מן היפים בבריסל, והאוסף אחד העשירים בפריטים והמעניינים ביותר.
במוזיאון ישנן ארבע גלריות נושאיות שונות. אחת מהן מוקדשת – ברובה המכריע – לכלי מקלדת. לפני המבקר נפרשת תצוגה של כלי-מקלדת מכל התקופות ומאיזורים רבים, כלי-מקלדת בעלי מנגנוני הפקת צליל שונים, מכל התקופות. אל התצוגה נילווים פרקי מוזיקה שהוקלטה בנגינה בחלק מן הכלים. אין כמו סיור בין כלי-הנגינה והאזנה לדוגמאות השונות, כדי להבהיר את יחסי הגומלין שבין הקומפוזיציה וכלי-הנגינה, ולחדד את הבדלי הגישות והסגנונות במה שאנחנו קוראים היום "מוזיקה עתיקה".
בין היתר אפשר לראות שם איך נראית סדנה של מי שבונה צ'מבלי (ובתוכה, כמובן, צ'מבלי בשלבים שונים של עבודה).
אפשר גם לפגוש כלי-מקלדת ארגונומיים, כמו זה שבתמונה.
את שם האמן או האמנית המופיע על הלוח בסמוך ליצירה זו - לא הצלחתי לאתר בספריית הרשת הענקית, אבל העבודה הגדולה הזו, שנמצאת במוזיאון האיזורי לאמנות מודרנית בעיר הקיט אוסטנדה, בלגיה, דרשה תשומת לב.
היא מורכבת מקלידי פסנתר ולוחותיו, שמונחים, אם מביטים בם מרחוק – בסדר מוקפד זה לצד זה, ואם בוחנים אותם מקרוב – באי סדר....
כמו המוזיקה שאפשר לנגן על כלי-המקלדת. התרחשויות אקוסטיות שבין הסדר לאי-סדר, ולהיפך.
את התמונה הזו צייר בשנת 1852 הצייר הגרמני אדולף מנצל והיא מוצגת בגלריה הלאומית בברלין. בתמונה דמויותיהם של המלך פרידריך הגדול, מנגן בחליל ומלבדו נראים בה קרל פיליפ עמנואל באך, היושב על יד הצ'מבלו, הכנר פרנץ בנדה, נגן החליל ומורהו של פרידריך, יוהאן יואכים קוואנץ, קרל היינריך גראון מלחין האופרה, ישובות על הספה הן שתי הנסיכות, אחיותיו של המלך, כשהן מאזינות לנגינתו: אנה עמליה נסיכת פרוסיה ו-ווילהלמינה, נסיכת ביירוית. התמונה נקראת "קונצרט לחליל".
התמונה מראה את חיי המוזיקה בארמון סן-סוסי כפי שתיאר אותם לעצמו הצייר, מאה שנים בקירוב לאחר שנתרחשו. התמונה מקסימה, היא יפה במציאות עוד יותר מאשר בגירסת הפיקסלים שלה, ואולם – אין היא מציגה "קונצרט" כפי שאנו מבינים אותו היום, אלא ערב מוזיקלי בארמון המלך, כצורת-בילוי של קומץ אנשים בני משפחת המלוכה עם מוזיקאי-החצר שלהם.
תופעת ה"קונצרט" באה לעולם לפני שלוש מאות וחמישים שנה בקירוב. תחילה בוונציה, בפריז ובלונדון ועם הזמן בכל רחבי אירופה. הקונצרט הזה, החדש, נבדל מאירועים מוזיקליים אחרים בכך, שהוא פתוח לקהל הרחב, גם אם אינו קהל מאזינים בני המעמד הגבוה, והוא אינו מתקיים בכנסייה לרגל אירוע דתי כל שהוא. הקונצרט המודרני פתוח לכל מי שמעוניין בו, תמורת תשלום.
בוונציה נבנה בשנת 1637 מבנה מיוחד, ה- Teatro San Cassiano , בו הועלו אופרות לקהל הרחב. בלונדון – החל הכנר ג'ון בניסטר לארגן קונצרטים פומביים ב – 1672. הוא התמיד בכך שש שנים, כשהוא מגיש תוכנית קונצרט מדי יום. את הרעיון של "סדרת הקונצרטים" המשיך לטפח סוחר הפחם ט' בריטון, שקיים את הקונצרטים ב"לופט" מעל מחסן הפחם שלו והתמיד בם במשך שלושים ושש שנים. סדרת הקונצרטים הלונדונית העיקרית הבאה בתור החלה בשנת 1776 ונמשכה עד 1848. הסדרה, "קונצרטי –המלך", הוקדשה למוזיקה עתיקה ובמיוחד ליצירותיו של הנדל. סדרת הקונצרטים הפומבית הפריזאית, ה – Concert spiritual, נהגתה בשנת 1725 על ידי אן דניקן פילידור, אבובן ומלחין שקיבל את רשותו (privilege) של המלך לואי החמישה-עשר לכך אף שילם תמורתה ל"אופרה הצרפתית" של אז, ה"אקדמיה המלכותית למוזיקה" כסף רב. המהפכה הצרפתית ביטלה את הפריבילגיות המלכותיות, ואת הסדרה הזו, אך איפשרה יוזמות נוספות.
העונה השביעית של סדרת הקונצרטים הקאמריים "צלילים ומילים מן הבארוק" תכלול השנה ששה קונצרטים קאמריים:
חליליות בניחוח איטלקי
מיצירות ג'וליו מוסי, אנג'לו נוטארי, סמרטיני ואחרים
(מעלות שלישי 19.10.10 , תל אביב חמישי 21.10.10 )
במלאת 300 שנה להולדתו של וילהלם פרידמאן באך
מוזיקה לצ'מבלו
(מעלות שלישי 23.11.10, תל אביב חמישי 25.11.10 )
פנדאנגו וטנגו
מוזיקה מוקדמת ומודרנית מספרד ומאמריקה הלטינית
(מעלות שלישי 04.01.11, תל אביב חמישי 06.01.11)
התקופה האליזבטנית במוזיקה
שירים ועיבודים כיליים
(מעלות שלישי, 22.02.11 , תל אביב חמישי 24.02.11 )
באכיאנה
מוזיקה מאת יוהאן סבסטיאן באך בין הסולו לחמישייה
(מעלות שלישי 29.03.11 , תל אביב חמישי 31.03.11 )
ארבעת האחים לבית באך
מיצירות וילהלם פרידמאן, קרל פיליפ עמנואל,יוהאן כריסטיאן ויוהאן כריסטוף פרידריך באך
(מעלות שלישי 17.05.11 , תל אביב חמישי 19.05.11 )
תוכניות קונצרטים מורכבות ממחשבות ומרעיונות מוזיקליים ואחרים, מסגנונות שונים של הלחנה, מיצירות שונות, מצירופים שונים של כלי נגינה ומצלולים מגוונים, אבל גם – מתקלות קטנות או גדולות, טעויות וביש-מזל. כל מוזיקאי שמופיע על במות יכול להיזכר בחוויות הפחות נעימות שעברו עליו, ואולם רובנו – נעדיף שלא לחשוב עליהן. מביך.
הפסנתרן הדני-אמריקני ויקטור בורגה דווקא חשב על התקלות שאמנים נתקלים בהן וזכר אותן היטב. הוא אפילו השתמש בהן כחומר גלם ליצירתו: "סטנד-אפ" פסנתרני-מוזיקלי. בורגה "טיפל" בקומפוזיציה המודרנית שנדמתה לו כאקראית, במערכת היחסים של הסולן עם התזמורת, בתדמית זמר-האופרה ובנושאים רבים קטנים-גדולים נוספים.
ויקטור בורגה נולד בדנמרק בשנת 1909, בן לזוג מוזיקאים יהודים. כישרונו כפסנתרן בלט כבר בילדותו והוא הוכתר כילד – פלא. שנים אחדות הופיע כפסנתרן קונצרטים, אך בשנת 1933 החל לשלב בהופעותיו קטעי "סטנד אפ" מוזיקלי – בסגנון ייחודי. עם עליית הנאציזם לשלטון בגרמניה הפך בורגה את התופעה הפוליטית החדשה לנושא בהופעותיו. בזמן פלישת הנאצים לדנמרק שהה, למזלו, בסיור קונצרטים בשבדיה, משם נמלט לפינלנד וממנה – באוניה האחרונה שהורשתה לצאת – לארה"ב. כפליטים רבים אחרים הגיע לאמריקה כשרק בגדיו לעורו, כל רכושו אז הסתכם ב - 20 דולרים. בורגה השתלב ב"עולם החדש" עד מהרה: למד אנגלית, התאים את הופעותיו לשפה ולקהל ונקלט בעולם האמנות והבידור האמריקאי – תחילה, באמצעות הרדיו, ועם הזמן גם בשידורי טלביזיה, בקולנוע ובהופעות על במות שונות, כסולן, כמנצח על הטובות שבתזמורות העולם. יחד עם פעילותו המוזיקלית עסק בצדקה, הקים קרן תרומות ופעל באמצעותה בארצות סקנדינביה, על מנת לציין כך את הערכתו לפועלן למען היהודים, בתקופת מלחמת העולם השנייה.
בורגה נפטר בשנת 2000, בגיל התשעים ואחת. הוא לא הפסיק להופיע לפני קהל ונפטר בשנתו, יום לאחר ששב מעוד אחד משישים הקונצרטים שנתן בשנת חייו האחרונה.
לאחד מספריו העניק בורגה את הכותרת: "החיוך הוא המרחק הקצר ביותר בין בני אדם". החיוך והצחוק היו לו חשובים, מאד חשובים. והוא דיבר על כך - ברצינות רבה.
הנה קטע מקונצרט בנגינת ויקטור בורגה– מוקדש לאותו אדם אמיץ, שקם מן הקהל ומתגייס, בהתראה קצרה, לבקשת הפסנתרן הוירטואוז, הלא הוא "המדפדף".
הקונצרט האחרון בסדרת הקונצרטים "צלילים ומילים" של עונת 2009 - 2010 יתקיים בקרוב: בתל-אביב, ב – 22 ביולי ובמעלות-תרשיחא ב – 27 ביולי 2010. טל ארבל, בוריס בגלמן ואני נגיש מוזיקה צרפתית מתחילת המאה השמונה-עשרה. דמותו (המוזיקלית) של מראן מארה, נגן מעולה ומלחין פורה, מי שחידש ועיצב את המוזיקה לויולה דה גמבה והלחין אין ספור יצירות לכלי הנגינה הזה, היא הציר של תוכניתנו. נשמיע את יצירתו המפורסמת – "פעמוני כנסיית ז'נבייב הקדושה בפאריז", את הטריו – "מארה", תמונות מוזיקליות לויולה דה גמבה ובס מסופרר, וגם עיבודים לצ'מבלו סולו מתוך מוזיקה שהלחין מארה לאופרה "אלסיד". עוד יתארחו בתוכנית שני מלחינים אחרים, שניגנו וכתבו לויול – מורהו של מארה, מייסד האסכולה הצרפתית לנגינת ויולה דה גמבה (ויול, בצרפתית) מסייה דה סינט קולומב, ואנטואן פורקרה, נגן וירטואוז, שאת המוזיקה שכתב אנחנו יכולים לשמוע ולהשמיע בזכות העובדה שנרשמה על ידי בנו, נגן ויול וצ'מבלו – ז'אן בפטיסט פורקרה.
שלושת הדמויות מייצגות שלושה דורות של מלחינים בכתיבתם לויול: סנט קולומב הוא המבוגר בשלושתם, כתיבתו מהורהרת, עדינה ומלודית. מראן מארה חוקר ומנסה את הויול, מרחיב את גבולות הנגינה בו ומטמיע ביצירותיו את כל מה שהוא מגלה אודות הכלי וכל מה שיוכל להפיק ממנו בצלילים. כתיבתו של מארה יכולה להיות מופשטת אך גם קונקרטית וייצרית. ואילו אנטואן פורקרה – הצעיר בשלושתם – מושפע ביצירתו מן הסגנון הוירטואוזי האיטלקי, ויצירתו חושנית וישירה. טל ארבל נולדה בתל אביב, בחרה במוזיקה בגיל צעיר, תחילה בנגינת חלילית ומאוחר יותר – בויולה דה גמבה. בתום לימודיה בארץ התמחתה טל בנגינה בויול אצל פאולו פנדולפו ב"סקולה קאנטורום באזיליינסיס", בעיר באזל. עם סיום לימודיה בשוויץ העתיקה טל את מושבה ללונדון, שם שהתה בחמש השנים האחרונות, כשהיא מופיעה, מלחינה ומקליטה. תקליט הבכורה שלה יצא לאור לא מכבר, והוא מציג אוסף מעניין של יצירות, סגנונות, תבניות וצורות מוזיקליים, בנגינה מאד אישית ומלאת הבעה. הכנר בוריס בגלמן נולד במוסקווה, שם החל בלימודי הנגינה בכינור. כעת הוא תלמיד תוכנית הלימודים המתקדמים בקונסרבטוריון של מוסקווה בהדרכת פרופ' לובימוב, ומתמחה בנגינת כינור בארוק בקונסרבטוריון של פאלרמו, בהדרכת אנריקו אונופרי וריקרדו מינאסי. הוא פעיל כסולן ובהרכבים קאמריים, השתתף בפסטיבלים רבים למוזיקה עתיקה באירופה ונגינתו הוקלטה עבור תחנות טלביזיה ורדיו רבות.
הנה יצירתו של מארה "פעמוני כנסיית ז'נבייב הקדושה בפריז", בנגינתם של אליס וניקולאוס הרנונקור והרברט טאקצי.
תחריט היא מיומנות עתיקת יומין. החיבור שבין התחריט למוזיקה – נוצר בסוף המאה החמש-עשרה, כאשר ההתעניינות והדרישה ליצירות הכתובות עלו מאד ואמנות העתקת היצירות המוזיקליות בכתב-יד לא סיפקה את הביקוש לכתבי-יד שהיו, ממילא, מאד-מאד יקרים.
בוונציה, בתחילת המאה השש-עשרה, השתמש אוטביו פטרוצ'י ב"שיטת-הדפסה" שעשתה שימוש בטכניקת תחריט בת שלושה שלבים: תחילה הוטבעו בדף החמשות (חמשת הקווים, המשמשים לכתיבת הווים), אחר כך מילות הטקטס, ולבסוף – התווים. התוצאה יפה, אך התהליך העבודה היה ארוך, מפרך ויקיר מאד (לא מן הנמנע הוא, שחומר רב הושלך בשל פגמים, עד אשר התקבלה תוצאה משביעת רצון).
הנה דוגמא: מתוך אוסף של כמאה מזמורים לארבעה קולות, Odhecaton.
באותו זמן, השתמשו באנגליה, ואחר כך גם בארצות השפלה, בשיטה שונה במקצת. תהליך ההטבעה של המידע על הנייר היה בן שלב אחד בלבד, הטקסט הורכב מחלקי-דפוס רבים, קטנטנים: חמשה קטנה ועליה תו, בגובה מסויים, באורך מסויים, או סימן אחר. את החלקים הקטנים הניחו זה בצד זה, וכך נוצרה השורה כולה. התוצאה לא הייתה מספקת, מבחינה וויזואלית, קווי החמשה לא יכלו להיות ישרים וחלקים. בשיטה זו השתמש פייר אטנייאן, כשהוציא לאור את המגניפיקט הזה, יצירה לעוגב.
מאוחר יותר, במיוחד המאה השמונה עשרה, נעשה שימוש נרחב בטכניקת תחריט על לוחות אבץ, פיוטר או נחושת. את החָמשַה יצרו באמצעות מעין מזלג בעל חמישה חודים, על מנת שהרווחים בתוך החמשה יישארו שווים זה לזה, ואת המידע המוזיקלי הוסיף ה"גרפיקאי" בכתב-ידו, כתב-ראי, כמובן (בכל שיטת הדפסה, על מנת שהמידע המופיע על הנייר יהיה בכיוון הנכון, יש להכין פלטת-הטבעה הפוכה). אני מתארת לעצמי, שהמלחין והגרפיקאי / דפס עבדו שכם אל שכם, ובכל פעם שהיה לוח מוכן – נעשה ניסיון הדפסה. המלחין יכול היה להורות לבעל-המלאכה להוסיף, למחק, לתקן ולשנות בהתאם לרצונו. כך, למשל, כותב פרנסואה קופרן באחד מספריו, שהעלה את המוזיקה שלו על הכתב, כדי שמי שמנגן אותה יוכל לדייק בנגינה (הדוגמא לקוחה מתוך ספר לימוד אמנות הנגינה בצ'מבלו, 1716).
זמן רב כבר אין משתמשים באמנות התחריט לצורך הדפסת יצירות מוזיקליות, אך כאמנות – היא חיה מאד. אחת מסדנאות התחריט הבודדות בארץ ממוקמת בכניסה לקיבוץ כברי, ממזרח לנהריה. זוהי "סדנת גוטסמן לתחריט". אמנים רבים יוצרים בה, יש בה אוסף עצום של עבודות אמנות, מוצגות בה תערוכות מתחלפות והצוות שלה בעל ניסיון רב, מה שהופך כל ביקור שם לחוויה מעשירה ומהנה מאד.
לפני ימים אחדים השתתפתי בסדנת מבוא מן הסדנאות המתקיימות שם מדי פעם, וערכתי היכרות אישית עם ראשית תהליך יצירת תחריט. העבודות שיצאו מתחת לידי ראשוניות מאד – אבל נהניתי כל כך!
היא נגנית ומלחינה, יוצרת תוכניות קונצרטים מתוך שיתוף פעולה עם אמנים – מוזיקאים מכל גווני הקשת ומרצה על מוזיקה. השבוע שמעתי אותה, מנגנת ומארחת את נגן-המריבה המצויין אסף רוט, מוזיקאי רב-גוני, שסגנונות מוזיקליים שונים שגורים אצלו, כאילו היו - כל אחד מהם - שפת האם שלו. הפסנתרנית אורית וולף אוהבת מוזיקה, אוהבת לנגן, ולא פחות מכך - אוהבת את הקהל שבא לקונצרט. בין נגינתם המשובחת של אורית ואסף ובין הקהל שהאזין להם, אפשר היה לחוש באותו "משהו מיוחד" שקשה להגדירו, שקיים לפעמים בקונצרט החי ולא קיים בהאזנה להקלטות, טובות ככל שיהיו.
נהניתי מאד.
לפני כחודש נבנה ליבו של הצ'מבלו. כעת, כבר אפשר לראות את הגוף כולו, לאחר שבנייתו הושלמה. גם המקלדת כבר מונחת במקומה. הצ'מבלו הזה, על פי מודל צרפתי מן השליש הראשון של המאה השמונה עשרה, יהיה בעל מקלדת אחת.
הוא הולך ונבנה בפאריז, בסטודיו של ריינהרד פון נאגל.
בעשור האחרון נוספו למדף הספרים לילדים ספרים רבים על מוזיקה ומוזיקאים, מכל מיני זוויות. אחד המקסימים שבהם הוא הספר "התזמורת מתלבשת" שנכתב בידי הסופרת (והמאיירת) האמריקאית קרלה קַסְקִין, ואוייר בידי מרק סימונה. הספר תורגם מאנגלית על ידי תלמה אליגון, שגם הוסיפה לו אחרית דבר. בספר מתוארות ההכנות שעורכים חברי התזמורת הפילהרמונית של ניו – יורק לפני הופעתם, מתוארת הגעתם לאולם הקונצרטים והרגעים שלפני תחילת הקונצרט, ואפילו ה"אין-סיפור" הזה מתגלה כסיפור מרתק.
בצד הספרים המתורגמים, שזמן רב היוו את חלק הארי של ספרי המוזיקה, יצאו לאור בשנים האחרונות שלוש סדרות ספרים מהנות מאד שנכתבו בידי אמניות ישראליות, שחקנית ושתי מוזיקאיות.
ניצה שאול כתבה סדרת ספרים לילדי הכיתות הנמוכות של בית הספר היסודי, על פי תוכניות המופעים שלה, קונצרטים מוסברים לילדים, שבעריכתה ובהנחייתה. שאול מספרת את סיפורי ילדותם של מלחינים מוכרים. את הספרים איירה בחן יונת קציר-גולן. לכל ספר נלווה תקליטור ובו אוסף פרקים מיצירות המלחין עליו מספר הספר. בסיפוריה של ניצה מתוארים חייהם של המלחינים ("ויולדי – ג'ינג'י כל עונות השנה", "יוהן שטראוס מלך הולס" ואחרים) כשעוד היו ילדים, באמצעות שיחות בין דמותם (הדמיונית, בחלקה) ובין הדמויות שסבבו אותה ואירועים שונים מחייהן. ההגשה המיוחדת הזו נובעת מניסיונה של שאול כשחקנית מוערכת.
הפסנתרנית והמוזיקולוגית אסתרית בלצן כתבה עד כה שני ספרים המיועדים לקוראים מבוגרים יותר. את הספרים, "היידן ובטהובן" ו- "מכתבים ממוצרט"), איירה הילה חבקין, במינימליזם ובעדינות. כתיבתה של אסתרית רבת שכבות: יש בה תיאור היסטורי של התקופה, של גיבורי הסיפור, ניתוח של קשרים והקשרים, שילוב נבון ועשיר של דוגמאות מוזיקליות מהקלטותיה בטקסט והתייחסות לשאלות שהן רלבנטיות גם לתחומי חיים אחרים (כמו, למשל, יחסי מורה – תלמיד). גם לספריה של בלצן נלווים תקליטורים, ולשמחתי - רשימת פרקי היצירות והמוזיקאים המבצעים אותן מפורטת בסוף כל ספר.
האמנית המאיירת הילה חבקין, ילידת 1948, אהובה עלי מאד. "ספר המאיירים הגדול" (מוזיאון ישראל והוצאת עם עובד) מארח אותה בין זוכי פרס המוזיאון לאיור ספרי ילדים (חבקין זכתה בו שלוש פעמים, עד שיצא הספר לאור...) לראיון מעניין. הילה איירה למעלה ממאה וארבעים ספרי ילדים, רבים מכירים את איוריה – גם אם אינם יודעים מה שמה של המאיירת. האיורים של הילה חבקין עדינים, מלאי פרטים קטנים שאפשר לגלותם בהתבוננות חוזרת, יש בהם הומור ודמיון, ריחות וצבעים של עולמות שונים ורחוקים והמון, המון אופטימיות. לטעמי, הם מאד מרגשים.
ממש לאחרונה יצאו לאור ספריה של החלילנית אראלה תלמי. גם אותם איירה הילה חבקין. אראלה, ילידת קיבוץ אפיקים, היא נגנית חליל נהדרת ומוזיקאית מעולה, הכותבת בחרוזים סיפורים מתוקים שמיועדים לפעוטות ולילדי הגן. אראלה מציגה כלי נגינה, בינתיים: את החליל ("אל הגליל בעקבות החליל") ואת החצוצרה ("מי מנמנם פה בתוך החצוצרה?"). הילדים גיל ויונתן וכלי-הנשיפה הם גיבורי אגדות שיש בהן נוף ארץ-ישראלי, חיי יום-יום, עולם תרבותי של כאן ועכשיו. תלמי, סולנית מוכרת, ניגנה גם בתזמורת הקאמרית הישראלית ובהרכבים קאמריים מכל סוג, יצירות קלאסיות ומודרניות, והיא שוזרת אל תוך האגדות שחיברה גם מעט מידע על כלי-הנגינה, מבלי שהאגדות הישראליות מאבדות משהו מקסמן. מידות הספרים מותאמות בדיוק לידיים קטנטנות, האיורים המלווים את החרוזים משתרעים על הדף כולו (ראו בתמונה), והם מהיפים שראיתי.
ספרי הילדים של ילדותי שהנושא שלהם היה מוזיקה, היו "רציניים" והיו מיועדים לילדים שממילא מצאו עניין במוזיקה קלאסית. הספרים היפים של היום מאפשרים לכל אדם להתוודע למוזיקה, בכל גיל. נעים לדעת שיש ביניהם ספרים נהדרים - שנכתבו בעברית.
"שלישיית בלוויל" הוא סרט אנימציה (2003) צרפתי –קנדי והסיפור הוא סיפורם של סבתא ונכד, בפרבר מרוחק של פאריז, צרפת. הסבתא, מדאם סוזה, מגדלת בביתה את הנכד שלה, צ'מפיון, שהתייתם מהוריו. שלא כבסרטי אנימציה אחרים, מזכיר האיור את עולם הקריקטורה (ובפרט - את הקריקטורות העוקצניות והמקסימות של אלבר דובו (Dubout)). הדמויות (והעולמות בהם הן חיות) מאוירות בהגזמה, התכונות שלהן מוקצנות.
שלישיית זמרות מזדקנות חיה בעוני בעיר מודרנית, משל לעיר ניו יורק. אל העיר מגיעה מדאם סוזה, שחצתה באורח ניסי ובלווית הכלב שלה, ברונו, ים סוער, אוקיינוס גדול וזועף. הסבתא מחפשת את הנכד שגדל מילד לנער, והפך - בעזרתה - לרוכב אופניים מוכשר. צ'מפיון נחטף בעודו מדווש על מסלול ה"טור דה פראנס". שלישית הנשים, ששמה "שלישיית בלוויל" – כשמה של העיר בה הן חיות – תסייע לסבתא שאיבדה את כל כספה בדרך, תארח ותלין אותה, תעזור לה למצוא ולהציל את הנכד, ותיפרע יחד איתה מחוטפיו: אנשי מאפיה אמריקנים, חובבי מרוצי-אופניים, הימורים ובצע-כסף, אדישים לחייהם של רוכבי האופניים.
אל תוך פס הקול של הסרט, הכולל מוזיקת-ג'אז, פס הקול של הבארים של שנות העשרים, משובץ פרק ה"קירייה אליסון" מתוך המיסה בסי מינור מאת מוצארט. המוזיקה של מוצרט מלווה את תמונת הסערה המתחוללת בים, סערה בה נאבקת הסבתא, בתוך סירה שגודלה כדליפת אגוז, כשהיא יוצאת בנחישות למצוא את הנכד שנעלם. הניגוד החריף בין הפרק הזה, פרק מרגש גם כשהוא בהקשרו הרגיל והצפוי, ובין המוזיקת הג'אז הקלילה - נוגע ללב.
שלושת הזמרות המזדקנות חיות בעוני רב. מה שעולה על שולחנן הוא תבשילי צפרדעים שצדו בברוטאליות בביצה שמחוץ לביתן. אבל חייהן מלאי עניין ומוזיקה. סבתא סוזה תמהה על המסירות שהן מגלות כלפי חפצי הבית: העיתון, שואב-האבק והמקרר (הריק) – עד שמתברר לה, ולצופה, שאלו משמשים ככלי-נגינה, ושהשלוש עדיין "מנגנות" בם, להנאתן, כפי שעשו כל ימיהן.
הסרט הוא כמעט "סרט אילם". ברגעים המועטים שיש בו טקסט, שפתו צרפתית, מתובלת ב"ג'בריש" כל שהוא. אבל אין צורך להבין דבר מן הנאמר. האיור והמוזיקה מספרים את הסיפור: סיפור על מוזיקה, זקנה ועוני בעיר המודרנית הגדולה, אהבה ומסירות בלי גבול, ואושר.
לא, הוא איננו מבקר מוזיקה בעצמו, אלא קברטיסט, פסנתרן מעולה, מלחין וסטיריקאן. קרייזלר נולד בוינה, 1922, ונמלט ממנה עם הוריו לאחר סיפוחה של אוסטריה לגרמניה, ב - 1938. ב - 1943 הצליחה המשפחה להגיע לארה"ב. קרייזלר ניסה את מזלו בהוליווד ורשם הצלחות לא מעטות בסצינת הקולנוע, לרבות שיתוף פעולה עם צ'רלי צ'פלין, אך נאלץ להופיע (ואולי העדיף לא לוותר על כך) בבָרים, כשהוא שר שירים עוקצניים שחיבר והלחין בעצמו. חברות התקליטים דחו את יצירתו, בטענה שהיא "לא-אמריקנית", ובשנת 1955 שב קרייזלר לאירופה. הוא חי בוינה, מינכן, ברלין, זלצבורג, באזל - וכיום מתגורר עם אשתו בזלצבורג, עדיין פעיל: כותב, מפרסם, מנהל אתר-אינטרנט... לשיא הצלחתו זכה אמנם בשנות החמישם והשישים, אבל גם לאחר מכן עוד הייתה יצירתו רלבנטית, כפי שהיא היום.
אני אוהבת מאד-מאד את שיריו, את נגינת הפסנתר הוירטואוזית שלו, את שליטתו הפנטסטית בשפה הגרמנית שמאפשרת לו גוונים רבים של הבעה ומשחקי-מילים משעשעים, את המבטא הווינאי שהוא מרבה להשתמש בו, את עוקצנותו ואת הביקורת המדוייקת - והרלבנטית - שהוא משמיע.
יצירה גאונית, לטעמי, היא שירו של המבקר המוזיקלי.
זהו קטע ארוך למדי, אורכו - למעלה משבע דקות.
המון יצירות מרכיבות את החיבור המוזיקלי הזה, ציטוטים ורמזים, והכל בנגינה מבריקה ותוך שהמוזיקה משרתת היטב את הטקטס. הנה תרגום שהכנתי. לצערי, הוא לא משמר את משחקי המילים ולא את החריזה...
"כל עיתון מגיע לתפוצה גדולה יותר,
בעזרת המבקר המוזיקלי.
וכך - גם לי יש הכבוד לעשות קריירה
כמבקר מוזיקלי.
אין לי שום מושג מהי מוזיקה,
כי אני רוקח במקצועי,
אבל אני יודע טוב מאד מהי ביקורת:
ככל שזה רע יותר - שמחים יותר האנשים!
זה שייך לחובותי - כמבקר מוזיקלי
לחרב את היפה.
אם אמצא משהו יפה -
אהיה מוכרח לבטל אותו - כמבקר מוזיקלי.
אף מוזיקאי לא יכול להיות יותר חכם ממני,
כי אני הרי לא מבין מה הוא עושה,
'פני זה אני אומר על כל מלחין:
רק אחרי שהוא מת - הוא טוב.
כן! סופסוף יש לי ג'וב,
והעיתון משלם לי בעין יפה,
אנ' יושב במקום הראשון
והזמרים רואים ת'פרצוף שלי
הורטנק ומוריץ בלאכר
מפחדים מהצחוק הלעגני שלי
ד'אינדי עם סטרווינסקי וגם ווארזה
הם טובים - אבל אני יותר!
כן, יכולתי להיות מרוצה,
הגורל הרעיף עלי רק טוב
אבל, משהו משגע אותי,
אני שם לב לכך, בכל קונצרט.
אני רואה שהקהל נמס כמו שעווה
כשהמוזיקה נוגעת בכל החושים,
אני רואה, איך תוך כדי הקשבה,
לכמה גברים נוטפת דמעה על משקפיהם.
רק בשבילי, ההאזנה היא חסרת-טעם,
כי אני לא-מוזיקלי...
אני רואה, איך עלמה עדינה,
תופסת בחזקה את היד של החבר שלה,
איך סבתאל'ה רועדת,
מורידה שת השרשרת מצוארה,
שלא תחנק למות מרב התרגשות...
רק אני יושב ואפילו לא מקשיב.
כי אני לא-מוזיקלי!
לחג-המולד נותנים לי במתנה תקליטים.
אני צריך עניבות, ונעליים חדשות!
כשאני בא לביקור -
משמיעים תקליטים..
ואני יושב בצד ולא מקשיב.
אבל אחרים מקשיבים, וקסם המוזיקה
פועל על כל העולם.
המוזיקה מרגשת את כולם,
הרעים הופכים טובים
והחולים - בריאים
במיוחד אצל מוצארט ובאך...
ורק אני יושב, ומגרד לי בשקט ת'סנטר
כי אני לא מוזיקלי!
כילד למדתי באמת פסנתר...
והתאמנתי יפה-יפה בבית,
אבל לא הצלחתי לעבור יצירות מסויימות...
אחר כך למדתי כינור,
והתאמנתי יפה-יפה והרבה,
ואז נפטר המורה שלי,
והוריש לי את כל כספו,
בתנאי שלא אנגן לעולם.
אבל הייתי מוכרח לעשות משהו,
וככה נסיתי להיות סופר,
ומו"ל אחד, לחש לי באוזן כשבאתי אליו:
"בבקשה אל תכתוב ספר על שוברט"..
שמח הלכתי הביתה,
התיישבתי וכתבתי:
"שוברט היה מהפכן,
מלחין גדול
לא היה לו אפ'פם כסף
ז'תומרת הוא היה מפסידן
הוא כתב כמה צלילים,
גם כמה בטח נורא יפים,
בשבילי זה די חָיַיתי,
כי אני לא מוזיקלי!
אם זה שוברט או צ'ייקובסקי'
ברהמס, ליסט או דניאפרופטרובסקי,
אם זו סימפוניה או פתיחה,
רוק נ'רול או הוואלק'ורה,
חליל הקסם או הכלה המכורה,
בשבילי זה הכל - רעש!
הספר היה מייד רב-מכר,
והרבה אנשים אמרו:
"גאוני!
עצום!
אתה חייב להיות מבקר!"
אמרתי - כן!
וכך היה!
אני הולך לקונצרט ולאופרה
ואני שומע שם את השטויות,
אנשים אוהבים את זה, ואני מגיע למסקנה
שאולי יש במוזיקה, בכל זאת, משהו...
אבל מה זה, המשהו,אנ'לא תופס,
כי אני לא-מוזיקלי!
העוגב מצלצל ומקהלת הנערים שרה,
והקונטרפונקט מתפתח,
התוף מתנפץ, המנצח רועד,
וככל הנראה הכינורות מתייפחים...
בסוף ישנן מחיאות כפיים רועמות,
ורק אני האיש היחיד באולם...
שאיננו מוזיקלי!
כל עיתון מגיע לתפוצה גדולה יותר,
בעזרת המבקר המוזיקלי.
וכך גם לי יש הכבוד, לעשות קריירה
כמבקר מוזיקלי.
סחטתי, בפיקחות, את המשרה הזאת,
אני לא שונא שום דבר כמו שאני שונא מוזיקה,
ומפני שהמוזיקה לא אומרת לי כלום,
אני מחזיר למוזיקאים - כגמולם!
הא! חכו-חכו, אתם תשלמו,
תכרעו ברך לרגלי למבקר המוזיקלי.
אני עיקבי, בזה שאני לא מכיר שום כשרון!
ומשום שאני יודע שאינני יכול כלום,
אני לא נותן לאפ'חָד להצליח.
והעורך מעריך מאד את דעתי השלילית,
כשהקהל קורא: "בראבו!".
לא יעזור לכם כלום, כי אני כאן,
והקולגות מברכים אותי...
כי לכל מוזיקאי זה מאד נעים,
כשמדברים רעות על מישהו אחר...
תחי המוזיקה!"
, 
