ביום שלישי, 23 בנובמבר במעלות וביום חמישי, 25 בו, במרכז למוזיקה ע"ש פליציה בלומנטל, ברחוב ביאליק בתל-אביב. שני הקונצרטים יחלו בשעה שמונה.
יצירות מן הרפרטואר לכלי-מקלדת שנכתבו (באזורים דוברי-גרמנית) במאה השמונה-עשרה, ובמיוחד מן המחצית השנייה שלה, עוררו שאלה של ביצוע. מהו, בעצם, כלי המקלדת שעבורו נכתבה כל יצירה?
הכותרת המקובלת והנפוצה משתמשת במונח "קלאביר" (הכיתוב הלועזי הוא Clavier ). למרבה הצער, זהו מונח כללי, שמשמעותו – מקלדת, והוא מתייחס לכל כלי-המקלדת שהיו בשימוש: פסנתר-הפטישים, הצ'מבלו והקלאביקורד. לכן אי אפשר לדעת, על פי הכותרת הזו, מהו הכלי המתאים לנגינת יצירה מסויימת. אפשרות אחרת היא – בחינת התוכן המוזיקלי. גישה רווחת סוברת שאפשר לקבוע, על פי התווים, לאיזה כלי-מקלדת כיוון המלחין. כך למשל, כשמופיעים סימני דינאמיקה (כלומר, סימנים המורים על נגינת צלילים שקטים או חזקים), היצירה מיועדת לפסנתר-הפטישים, שמאפשר שינוי כזה בצליל. הופעת סימן משולב של קשת ונקודות תחתיה מעידה על הנחיה לנגן סוג מסוים של ויבראטו (צליל שגובהו וניפחו משתנים במהירות רבה) מה שהיה אפשרי רק בקלאביקורד, ומעיד, לכן, על הנחיית המלחין, לנגן את יצירתו בכלי האינטימי הקטן. ומכאן, כברירת מחדל, ברור יהיה שיצירות שעל פי שפת התווים ששימשה לכתיבתן אינן דורשות שינויים מובהקים באופייים של הצלילים במהלך הנגינה – יתאימו לנגינה בצ'מבלו.
זו עמדה שלוקחת בחשבון מקרה האידיאלי, לפיו, ולמרות הכותרת הכללית,קיים איזה שהוא כלי-נגינה "אליו כיוון המלחין", כשכתב את היצירה. היא מזניחה או מתעלמת מן האפשרות שהמלחין חשב גם על היבטים אחרים, שהכתיבה המציאות החברתית.
עד המאה השמונה-עשרה התרכזה היצירה המוזיקלית האמנותית בחצרות המלכים והאצילים, משום שבמשך זמן רב היו הם אלו שמימנו אותה. במהלך המאה השמונה עשרה התחזק מאד מעמדה של הבורגנות ואזרחים רבים יכלו להרשות לעצמם להתעניין במוזיקה: להתעניין בקונצרטים, לשאוף ללמוד נגינה, להשתדל לרכוש כלי-מקלדת לשימושם האישי ולמצוא בנגינה בחוג המשפחה דרך יפה ליהנות משעות הפנאי. אפילו איכרים, פועלים וכל מי שחי מחוץ למרכזי הערים המבוססות החלו להתעניין במוזיקה. אמצעיהם היו מוגבלים במידה זו או אחרת והכתיבו את בחירתם בכלי-מקלדת, ממש כשם היום רכישת צ'מבלו או רכישת פסנתר-פטישים משמעותה הוצאה כספית שלא כל אדם יכול להרשות לעצמו.
קלאביקורד הוא כלי פשוט מבחינה מכאנית, ומשום כך – זול במחירו. יש לו כמה יתרונות מובהקים נוספים: מבנהו "פרימיטיבי", אין בו כל כך הרבה חלקים שעלולים להתקלקל ומחייבים טיפול, וצורת תיבה הקומפקטית שלו מאפשרת ויתור רגליים קבועות, מה שמאפשר ניוד קל ופשוט. בנוסף, הקלאביקורד "מחזיק-כיוון" טוב יותר משני כלי-המקלדת האחרים, הצ'מבלו (ואיתו הספינט) ופסנתר הפטישים. אלו הסיבות לכך שהקלאביקורד היה הכלי הנפוץ ביותר באיזורים דוברי הגרמנית באותה תקופה.
רבים ניגנו בקלאביקורד, עד תחילת המאה ה- 19. היידן ואפילו מוצרט השתמשו עדיין בקלאביקורד בבתיהם, על מנת להתאמן וכדי להלחין. בעוד שהיידן נתן ביטוי לאי שביעות רצונו מן המימדים הקטנים של הכלי, כתב מוצרט במכתב ששלח למי שעתידה הייתה להיות אשתו (בשנת 1789), מכתב בו תיאר יריב בתחרות נגינה (נגן העוגב הסלר (Johann Wilhelm Haessler, 1747 – 1822). מוצרט הוזמן להתחרות בנגינה עם הסלר, בדרזדן): "הוא נגן עוגב וקלאביקורד מצויין. האנשים פה חושבים, שאם אני בא מווינה, אני לא מכיר את הסגנון הזה, ולא יודע לנגן ככה".
השאלה, האם יש לנגן את הסונטות של מוצרט (או כל מלחין אחר) בפסנתר-פטישים או בצ'מבלו או בקלאביקורד כלל לא נשאלה בסוף המאה השמונה עשרה. חובבים כמו גם מוזיקאים "מקצועיים" ניגנו את המוזיקה באותו כלי-מקלדת שעמד לרשותם. לרוב היה זה הקלאביקורד... רק המצליחים מבין המוזיקאים, בעלי מעמד גבוה כיוהאן סבסטיאן באך, קרל פיליפ עמנואל באך, מוצרט והיידן, החזיקו ברשותם כמובן גם צ'מבלי מסוגים שונים ומאוחר יותר - פסנתרי פטישים. רק פרידריך הגדול ואחדים מבני האצולה יכלו להחזיק בארמונותיהם אוסף רב-גוני יותר של כלי-מקלדת מסוגים שונים.
גם המלחינים לקחו זאת בחשבון. בני מעמד המלוכה והאצולה ירדו במהלך המאה השמונה עשרה אט-אט מנכסיהם. לרשותם של המוזיקאים עמדו פחות ופחות משרות של "קפלמאייסטר", ואלו שהיו בנמצא – לא איפשרו קיום כלכלי מספק. מלחיני המאה השמונה עשרה הוכרחו לכוון את מבטם אל שכבות אחרות באוכלוסיה ולשים לב להעדפותיהם, כיוון שהיו מעוניינים ליצור לעצמם מקור הכנסה נוסף.
סיפור חייו של וילהלם פרידמאן באך מבטא באופן טרגי את השינוי הזה. הוא החזיק במשרת כנגן עוגב בכנסייה של העיר האלה בין השנים 1746 – 1764, תקופה שבמהלכה עשה ניסיונות רבים למצוא משרה אחרת, כיוון שיחסיו עם ראשי הכנסייה היו רעים. פרידמאן לא מצא משרה אחרת ולבסוף, לאחר שעזב את משרתו מבלי שיהיה לה תחליף, הייתה הכנסתו מבוססת רק על מתן קונצרטים והוראה. בשנות חייו האחרונות נאלץ היה למכור חלקים מאוסף כתבי-היד שירש מאביו. פרידמאן מת בעוני, בשנת 1774.
קרל פיליפ עמנואל באך, גיאורג פיליפ טלמאן ומלחינים (וגם מלחינות) נוספים הצליחו להתמודד עם השינוי. הם פרסמו "עיתונים מוזיקליים" בהמשכים, שנמכרו לקהל מינויים, מה שהבטיח הכנסה קבועה; וחשוב מכך, רובם המכריע של המלחינים כיוון את יצירותיו לכל כלי-המקלדת שהיו קיימים, מתוך רצון להרחיב את "חוג הלקוחות": הם כתבו את יצירותיהם לכלי-מקלדת כך, שיתאימו לכל כלי-הנגינה. על כך מעידות הוצאות רבות של יצירות לכלי-מקלדת שנושאות את הכותרת: “Pour le Clavecin ou Pianoforte…” ואשר הטקסט המוזיקלי בהן, משאיר מקום להתאמתן לאחד מכלי-הנגינה, ובכל פעם - באופן שונה.
נגינת יצירות שנכתבו במחצית השנייה של המאה השמונה עשרה מחייבת, אם כן, התייחסות שונה לשאלת כלי-הנגינה: לא "איזה כלי מתאים" כי אם "באיזה אופן אפשר לנגן יצירה, כל יצירה, בכל אחד מכלי המקלדת". השאלה הזו פותחת פתח לדיאלוג אחר בין המנגן למוזיקה, ואין לה, לטעמי, רק תשובה אחת, אלא תשובות הרבה...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה