יוהאן סבסטיאן באך. דואו צ'מבלי

רשומה זו היא כבר הרשומה המאה של "קלידים ומיתרים". זו הפתעה נעימה לכותבת.
וכשהרשומה תעלה, יוותרו רק עוד שעות מספר עד לשנה האזרחית החדשה... שנה טובה! 
הרשומה המאה לקראת תחילת שנת 2013, מוקדשת לחלום ישן... ולתקליטור חדש. 

יוהאן סבסטיאן באך הלחין את שש הטריו-סונטות לעוגב במהלך ארבע שנים (1727 – 1731), בתחילת שהייתו בלייפציג . הוא חשב – כנראה - על בנו הבכור, וילהלם פרידמאן (יליד 1710) ורצה לצייד אותו ברפרטואר חדש, וירטואוזי ורב הבעה, בו יוכל להשתמש ואותו יוכל לנגן כדי להציג את עצמו, כשיפנה לחפש משרה של "קאפל-מייסטר" (מנהל מוזיקלי ונגן-עוגב). 
מגע-יד הזהב של באך מורגש לכל אורכו של האוסף. כל אחת משש הסונטות היא תוצאה של הרכבה מדויקת של קווים מוזיקליים, של מצלולים, של רעיונות ופיתוחם. כל הפרקים מקסימים ונוגעים ללב, כל שלושה מהם יוצרים בכל פעם סונטה מושלמת. שום דבר אינו חסר – וכלום אינו מיותר. 
מחזור הסונטות הושמע והוקלט בביצועים מוזיקליים רבים: בעוגב, כמובן, אך גם בכלי-נגינה אחרים  ובמבחר גדול.
ואין בכך כל רע.
באך עצמו מעולם לא היסס מלהשתמש בפרק כלשהוא בהקשרים אחדים, שונים זה מזה. את הפרק הראשון של הסונטה הרביעית באוסף הזה, אפשר למצוא בקנטטה מס' 76, "השמיים מספרים כבוד אל", כ"סינפוניה". גם את הפרק השני בסונטה השלישית אפשר למצוא ביצירה אחרת: בקונצ'רטו לצ'מבלו, חליל, כינור ומיתרים בלה מינור, מס' 1044 ברי"ב.
המגוון גדול, אבל עד כה לא נכללה בו האפשרות בה בחרנו, נגינת היצירות בשני צ'מבלי. הבחירה בדואו צ'מבלו לביצוע האוסף מוסיפה את המאפיינים המיוחדים לכלי: הגמישות, האפשרויות הדינמיות והעושר הצלילי. ומה יפה יותר מצלילו של צ'מבלו אחד, אם לא צליליהם של שניים...

אימר באקלי ויוכבד שורץ, שש טריו סונטות, מספרי 525 – 530 ברשימת היצירות, מאת יוהאן סבסטיאן באך.
ניהול צליל: יונתן דוכס, צילום: פרנסואה בנדטי, עיצוב גרפי: רונן סאס. 
ההקלטה - בשני צ'מבלי -  נערכה באטלייה פון נאגל, פריז, יולי 2012.

פרטים נוספים והזמנה - כאן.   

צלילים בתערוכה. סטפה רייס

את האמנית סטפה רייס הכרתי כאמא-של-חברה, ורק אחר-כך כאמנית. סטפה נולדה בברלין והיגרה עם משפחתה לאנגליה, ב -1937. שם למדה מוזיקה ואמנות פלסטית, אך בחרה באחרונה – להיות עיקר עיסוקה. מסוף שנות השישים יצרה וחיה בצפת, ומתחילת שנות השמונים היא עובדת בעיקר בסטודיו התל-אביבי שלה.

עבודות התחריט שלה וציוריה נאספים לגוף יצירה מאד מגוון. בין השנים 2007 ו – 2010 יצרה סטפה סדרת עבודות מופשטות מיוחדות. יש בהן התפרצויות צבע, דינמיקה, תנועה, הרבה מאד אנרגיה ויופי. יצירות מאת בראהמס, רחמנינוף, פורה, דביוסי ומלחינים נוספים השפיעו על היווצרותן של העבודות האלו. "יש למוזיקה השפעה עמוקה על חיי, והיא הכוח המניע מאחורי העבודות האלו", היא אומרת. 

הנה סיור קצר בתערוכת הרטרוספקטיבה של סטפה רייס, שהתקיימה בבית האמנים בתל-אביב, בשנת 2010. 

לקראת קונצרט. דואו חליליות, ישן וחדש

בעונה זו - תארח סדרת הקונצרטים קונצרט יוצא דופן: מוזיקה לשתי חליליות, בנגינתן של ענבר סלומון ושל קארולין האוזן (גרמניה), מוזיקה מאת באך והנדל בצד מוזיקה ישראלית, עכשווית.  ברביעי, בחמישי ובשישי בינואר, ימים שישי, שבת וראשון בשבוע. בתל אביב, מושב בית-חנן ובגבעתיים. כדאי!

לקראת קונצרט. על מוזיקה קאמרית ואופרה צרפתית.

במוצאי שבת, 15 בדצמבר, שמונה בערב, במרכז למוזיקה על שם פליציה בלומנטל, ברחוב ביאליק 26 בתל-אביב. מוזיקה צרפתית על אהבה ושל אהבות, תשוקות, דמעות וצער, שמחה ויין. עם זמרת הסופרן רויטל רביב, נגנית הויול טל ארבל, נגנית החליליות לרה מוריס. במחיצת הצלילים, הנעימות והמקצבים של ז'אן פיליפ ראמו, פרנסואה קופרן, מישל פ. מונטקליר, סבסטיאן ברוסאר (יצירותיו מעטות ואינן מבוצעות לעתים קרובות, למרות שהן יפות להפליא), סינט קולומב, ועם שיריהם של מישל למבר ובוסה.

אמנויות הבמה הפגינו את דרגתן הגבוהה ביצירות המורכבות והארוכות שהועלו בפריז וורסאי של המאות השבע- והשמונה עשרה, בפני המלך ובאי חצרו, גם בהשתתפותם. כל השאר – המוזיקה הקאמרית, הסוויטות והסונטות לכלי-נגינה סולניים (צ'מבלו, לאוטה, ויולה דה גמבה), להרכבים קטנים (כלי-נגינה מלודיים שונים ובס מסופרר), השירים והקנטאטות לקול אחד או להרכב מצומצם – כל אלה היו החומרים, אבני הפסיפס, שהורכבו בידיהם האמונות של לולי, ראמו ואחרים כדי ליצור את המבנים המפוארים מכולם: הטרגדיה המוזיקלית (האופרה הצרפתית), וגם האופרה-בלט.     

(למעלה: חיתוך עץ, האופרה "אלססט" מאת לולי, 1676, עבודתו של אנטואן לה-פוטר)

הסגנון המוזיקלי הצרפתי אינו פשוט להבנה ולביצוע, אבל קשה שלא להתאהב בו, כשמאזינים וכשמנגנים... השפה הצרפתית הבארוקית שונה מזו המודרנית, הטקסטים מורכבים ולא קלים לפירוש, ועל אלו מתווספת המורכבות הצלילית של השפה: הפער בין הדרך בה כתובות המלים לבין צלצולן והקצב המורכב שלהן, מאפיינים שונים לגמרי ממאפייני השפה האיטלקית, ובוודאי ממאפייני השפה הגרמנית. המנגינות אלגנטיות, חינניות ונועזות, וההרמוניות – עשירות ומפתיעות, לרוב. מאחורי התיווי הפשוט מסתתרים כללי שירה ונגינה שמוסיפים עולם שלם של קישוטים, של מחוות ריתמיות וצליליות. כר נרחב נשאר לאילתור, ולתיאטרליות בהגשה, הנשענת על "מילון" של ג'סטות, מחוות תנועה, השפעת הבלט על התיאטרון.

(ליטוגרפית צבע, "תלבושת האופרה", גיום פי, המאה השמונה עשרה).

ההאזנה התכופה שלי ליצירות הענק הללו (אופרה מן הרפרטואר הזה נמשכת, בדרך כלל, כשלוש שעות) כיום, כשיש בנמצא כל כך הרבה ביצועים מקסימים שלהן, מלבד ההנאה שבה, שגדלה עם הזמן, מאירה באור חדש את המוזיקה הקאמרית ואת המוזיקה לצ'מבלו סולו. הספרות הצרפתית, המעט שאני קוראת בה מעט, ובדי עמל, מוסיפה גם היא מימד משלה, מגלה תבניות מוזיקליות, גשרים של חיבור בין שפה וצליל. מי שעדיין לא מכיר את הסוגה הזו, כדאי שיקשיב לקטעים קצרים, בתחילה, וכמובן - לרפרטואר הסולני והקאמרי. במקרה, מצאתי לאחרונה אוצר: לא מזמן הועלתה לרשת הפקה נהדרת של האופרה "היפוליט ואריסי" מאת ראמו, הפקה שהועלתה בארמון גארנייה, עם האנסמבל והמקהלה של המנצחת עמנואל חיים (יוני 2012). אורכה של האופרה הוא שלוש שעות, ו – זהירות, זה ממכר. עלול להיות קשה להפסיק את הצפייה וההאזנה.. 

עמנואל חיים שימשה עוזרת מוזיקלית למוזיקאי, נגן הצ'מבלו והמנצח וויליאם כריסטי, מייסד האנסמבל  "האמנויות הפורחות", ועבדה גם עם מוזיקאים רבים אחרים, לרבות סיימון ראטל. את הקבוצה הכלית שלה הקימה לפני כעשר שנים, ומאז הובילה את הקבוצה לביצועים מוזיקליים של רבים ממלחיני הבארוק. לפני כשנתיים הייתה חיים אמורה לנצח על האופרה  "אידומנאו" מאת מוצרט, בהפקה של בית האופרה הלאומי בפריז, ואולם פוטרה והובא לה מחליף, זמן קצר מאד לפני הופעת הבכורה. נגני תזמורת האופרה טענו ל"פערים אסתטיים וסגנוניים" (ובאמת, תנועותיה מאד יוצאות דופן ואולי גם קשות למעקב ולהבנה, וסגנונה המוזיקלי ייחודי, גם בתחום הביצוע ההסיטורי), ודרשו את החלפתה, והנהלת האופרה נכנעה.
אם היה לעמנואל חיים מה לומר על כך, נראה שאמרה זאת, ובאופן משכנע, בצלילים. ביוני השנה שוב ניצחה, תרתי משמע, באופרה הלאומית של צרפת. הפעם על נגני האנסמבל שלה. הכרטיסים לכל ההופעות אזלו בתוך זמן קצר, כמובן.

במרכז תכנית-קונצרט הקרובה עומדות שתי קנטטות מקסימות. "חסר-הסבלנות", לקול, ויולה דה גמבה (ככלי סולני!) ובס מסופרר מאת ראמו, ו"יהודית", סיפור דרמטי של מלחמה, תשוקה ורצח, מאת סבסטיאן ברוסארד. לצידן - שירים, סוויטות כיליות ועוד. כל אלו, בנר אחרון של חנוכה. כדאי מאד לנסות. האזנה עריבה!

חדש

לוחות עץ. הרבה לוחות כאלו יש בסטודיו, והם יהפכו לכלי נגינה.

בתחילה - ייפרסו לפרוסות דקות.

בתחילה נוצר הלב. אחר כך -  הגוף. 

תיבת הצ'מבלו נמשחת בחומרים שונים ונצבעת.

אחר כך מכינים את לוח התהודה ומציירים את עיטוריו.

בהמשך - יוצרים מלוח עץ אחד את כל קלידי המקלדת, משייפים ומלטשים על מנת שיהיו כולם שווים במשקלם.

הסטודיו מתמלא שבבים... 

מניחים את המנופים בקצה הקלידים, מאונכים להם.

המנופים עומדים יציבים בזכות המסגרת המארכת, שבשולי לוח התהודה. 

מניחים קשתות עץ גמישות ודקות על גבי לוח התהודה על מנת שאפשר יהיה למתוח מעליו את המיתרים.

מותחים את המיתרים לאורך הלוח ומצמידים אותם אליו בעזרת סיכות מיוחדות.

מכינים את המפרטים הקטנים, בסבלנות רבה.

ממקמים בראש כל מנוף - מפרט.

כעת אפשר כבר לשמוע צליל....

לבסוף, התהליך הארוך של כיוונון ועידון של העוצמה והאופי של כל צליל וצליל.

עד שהמקלדת כולה משמיעה צליל אחיד, פחות או יותר. 

זהו יתרונה של עבודת-היד. היא לא שואפת לאחידות מוחלטת. 

הצ'מבלו החדש. 

בונה: ריינהרד פון נאגל.

נבנה בסטודיו הפריזאי על פי צ'מבלו צרפתי מתחילת המאה השמונה-עשרה. 

הצטרף למשפחה לפני חודשים אחדים...  ומרגיש "בבית".

בקונצרט הקרוב, יום חמישי, במרכז למוזיקה ע"ש פליציה בלומנטל בתל-אביב, בשעה שמונה בערב.  

צלילים ומילים. רסיטל

"ב 1908... ניגנתי על צ'מבלו בסטודיו של (אוגוסט) רודן. המאסטרו אהב מאד מוזיקה עתיקה. בחביבותו הראה לי את אוסף הפסלים העתיקים שלו. תמיד אזכור את דמותו, כשהוא עוצר ליד כל קימור-פסל. הוא הביט בפסל, כשהוא מלטף אותו בידיו. הוא עצר ליד פסל אישה וקרא: "ראי, גברתי, את עדינות הקווים האלו! אה, כמה חבל שחלקים ממנו חסרים!" בסקרנות, העזתי לשאול – "מדוע אינך מנסה לשחזר אותם?" הוא נתן בי מבט משתאה. ברור היה שהרעיון מעולם לא עלה על דעתו. צריך להיות מוזיקאי, על מנת להעלות על הדעת מחשבה כזו. "אבל גברתי היקרה! איני מרגיש שאני יכול לעשות זאת, וגם אם הייתי יכול, אסור היה לי להעיז". ואני חשבתי על כל אותם וירטואוזים קטנים, הנחושים להרוס, להטיל מום ולקלקל את צורתן של היצירות הנעלות ביותר שלנו. אם אין להם את גאונותו של רודן, אומץ רב דווקא יש להם ויעזו לעשות הכול. הם מניחים את באך, מוצרט והנדל שוב על כן הציור, ואחרי שישחטו את יצירות המופת היפות ביותר, יעזו לרשום בצד שמות המלחינים הדגולים את שמם שלהם"...

פסקה זו פותחת את הפרק "טרנסקריפציות" בספרה המקסים של דניס רסטו "לנדובסקה (מדברת) על מוזיקה". כתיבת טרנסקריפציות ליצירות קיימות ונגינתן כך בקונצרטים רווחו מאד במחצית השנייה של המאה התשע עשרה ובתחילת המאה העשרים. בלשונה החדה מתחה לנדובסקה ביקורת על המנהג הזה, במאמציה לנקות את האבק ואת שכבות החומר שהצטברו מעל יצירות המוזיקה המוקדמת ולבצע אותן ב"כלי-התקופה", כך שיופיין יתגלה במלואו. למעלה ממאה שנים מאוחר יותר, עדיין עסוקים מוזיקאים רבים בדיוק בזה.  

ובכל זאת, מסקרן לבחון מקרוב את אולם הקונצרטים של אז ואת הרסיטל לפסנתר. הם שונים ממה שמקובל היום. "מאז המהפכה הטכנולוגית, התפתחות ההקלטות והדיגיטליזציה, הפכו רסיטלים למפגן של דייקנות בשיאה", אומרת הפסנתרנית שירה לגמן. אני מעלה בזיכרוני תבניות קונצרטים שחוזרות על עצמן מדי עונה, מבצעי "כל היצירות במחזור כך וכך מאת.." ומסכימה איתה. "לצערי", היא אומרת, "התכניות מרגשות פחות ומסקרנות פחות". גם לכך אני מסכימה, וחושבת על רפרטואר רחב של מלחינים טובים למדי, שנשכח לגמרי, מחמת המרתונים המוזיקליים של מלחינים מוכרים.
שירה סיימה את לימודי התואר השני בפסנתר בבית הספר הגבוה למוסיקה, אוניברסיטת תל-אביב, בכתתה של נטשה טדסון. את לימודיה לתואר אמן המשיכה ב"ניו אינגלנד קונסרבטורי", בוסטון, ארה"ב, בהדרכת אלכסנדר קורסנטיה. היא השתלמה בכיתות אמן של אמנים בולטים, ביניהם מאריי פראחיה, בוריס ברמן ופנינה זלצמן.
שירה הופיעה בישראל כמו גם בגרמניה, צרפת וארה"ב. אחדות מהופעותיה שודרו בשידור חי בקול המוסיקה והיא ניגנה תחת שרביטם של אילן וולקוב, ג'ולט נאג' ועומר וולבר. בנוסף, שיתפה פעולה עם אמנים בתחומי אמנות מגוונים: אמנות מיצג, אמנות פלסטית וצילום, אמנות קול, ואפילו עיצוב אופנה. היא חברת אנסמבל מוסיקה נובה.  
ואם לחזור שוב כמאה שנים לאחור, העולם היה הרבה יותר שקט. הרדיו, כמכשיר שמאפשר לקהל גדול להאזין למוזיקה, נכנס לשימוש נרחב בתחילת המאה העשרים, והפך נפוץ בשנות העשרים של המאה. בעידן "טרום הרדיו" היו תכניות הקונצרטים הרבה יותר מגוונות, אקלקטיות, הציגו שילובים אינטואיטיביים של פרקים ויצירות, הן על פי נושאיהם, תבניתם והן על פי התזמור, ובעיקר – אומרת שירה – יצרו תחושה של חירות מהכול ועם הכול.

הנה תכניית קונצרט מינואר 1890, פריז, ובה הפתיחה לאונורה מאת בטהובן, קונצ'רטו לפסנתר של ליסט, הסוויטה התזמורתית "פר גינט" מאת גריג, וקטעים לפסנתר: סונטה מאת סקרלטי, גבוט מאת באך בעיבוד סן-סנס, ועוד... בשולי המודעה מתבקש הקהל, שלא להיכנס אל האולם בזמן השמעת הקטעים לפסנתר....
תכנית הקונצרט הקרוב, בהשראת הרסיטל לפסנתר וברוח שלהי המאה התשע-עשרה ותחילת המאה העשרים, משקפת את הטעם של אז, כך אנחנו מקוות. יושמעו בה עיבודו של ליסט לפרק הסימפוניה השביעית מאת בטהובן, פנטזיה בהשראת באך מאת בוזוני (שהיה, קרוב לוודאי, אחד מאותם מלחינים קטנים שהעזו לרשום את שמם ליד שמו של מלחין ענק), הומאז' להיידן מאת ראוול, תמונת נוף מאת לילי בולאנז'ה, אינבנציות מאת יוהאן סבסטיאן באך, ומוזיקה ש"טרם ניגנו אותה" בכלי נגינה אקזוטי: קטעים לצ'מבלו מאת קופרן, דופלי ופורקרה. 



נשמח לראותכם איתנו! בינתיים, הנה מזורקה מאת שופן, בנגינתה של שירה לגמן. 
האזנה עריבה.

צלילים ומילים. פסנתר, צ'מבלו

את העונה התשיעית של "צלילים ומילים" פותחת תכנית קצת שונה: מוזיקה לפסנתר ומוזיקה לצ'מבלו, עם הפסנתרנית שירה לגמן.  

החיבור בין הצ'מבלו לפסנתר בתכנית אחת נדיר כיום, אך היה מאד מקובל בסוף המאה התשע-עשרה ותחילת המאה העשרים. אז השתמשו ב"צ'מבלו מודרני". היום מאד קשה למצוא כמוהו מחוץ למוזיאוני כלי-הנגינה. בשנות החמישים החלו נבנים כל מיני צ'מבלו היסטורי, לפי מודל היסטורי, לפי דוגמא של צ'מבלו מן המאות השש – עשרה, שבע – עשרה ושמונה - עשרה. צ'מבלי אלו דחקו את "המודרני" והביאו להיעלמו. 

ה"מודרני" וה"היסטורי" שונים זה מזה כמעט כמו שהפסנתר שונה מן העוגב. ל"מודרני" יש גוף מסיבי, כבד, מיתרים מעובים, המתוחים על מסגרת מתכת, כמו בפסנתר. גם המקלדת דומה לזו של הפסנתר: קלידים גדולים, ארוכים. לרוב – יש לו פדאלים רבים. אפשר היה למצוא את הצ'מבלו הזה באולמות הקונצרטים עד שנות השבעים ואפילו השמונים, של המאה העשרים...

הנה, בנגינתו של ראלף קיקרפטריק, ב"צ'מבלו המודרני", פנטזיה ופוגה מאת באך.

משפחת הצ'מבלו ההיסטורי גדולה ומגוונת ויש בה הרבה טיפוסים. המכנה המשותף הוא מנגנון יצירת הצליל: פריטה על מיתר. מצד אחד, אפשר להגדיר "צ'מבלו איטלקי", "צ'מבלו פלמי", "צ'מבלו צרפתי", "צ'מבלו גרמני" ו"צ'מבלו אנגלי", לכל אחד מהם צליל אופייני. מצד שני, ישנן הרבה וריאציות. בונה אחד (ולפעמים משפחה אחת של בוני כלי-מקלדת) השפיע מעבר לגבולות ארצו (עד כמה שהיו מוגדרים), ובצד ההבחנה אפשר לראות שילובים מעניינים של טעמים "לאומיים" לטיפוסים חדשים, שנוצרו במהלך תקופת הבארוק.

לצ'מבלו הצרפתי הנפוץ היה צליל קל ובהיר, עשיר ומלא, והמוזיקה – מלודית, נעימה, מרובת קישוטים, אלגנטית מאד. לפסנתר – היא לא התאימה, ולכן נעלמה מן הנוף בסוף המאה השמונה עשרה, יחד עם הצ'מבלו עצמו. כעבור מאה שנים, צריך היה יותר מסקרנות, ידע וכשרון, מכפי שהיו ללואי דימר, הפסנתרן וחלוץ הצ'מבלו הצרפתי (1843 – 1919). צריך היה אהבה ללא גבול למוזיקה המוקדמת, מידה רבה של נחישות, אומץ, כשרון שכנוע, חיבה לפרובוקציה, יכולת כתיבה, כריזמה אישית, וחוש מחודד לשיווק...  אלו התכונות שהפכו את וונדה לנדובסקה (1879 – 1959) ל"גברת עם הצ'מבלו", ולמי שבעשרת אצבעותיה בראה מקצוע חדש: "נגן צ'מבלו".

תכנית הקונצרט הקרוב נולדה מן ההיכרות והאהבה של שירה ושלי לרפרטואר שהושמע בסוף המאה התשע-עשרה. יצירות לפסנתר מסוף העידן הרומנטי, ומוזיקה לצ'מבלו שחזרה להיות מושמעת. פרק מיוחד מוקדש לבאך – בשני כלי הנגינה.

פסנתר – צ'מבלו", ב"מאר"ג" בכפר-ורדים, 1 בנובמבר, ובמרכז המוזיקה על שם פליציה בלומנטל, ב – 8 בו. שני הקונצרטים יחלו בשמונה בערב.  

 

ברוח התקופה, יצרה שירה, מודעה קטנה ובה פרטי הקונצרט שלנו!

ירוק וכחול

יומיים בחודש תשרי תשע"ג, בגליל המערבי.

פארק אדמית.

שמש מעוננת, רוח נעימה, שבילי הליכה נאים ותצפית לעבר הים. 

לוחות זכרון לזכרם של אנשים צעירים מאד. 

נוף ארצישראלי, ירוק-כהה, קצת יבש. שיחי דפנה, עצי חרוב, עצי לימון,  עצי רימון עמוסי פרי שציפורים כבר הספיקו לנקר בו, ושרביטי חצבים בפריחה. 

חוף בצת. מבט לימין – ראש  הנקרה. מבט לשמאל – נהריה ומאחוריה, הרחק, מפרץ חיפה. קו המים והשמש השוקעת.  

ובדרך לשם, בישוב הדרוזי ירכא, על הכביש הראשי החוצה את היישוב, בסמוך לכניסה המערבית, ארוחת בוקר פשוטה וטעימה.

מסעדת "סבאח אל חיר", "בוקר טוב".

פיתות חמימות בסלסילה, פלחי עגבנייה ובצל, פרוסות מלפפונים חמוצים וזיתים ילידי המקום. סלט קצוץ דק ומטובל בעדינות, חומוס בשמן-זית זרוי פטרוזיליה, כדורי פלאפל. שתי כוסיות קפה חזק, ארומטי, ופרוסות רחת-לוקום טעימה, לקינוח.

חמישים ₪ לשניים... ומקבלים עודף.

שנה טובה. 

צלילים ומילים, תשע"ג

ערב חג, ראש השנה תשע"ג.

בעוד שבועות אחדים תתחיל העונה התשיעית של סדרת הקונצרטים הקאמריים "צלילים ומילים מן הבארוק".

לסדרה השנה חמש תוכניות חדשות בצד קונצרטים של תכניות מן השנים שחלפו.

שירה לגמן, פסנתר

השנה – הרבה פנים חדשות: הפסנתרנית שירה לגמן, נגנית החליליות לרה מוריס, זמרת הסופרן רויטל רביב, נגן החליליות הצרפתי פייר בוראניו, הצ'לן דן ויינשטיין, נגנית הויולה יעל פטיש... וחברים שנעים מאד לפגוש שוב (ושוב, ושוב): הצ'לנית אורית מסר-יעקבי, הכנרים דפנה רביד ודניאל תנחלסון, הצ'לן עירא גבעול, החלילנית ז'נבייב בלנשאר ועוד.

 בעוד שבועות אחדים "פסנתר / צ'מבלו" –תכנית על פניו המגוונות של הרסיטל בין שלהי המאה התשע-עשרה ותחילת המאה העשרים. אחר-כך מוזיקה קולית מוקדמת מצרפת, "על אהבה, בעיקר". מאוחר יותר - באך ובניו בחלילית וצ'מבלו, ובתחילת הקיץ - מוזיקה לחמישיית צ'מבלו. בין לבין: מוזיקה מודרנית, דיוקנו המוזיקלי של קרל פיליפ עמנואל באך...

רויטל רביב, סופרן

שעות מספר לפני ששנת תשע"ב חולפת והופכת ל"שנה שעברה" עדיין הכול תוסס: מי שהגיע ומי שנוסע, הברכות שבכתב ואיחולים שבעל-פה, למועדים לשמחה, לזמנים טובים, לחיים ולשלום. 

מוזיקה אחרת, מיוחדת, המוזיקה היהודית המסורתית היא פס-הקול שאני מעדיפה ברגעים האלו.
הנה משהו יפה במיוחד מתוך האתר המקסים "הזמנה לפיוט". 

שנה מוזיקלית מהנה, שנה טובה ומאושרת!

בלי כותרת.

שְׁעַת קַבָּלָה

אֲדוֹנִי הַצָּעִיר, זֹאת לֹא שְׁעַת קַבָּלָה,‏
אָז סְגֹר אֶת הַדֶּלֶת מִיָּד, בִּמְחִילָה.
‏
שָׁמַעְתָּ אוֹתִי?! לֹא קָבַעְנוּ פְּגִישָׁה,‏
אָז עוּף מֵחֲדַר הַמּוֹרִים‎,‎‏ 'בַקָּשָׁה.‏

‏((אֱלֹהִים אַדִּירִים, אֵיזֶה חֹסֶר תַּרְבּוּת!)‏‎ - - - ‎‏ ‏
רֶגַע, לָמָּה יָשָׁר עִם נַבּוּט?! ‏

אוֹקֵיי, הִכָּנֵס, אֲנִי פֹּה בִּשְׁבִילְךָ,‏‎ ‎‏ ‏
רוֹצֶה לְסַפֵּר מָה רוֹבֵץ עַל לִבְּךָ? ‏

הֵבַנְתִּי אוֹתְךָ. אֵין סִבָּה לִמְרִירוּת, ‏
אֲתַקֵּן לְךָ אֶת הַצִּיּוּן בְּסִפְרוּת,‏
וּבְאוֹתָהּ הִזְדַּמְּנוּת, אִם אַתָּה מְעֻנְיָן,‏
גַּם אֶמְסֹר לְךָ אֶת שְׁאֵלוֹן הַמִּבְחָן ‏
וַאֲפִלּוּ (אִם‎ ‎סַבָּא וְסַבְתָּא מַרְשִׁים)
אֶכְתֹּב בִּמְקוֹמְךָ עֲבוֹדַת שָׁרָשִׁים.
‏
רוֹאֶה? - עִם קְצָת רָצוֹן טוֹב
נִתָּן לִמְצֹא פְּשָׁרָה
וְאֵין סִבָּה לְהַעֲכִיר ‏
אֶת הָאֲוִירָה

אָז תִּתְקָרֵב, תָּבִיא חִבּוּקִי וְתַגִּיד לְהִתְרָאוֹת. ‏

אַגַּב: ‏שָׁכַחְתָּ תָּ'אוֹלָר,‏
אֶצְלִי, ‏
בֵּין הַצְּלָעוֹת.‏

* * *


אפרת שטרן כותבת שירים שנונים, סאטיריים, מרירים. ההכנסות ממכירת הספר שלה, "אשה ושמה בושה", מופנות למימון מחקרו של נפתלי, בעלה, למציאת מרפא למחלה קשה ואכזרית שתקפה את בנם, עודד. מחלה, שמספרם הקטן של החולים בה הוא הסיבה לכך שלא נחקרה ולא נוצחה עד כה.
כתבה על עודד, אפרת ונפתלי התפרסמה במוסף "הארץ" בתחילת מאי. התרגשתי מאד כשקראתי אותה, כמו כל הורה שמכיר מקרוב השתדלות קטנה או גדולה עבור ילדיו. עמוד ה"פייסבוק" של אפרת ונפתלי קיבל מאז תשומת לב מעטה: מאתיים ותשעה אנשים (בלבד) סימנו "אהבתי".... זה ציער אותי, מאד.
שיריה של אפרת מתארים סצנות ישראליות מוכרות. זו היא החברה הישראלית, ברגעיה הפחות מלבבים. אבל יש לה – ולנו – רגעים יותר יפים, רגעים של חסד אמיתי. אני יודעת שרבים יסכימו ברצון לסייע למשפחת שטרן. ובכן, בבקשה – סמנו "אהבתי" בדף ה"פייסבוק" שלהם, שתפו חברים, העבירו הלאה. ואם אפשר - הרימו תרומה, לפי הפרטים המצויים בדף הפייסבוק (רכישת ספרה של אפרת או תרומה לקרן המחקרים הרפואיים).

רפואה שלמה לעודד.

פריז

קומפוזיציה של שלושה מוטיבים.

הפרחים...

היין...

והאהבה. 

פריז. ערב

חודש יולי בפריז היה השנה אפרורי, מעונן, קר וגשום. רק השבוע אפשר היה ליהנות סוף סוף מיום אחד של מזג אויר אביבי. אשכולות של אנשים ישבו על גדות הנהר בשעות הערב. קולות שירה, נגינת גיטרות, תופים, חליל או סקסופון, או מוזיקה שעלתה ממערכת שמע  ניידת, והכל - בכל סגנון אפשרי, התערבבו למין "פס-קול" עירוני נינוח.

השמש תלויה ברקיע עד שעה מאוחרת. האור הרך - המונצח בכל כך הרבה ציורים - מרגיע את המולת יום העבודה, את החיפזון, את הצורך להספיק עוד משהו. בשעה מאוחרת, כשמתחילה השמש לשקוע ומאדימה, לאט, במשך רגעים ארוכים מאד, אפשר להבין איך צמחו אגדות וסיפורים סביב הכנסיות והצריחים.

כל כך הרבה אמנים ניסו ללכוד את הגוונים האלה, לערבב צבעים באופן המדויק ביותר, להניח נקודות על בד באופן שיצליח לשחזר את התחושה, או להקפיא את הגוונים בצילום. קשה להבין למה, אבל הטבע יפה יותר. השמיים מושכים את המבט לצבעם המיוחד, לרגע קל כל תשומת הלב ברחוב מופנית לזה.... ומיד נעלם הכל בחשכה.

"וְנִגֵּן בְּיָדוֹ, וְטוֹב לָךְ"

וְרוּחַ יְהוָה סָרָה, מֵעִם שָׁאוּל; וּבִעֲתַתּוּ רוּחַ-רָעָה, מֵאֵת יְהוָה.  וַיֹּאמְרוּ עַבְדֵי-שָׁאוּל, אֵלָיו:  הִנֵּה-נָא רוּחַ-אֱלֹהִים רָעָה, מְבַעִתֶּךָ. יֹאמַר-נָא אֲדֹנֵנוּ, עֲבָדֶיךָ לְפָנֶיךָ--יְבַקְשׁוּ, אִישׁ יֹדֵעַ מְנַגֵּן בַּכִּנּוֹר; וְהָיָה, בִּהְיוֹת עָלֶיךָ רוּחַ-אֱלֹהִים רָעָה--וְנִגֵּן בְּיָדוֹ, וְטוֹב לָךְ. 
וַיֹּאמֶר שָׁאוּל, אֶל-עֲבָדָיו:  רְאוּ-נָא לִי, אִישׁ מֵיטִיב לְנַגֵּן, וַהֲבִיאוֹתֶם, אֵלָי. וַיַּעַן אֶחָד מֵהַנְּעָרִים וַיֹּאמֶר, הִנֵּה רָאִיתִי בֵּן לְיִשַׁי בֵּית הַלַּחְמִי, יֹדֵעַ נַגֵּן וְגִבּוֹר חַיִל וְאִישׁ מִלְחָמָה וּנְבוֹן דָּבָר, וְאִישׁ תֹּאַר; וַיהוָה, עִמּוֹ. וַיִּשְׁלַח שָׁאוּל מַלְאָכִים, אֶל-יִשָׁי; וַיֹּאמֶר, שִׁלְחָה אֵלַי אֶת-דָּוִד בִּנְךָ אֲשֶׁר בַּצֹּאן.  וַיִּקַּח יִשַׁי חֲמוֹר לֶחֶם, וְנֹאד יַיִן, וּגְדִי עִזִּים, אֶחָד; וַיִּשְׁלַח בְּיַד-דָּוִד בְּנוֹ, אֶל-שָׁאוּל.  וַיָּבֹא דָוִד אֶל-שָׁאוּל, וַיַּעֲמֹד לְפָנָיו; וַיֶּאֱהָבֵהוּ מְאֹד, וַיְהִי-לוֹ נֹשֵׂא כֵלִים.  וַיִּשְׁלַח שָׁאוּל, אֶל-יִשַׁי לֵאמֹר:  יַעֲמָד-נָא דָוִד לְפָנַי, כִּי-מָצָא חֵן בְּעֵינָי.  וְהָיָה, בִּהְיוֹת רוּחַ-אֱלֹהִים אֶל-שָׁאוּל, וְלָקַח דָּוִד אֶת-הַכִּנּוֹר, וְנִגֵּן בְּיָדוֹ; וְרָוַח לְשָׁאוּל וְטוֹב לוֹ, וְסָרָה מֵעָלָיו רוּחַ הָרָעָה.

סיפורו של שאול, הראשון שהיה למלך ישראל, הוא אחד הסיפורים המורכבים ומרתקים ביותר בתנ"ך (שמואל א'). דמותו יוצאת דופן, מעשיו רבים, הישגיו כמלך חשובים, וחולשותיו, האנושיות כל-כך, מעוררות אהדה. מאדם שמח, מי שהיה בראשית מלכותו, הפך למלך מלא דאגה, אכול קנאה, מאוכזב וחושש לבאות.
דמותו נוכחת בספרות ובאמנות וגם ההיבט המוזיקלי לא נעדר מסיפורו. מי שהתענה תחת "רוח רעה" מבעתת – אולי דיכאון, אולי חרדה - נענה לעצה שהשיאו לו עבדיו: להקשיב למוזיקה, וביקש מהם למצוא לו "איש מיטיב נגן".
מה שמעניין, בעיני, בתיאורו של הנגן ש"גוייס" לעזור למלך, דוד בן ישי האדמוני, הוא סדר התכונות הטובות המתארות אותו. דוד הוא, קודם לכל, "יודע נגן". רק אחר כך מוזכרות התכונות ההופכות אדם ראוי לבוא בין באי בית-המלך: "גיבור חיל, איש מלחמה, נבון דבר". והוא באמת מצליח במשימתו: "ורוח לשאול, וסרה מעליו הרוח הרעה".

הנה רגעים אחדים מתוך קונצרט מיוחד, שהתקיים בפריז, בחודש דצמבר האחרון (הכנסותיו הועברו למכון מחקר רפואי). החיים מזמנים מדי פעם רגע של קושי. דקות אחדות של מוזיקה, אפילו פרסל, יכולות להסיר כל "רוח רעה"...
עמנאול היים מנצחת על האנסמבל והמקהלה שלה, סולנים - פיליפ ז'רוסקי ופסקל ברטן.

צלילים ומילים. מוזיקה צרפתית

עוד מעט יגיע תורו של הקונצרט האחרון לעונה זו, השמינית במספר(!) בסדרת הקונצרטים הקאמריים "צלילים ומילים מן הבארוק".
בתוכנית - מוזיקה צרפתית נדירה ומאד יפה, עם זמרת הסופרן הצעירה ענת צ'רני, עם החלילנית ז'נבייב בלנשאר, נגנית הצ'לו אורית מסר-יעקבי ואני, בצ'מבלו. 

נשמיע קנטטה לקול, חליל ובס מסופרר מאת אנדרה קמפרה, את "אריון", סיפורו המיתולוגי של נגן נבל מוכשר,  לצידה חמישה שירים  לקול בליווי כלי, מאת מישל למבר וז'אן בפטיסט דרואה דה בוסה, שתי סונטות יפיפיות לחליל ובס מסופרר, מאת לקלייר ומאת המלחינה אליזבת ז'קה דה לה גר ושתי סוויטות לצ'מבלו: אחת מאת לואי קופרן ואחרת מאת גספר לה רו. 

תכנית הקונצרט תועלה, כרגיל, במרכז אמנויות ע"ש אפשר ברר במעלות ובמרכז למוזיקה ע"ש פליציה בלומנטל, בתל-אביב. בגלריה של מרכז האמנויות מוצגת כעת תערוכת רטרוספקטיבה של האמנית אביגיל יורש, מסגרת מרהיבה, שלא יכולנו לרצות טובה ויפה ממנה, למוזיקה שננגן הפעם.

השירים (Air de cour) הצרפתיים של המאות השש עשרה והשבע עשרה הם אוצר בלום של מוזיקה קאמרית במלוא מובן המילה, "מוזיקה של חדר", ביתית, אלגנטית ומאד אקספרסיבית. השירים בעלי טקסט אמנותי-ספרותי והם מאפשרים הצצה לעולמם התרבותי המוזיקלי של האנשים הפשוטים, וגם הבנה טובה יותר של הקרקע עליה צמחה האופרה הצרפתית. המורה, המלחין, נגן הלאוטה והרקדן מישל למבר (1610 – 1696) הוא המפורסם שבין מלחיני הסוגה העדינה. היה לו חוש מלודי נפלא, וגם העובדה שהיה חותנו של לולי, חביבו של לואי הארבעה עשר, עזרה מעט...
ענת, אורחת התכנית, שרה אחד משיריו ברסיטל שהגישה. הנה היצירה בביצועה. 

ענת צ'רני סיימה לא מכבר את לימודיה בבית הספר למוזיקה ע"ש בוכמן-מהטה של אוניברסיטת תל-אביב בכתת הפרופ' תמר רחום. בשנה הבאה תהיה ענת חברה ב"אופרה-סטודיו", התכנית לאמנים צעירים של האופרה הישראלית.  החלילנית ז'נבייב בלנשאר נולדה בקנדה. היא מוזיקאית רב-גונית בעלת רפרטואר רחב יריעה, אותו היא מנגנת על חליליה הרבים, החל מחליל הרנסנס ועד לחליל המודרני. ז'נבייב היא בוגרת הקונסרבטוריון היוקרתי  בפאריז (cnsm). את לימודיה המשיכה בגרמניה ובהולנד, שם גילתה את אהבתה לחליל הבארוק. בקנדה ניגנה שנים רבות בתזמורת הפילהרמונית של קאלגרי, ולקחה חלק במספר הקלטות ושידורים. מאז עלתה לארץ היא מופיעה בקונצרטים רבים ב"סצינת המוזיקה העתיקה" וחברה ברבים מן ההרכבים. אורית מסר-יעקבי היא בעלת תואר אמן בצ'לו בארוק מבית הספר למוסיקה צ'יויקה, מילאנו, איטליה, והייתה תלמידתו של  רוברטו ג'יני.  אחרי סיום לימודיה שם השתלמה בקונסרבטוריון למוסיקה, אוטרכט, הולנד, אצל ויולה דה הוך וגם אצל יאנוש שטארקר, אלדו פאריסו, אנר בילסה ואחרים. גם אורית היא נגנית מבוקשת ושותפה למיזמים מוזיקליים רבים בתחום הביצוע התקופתי ולהקלטות רדיו והקלטות מסחריות רבות מאד.  

סדרת "צלילים ומילים מן הבארוק" ארחה לפני כשלוש שנים באחת מתכניותיה את זמרת המצו סופרן נעמה גולדמן. נעמה הייתה אז בתקופת לימודיה באקדמיה למוזיקה בירושלים. טוב היה לארח אותה בתכנית של מוזיקה מוקדמת לחג החנוכה וחג המולד, בזכות קולה המיוחד, כשרונה המוזיקלי ולא פחות מאלו – בזכות אישיותה המקסימה.

נעמה, היום חברת ה"אופרה-סטודיו", נקראה לפני כשבוע להחליף את אנה מלאבסי, שהייתה אמורה לשיר את "כרמן" בהפקת האופרה הישראלית במצדה, בחזרה הגנרלית, וחלתה. יום לאחר מכן שוב החליפה נעמה את ננסי הררה, באמצע המופע. גם הררה לא חשה בטוב. נעמה החליפה אותה ועשתה זאת בהצלחה רבה מאד, כמובן.

במאמר ביקורת ציין נעם בן זאב את "חטא ההיבריס" של האופרה הישראלית, השוכרת "סולנים בינוניים מחו"ל" במקום להעדיף מלכתחילה זמרות כמו נעמה גולדמן.
האופרה הישראלית אינה יחידה. "קובעי מדיניות", בהם מנהלים מוזיקליים ומנהלים אמנותיים, מפיקים, ראשי מוסדות רבים מעדיפים אמנים-אורחים על פני אמנים החיים בארץ.    

"צלילים ומילים" אירחה אמנים ישראלים מצויינים רבים בתכניות הקונצרטים שלה (וגם כמה אמנים אורחים מחו"ל).  נהנינו להתוודע לאמנים ישראלים, ללוות אותם באהדה בהמשך ושמחנו לגלות שגם הקהל שלנו מקבל את האמן הישראלי בסבר פנים יפות. 

זו הזדמנות מצוינת, בתום עונת הקונצרטים השמינית שלנו, להודות לכל מי שהתארח אצלנו ולקהל: לכל מי שהתעניין, הגיע לקונצרטים, הקשיב ושמע, כתב והגיב, תמך ואהד. תודה מיוחדת שלוחה למיכאל ונעמי מאיר, במעלות. 

נשמח לפגוש אתכם בשבוע הבא, 

האזנה עריבה!

אביגיל יורש

לקראת קונצרט. לואי קופרן - מוזיקה לצ'מבלו

בדיוק באמצע המאה השבע-עשרה הגיע לפריז אדם צעיר, כבן עשרים וחמש שנים. הוא היה מוזיקאי, ניגן בוויול, בעוגב ובצ'מבלו. מי שעודד אותו להתיישב בעיר הגדולה היה המלחין שמבונייר, מוזיקאי מפורסם ואבי האסכולה הצרפתית של המוזיקה לצ'מבלו. שמבונייר שמע אותו מנגן ולקח אותו תחת חסותו, על מנת ללמד אותו ולעזור לו להגיע למקום שמתאים היה לכישרונותיו: העיר הגדולה פריז ובמיוחד - ארמון המלך לואי הארבעה עשר. שמו של האיש הצעיר היה לואי קופרן.

קופרן "התברג" עד מהרה לתוך ה"סצינה" המוזיקלית הפריזאית. בתוך שנתיים נתמנה נגן-עוגב בכנסיית סט. ז'רבה, וניגן בוויול אצל המלך. הוא התגורר עם משפחתו בסמוך לכנסייה, השוכנת היום ממש מול בניין העירייה הפריזאי (לא רחוק מבית  הכלבו הענק, ה -  BHV). משרתו זיכתה אותו בשכר מצוין, כפי שאפשר לצפות מן המשרה הטובה ביותר שיכול היה נגן-עוגב למצוא בפריז ובכלל...

קופרן לא האריך ימים. הוא נפטר כעשר שנים לאחר מכן, מבלי שהספיק להוציא את יצירותיו לאור בדפוס. אף על פי שהתפרסם כנגן וויול ועוגב, רובה הגדול של יצירתו (המונה כמאתיים קטעים, בסך הכל) מיועדת לצ'מבלו, כלי הנגינה שהיה – אני מנחשת -  החביב עליו ביותר.  

הדפסת כל דבר שהוא, לרבות מוזיקה, הייתה עניין מורכב ויקר, והצריכה קבלת רשות מאת המלך. הענקת הרשות, ה"פריבילגיה", כלומר "זכות להדפיס", אפשרה למלך (יותר נכון, לאנשיו) לפקח, לצנזר את מה שאפשר יהיה לפרסם ברבים וגם להעשיר את קופתו, כי ה"זכות" נקנתה בכסף.

מלחינים שיכלו לממן הוצאה לדפוס ויכלו לצפות למכירה טובה, כזו שתכסה את הוצאות ההדפסה, הוסיפו ושכתבו את יצירותיהם לפני מסירתן לדפוס, על מנת להקל על מי שינגן אותן ולהגדיל את מספר המתעניינים והרוכשים. לואי קופרן לא הספיק לעשות זאת, וממילא הייתה כתיבתו תמציתית למדי. הוא כתב פרליודים "לא מדודים", שלא ניתנה בהם הוראת משקל או קצב, וכל הצלילים נכתבו באופן אחיד, מה שמאפשר לדעת רק את גובהם. הריקודים שהלחין היו עטורי קישוטים באופן לא אחיד, לפעמים יותר ולפעמים פחות, כך שצריך ל"השתתף במלאכת ההלחנה". יצירות קופרן נשמרו מעל דפיהם של שני כתבי-יד מאמצע המאה שבע-עשרה. הוצאות מדעיות של יצירותיו יצאו לאור רק בשנים האחרונות...

פרליוד לא-מדוד, לואי קופרן

מורכבותה של המוזיקה, המקצבים המשתנים ללא הרף, ההרמוניה יוצאת-הדופן והמעורפלת של הפרליודים, מורכבות הרעיונות המלודיים, הן אולי הסיבות לכך שהמוזיקה של לואי קופרן מושמעת רק לעיתים רחוקות, וחבל.  זו מוזיקה פנטסטית.  

סוויטה מיצירותיו של לואי קופרן לצ'מבלו סולו ועוד מבחר יצירות של מוזיקה צרפתית, בקונצרט הקרוב בסדרת הקונצרטים "צלילים ומילים", ב – 19 וב – 21 ביוני, במעלות ובתל-אביב... והפרטים ב"פוסט" שבהמשך.





פרליוד בצ'מבלו-לאוטה, בנגינת רוברט היל. 

קונצרט. חזרה לאהבה ישנה

המוזיקה הצרפתית היא האהבה הגדולה שלי.
מכל הזמנים, בכל הסגנונות. מוקדם, מאוחר, פופולרי, ניסיוני...
לפני שהכרתי את השפה מוזיקלית, ועם השנים, כשלמדתי להכיר.
לפני שהבנתי את השפה, וכמובן מאז שהתחלתי "ללכת" בה, צעדים ראשונים ושניים.
ונדמה לי שהעולם נחלק לשניים. מי שאוהב את המוזיקה הזו וכל האחרים...
להישאר אדיש לה, כנראה, אי אפשר.

שני קונצרטים - בעוד כשלושה שבועות, ממש לפני הקיץ.
À bientôt !!

בלוז. גרי מור

...Still got the blues
מוזיקה, מילים, שירה, גיטרה, הובלה. גרי מור.
ברשת אפשר למצוא כמה וכמה גרסאות. אני יכולה להקשיב לזה שוב ושוב. לא נמאס.
אין כמו שבריר השנייה הזה, שבו המילים מסכמות געגוע עצום ונעלמות לשתיקה, והגיטרה ממריאה עם הגעגוע, צועקת, בוכה, לוחשת בסולו מכשף.



מאד-מאד מרגש. כחול עמוק.

קונצרט. שתי וערב

השבוע במעלות ובתל-אביב, תכנית מוזיקלית לשתי חליליות וצ'מבלו, עם נגניות החלילית ענבר סולומון ודורט פלורנטין.

בתכנית נשמיע את יצירותיהם – וגם פרקי יצירות – של מלחיני המאות השבע עשרה והשמונה עשרה: ואריאציות מאת יקוב ואן – אייק, פנטזיה לשני קולות מאת כריסטופר גיבונס, סונטה קאנונית מאת גיאורג פיליפ טלמאן, טריו סונטות מאת יוהאן סבסטיאן באך וג'ובאני בטיסטה סאמארטיני, סוויטה מאת ז'אק אוטטר ועוד. הפעם נשים דגש על מנגינות ועל דרכים שונות להתייחסות אליהן. דרך אחת: המנגינה עצמה, נמצאת במרכז היצירה, וכמסגרת לה "ליווי", כלומר במסגרת ההרמונית של הבאס המסופרר. דרך אחרת: שימוש במנגינות כחומר גלם ליצירת צורה מוזיקלית מורכבת: דואט (יצירה לשני קולות), קאנון (יצירה רב קולית המבוססת על מנגינה אחת בלבד) ופוגה (שבה נושא אחד עוקב אחר השני). נשלב בין מנגינות פשוטות ומנגינות עתירות קישוטים, בין מוזיקה לכלי-נגינה אחד בלבד, ובין מוזיקה לשניים ושלושה כלי-נגינה, השווים זה לזה והשונים זה מזה.

בשגרת היומיום, אנחנו מקשיבים למוזיקה הבוקעת מן הרדיו או ממכשיר הביתי (הרדיו, המחשב, מערכת השמע). מתרגלים להקשיב ליצירה כולה (בתכנית הרדיו), או למחזור יצירות של מלחין אחד (בתקליטור שהופק בשנים האחרונות). לעתים רחוקות מזדמן לשמוע קטעים שונים זה מזה מבחינת סגנונם והמצלול שלהם, ולחוות כל אחד בפני עצמו. תכנית הקונצרט שלנו היא הזדמנות כזו.

הנה ענבר ודורט,  בסונטה קאנונית (כלומר, סונטה לשני כלי-נגינה, הכתובה כולה כקאנון) מאת גיאורג פיליפ טלמאן. קו-מנגינה אחד, מתוחכם ומקסים, המתחיל שוב, בפער זמן קבוע, כיד כשרונו העצום של המלחין. 

דורט וענבר הן אמניות מוכשרות ועסוקות, שתיהן מלמדות ושותפות בפרוייקטים מוזיקליים רבים, בארץ ובחו"ל. עוד משהו משותף לשתיהן - תואר אוניברסיטאי נוסף. דורט היא בוגרת החוג למתמטיקה, וענבר - בוגרת החוג לפסיכולוגיה, של אוניברסיטת תל-אביב. 

מוזיקה ב"שתי וערב". כרגיל, מאד נשמח לראותכם!

רגע של נחת

לכבוד החג, ולהוסיף על התענוגות הכרוכים בו, מוזיקה אחרת.
הנה זמר הטנור המופלא מרסל לנג זיכרונו לברכה, שהיה שנים רבות חזן בית הכנסת המרכזי בבאזל, שר את "ייבנה בית המקדש".

ייבנה המקדש. המקדש שבלב. המקדש של חיים יהודיים של "ואהבת לרעך כמוך".
חג פסח שמח!

אמנות. רחוב

לאורך רחוב ריבולי בפריז יש המון חנויות אופנה. צפוף על המדרכה, אנשים הולכים או רצים, כדי להספיק ולערוך קניות. בין הבניינים ישנו אחד, מטורלל קצת, מבחינת עיצובו. לא יודעת אם תיירים רבים שמים אליו לב, בכלל, במתחם האפנה המובהק הזה. זהו "ריבולי 59". מבנה שהוא "בית לאמנות". עשרות חללי-סטודיו של אמנים, על פני שש קומות, וללא מעלית. הבניין פתוח למבקרים, רוב שעות היום.

לבניין היסטוריה מעניינת: עד סוף שנות התשעים היה נטוש ומוזנח מאד. קבוצת אמנים העלתה רעיון – לשפץ אותו ולהשתמש בו. הרעיון נתקל בתחילה בהתנגדות חריפה, מצד גורמים עירוניים, והסכסוך איים הביא את היוזמה לסיומה, מוקדם מכפי שרצו האמנים. אבל, לאחר שנכנס ראש-העיר ברטראן דלנואה לתפקידו, הוסדרו התנאים לכך שהמבנה ישמש כ"כוורת" אמנות. כיום – זוהי עמותה, "ריבולי 59" - שחבריה מאכלסים את המבנה, וגם דואגים לתחזוקתו, בעבודה שהם משקיעים בו. ממש עכשיו משפצים את מדרגות הבניין..  את המימון הם מקבלים מן העירייה, המדינה (מה שנובע מהשקפת עולם שאינה דורשת מהאמנות להיות רנטבילית) ומרשימה ארוכה של גורמים נוספים, חברות מסחריות וגופים המקדמים אמנות. לעיתים קרובות נערכות שם הופעות מוזיקה ותערוכות.  

נורא מעניין להסתובב במבנה. לפעמים אפשר לראות מישהו בעבודתו, לפעמים – בשיחה עם אורחים. לפעמים, מתעניין האמן לדעת מי המבקר שהגיע, ומתפתחת שיחה. כך היה כשהגענו, ע' ואני, לסטודיו של אָנרי למי, שמצייר בעזרת כפות-טייחים. העבודות שלו, ענקיות, צבעוניות, מדגישות את היות הציור אשליה: מרחוק, אלו דמויות ברורות וקלות לזיהוי. מקרוב – מריחות צבע רחבות, פרועות.

אנרי למי, 2009

המוזיקה נמצאת ברחובות פריז ובתעלות המטרו כמעט בכל רגע במשך השנה.

אינני יודעת את שמותיהם, אבל נהניתי מאד מהמוזיקה..

פה ושם מפסיקה ניידת משטרה את הנגינה, אולי במקומות בהם לא ניתן אישור לנגן, מלכתחילה. כבר ראיתי כיצד קהל השומעים מנסה להתווכח עם "נציגי החוק", מה שלרוב אינו עוזר לבטל את "רוע הגזירה".  

לרוב – אפשר לשמוע ברחוב, במטרו, ואפילו בגינות, מוזיקאים טובים, אפילו מעולים ממש, שמנגנים נפלא: אילתורי ג'אז, להיטים בכל שפה, גם מוזיקה קלאסית. בהזדמנויות אחרות, כשהנגנים אינם טובים החוויה לא כל-כך  נעימה, ובמקרה שאלו הם אנשים מבוגרים מאד, זו כבר איננה אמנות-המוזיקה אלא עוד שיטה לשרוד עד לסיגריה הקרובה או לארוחה החמה הבאה (ואז, אתה מוצא את עצמך מעניק לנגן מטבע, בתקווה שיפסיק לנגן..).   

בוושינגטון, כאשר ג'ושוע בל ניגן ברכבת התחתית בשעת-העומס, רבים חלפו על פניו ולא עצרו אפילו כדי להביט בו, לא כל שכן – להקשיב. בפריז (ובוודאי גם במקומות אחרים, ואולי אפילו בוושינגטון, כשזו איננה שעת עומס... ) אנשים רבים נעצרים להקשיב, לשאול היכן ומתי ההופעה הבאה, לקנות תקליטור. בשבילי, זה כיף גדול לגלות את חיי אמנות ש"מחוץ לקופסא".. למצוא אותם, בכל מקום, וכמה שיותר.

מוזיקה צרפתית לצ'מבלו

הפעם רק במעלות-תרשיחא שבגליל המערבי.
הגלריה שבמרכז אמנויות על-שם אפטר-ברר, רחוב בן גוריון 15, יום שלישי, 27 במרץ, שעה שמונה בערב.
בתכנית - מוזיקה לצ'מבלו סולו מאת שמבנונייר, פרנסואה ולואי-ארמנד קופרן, גספר לה-רו, דופלי...
מבחר פרקי-סוויטות לצ'מבלו. כמו השוקולדים הקטנים, המשובחים, כמו העוגיות הקטנות והטעימות, או כוסיות השמפניה התוססות, גם במוזיקה: פרקים לא -ארוכים של מחולות אלגנטיים מן המאה השמונה-עשרה, אגדה בצלילים וציורי-דיוקנאות של דמויות מוכרות של אנשי החברה הגבוהה. אלו היו אפיקי הכתיבה של המלחינים הצרפתיים, מוזיקאים מצוינים שיצרו את הרפרטואר העשיר ביותר, הטבעי וההולם ביותר את הכלי המקסים הזה (לעניות דעתי, ובאופן לגמרי אובייקטיבי, כמובן..)



הנה דמותה של La Menetou - העלמה פרנסואז שרלוט דה-סֶנֵטְרְ, תלמידתו של המלחין פרנסואה קופרן. רקדנית, חלילנית, נגנית צ'מבלו ומלחינה, בת למשפחה אריסטוקרטית, כמובן. הפרק העדין, היפיפה, הפותח את הסוויטה השמינית של קופרן - מוקדש לה. וכשאני מנגנת אותו, את הפרק הזה, אין לי ספק - היא הייתה יקרה ללבו, מאד.
אשמח לראותכם!

לקראת קונצרט. הצ'מבלו הצרפתי

בפריז, ברובע הרביעי, ברחוב הזכוכית (rue de la Verrerie), מול כנסיית מרי הקדושה (St. Merry), לא רחוק מחנות הווינטג' הענקית (שאת שמה שכחתי), עמד למעלה ממאה שנים בית-מלאכה לצ'מבלי. בית-המלאכה שייך היה למשפחת בוני הצ'מבלי בלאנשֵה, שענפיה נכרכו בענפי משפחת בונים אחרת, משפחת טסקאן. שתי המשפחות, בונים יצירתיים ומוכשרים, חלשו על מסורת בניית הצ'מבלו משלהי המאה השבע-עשרה ועד אמצע המאה התשע-עשרה. כלי הנגינה שלהם השמיעו את החלומות המוזיקליים של המלחינים הצרפתים של "תור הזהב", מאה חמישים שנות שלטונם של המלך לואי הארבעה-עשר, לואי החמישה-עשר ואפילו לואי השישה-עשר, "לואי האחרון".  הצ'מבלי המעולים אפשרו את התפתחות אמנות המוזיקה לצ'מבלו בצרפת ובעולם כולו, מאז ועד היום.
ניקולה בלאנשֶה (1660 – 1731) היה בנו של סוחר-בדים מן העיר ריימס, 150 ק"מ צפונית –מזרחית לפריז. לא ידוע היכן למד את אומנותו, אך הוא הצטיין בה. צאצאיו נשארו נאמנים למלאכה של בניית ונגינת צ'מבלי. בני משפחת טסקאן היו ילידי העיר לייֶז' והתיישבו בפריז במחצית השנייה של המאה השמונה-עשרה. את בית המלאכה הפריזאי הקים בנו של מייסד שושלת בלאנשה, פרנסואה אטיין הראשון (1695 – 1761). באמצע המאה השבע-עשרה שופצו שם ונבנו שם יותר צ'מבלי מאשר בכל בית-מלאכה אחר באירופה.. . בשלושים השנים הבאות צברו בני המשפחה הון עתק בעבודתם.
בשנת 1743 התמנה פרנסואה אטיין הראשון ל"שומר כלי-הנגינה של המלך", מה שהעיד על מעמדו המיוחד. בנו פרנסואה אטיין השני (1731 – 1766) עבד איתו, ובתו, אליזבת אנטואנט (1729 – 1815)  הייתה לנגנית עוגב וצ'מבלו מצויינת. היא נישאה לארמנד-לואי קופרן, אחיינו של קופרן הגדול, נגן מעולה ומלחין מעניין בזכות עצמו. פסקל-ג'וזף טסקאן (1723 – 1793) היה שולייה אצל פרנסואה אטיין השני, ובמות המייסטר נשא לאישה את אלמנתו וגידל את בנו, ארמנד-פרנסואה- ניקולה (1763 – 1818). הבן פרסם בתחילת המאה התשע-עשרה ספר מקיף "מתודה לבניית צ'מבלי ופסנתרים".
ארבעה דורות של בונים תרמו בעבודתם למוניטין המיוחד של בית-המלאכה.  
הצ'מבלי הקרויים "בלאנשה" ו"טסקאן" מייצגים שני טיפוסים, את זה של המחצית הראשונה של המאה השמונה עשרה (סביבות 1735), ואת זה של המחצית השנייה (סביבות 1770), בהתאמה. המוקדם מבין השניים משמר בצלילו הד לצליל הפלמי של בית המלאכה רוקרס. המאוחר הוא צרפתי בתכלית, צלילו עשיר מאד בצלילים עיליים, מעודן ושירתי יותר מכל מודל אחר.
בית-המלאכה ברחוב הזכוכית הוסיף להתקיים גם לאחר שהביקוש לצ'מבלי הצטמצם. הוא יצר פסנתרים עומדים (Square-pianos) על פי מודלים אנגליים, עד לשנות השישים של המאה התשע-עשרה(!!). גם הפסנתרים שנבנו על ידי בני בלאנשה-טסקאן היו משובחים במיוחד ומבוקשים מאד.

כלי יפיפה ויוצא דופן שנבנה על ידי טסקאן שמור באוסף כלי-המקלדת של מוזיאון ויקטוריה ואלברט. הצ'מבלו נבנה ב – 1786 ושופץ בשנת 1856 (!). רוחבו של הכלי – 73.5 סנטימטר בלבד (רוחבו של צ'מבלו רגיל הוא כ – 95 סנטימטר). אורכו – 181 סנטימטר (האורך המקובל הוא 230 – 240 סנטימטר).

פעם רווחה הסברה שהכלי מיועד היה לילדה צעירה (בניית כלי-נגינה קטנים לילדים הייתה רווחת במיוחד אצל בעלי האמצעים שהיו אוהבי מוזיקה: שנים-עשר ילדיו של הנסיך פרנץ-יוזף פון לובקוביץ (פטרון אמנויות נלהב, שהיידן ובטהובן הקדישו לו מיצירותיהם) ניגנו בכלי-נגינה קטנים שנוצרו למענם). היום חושבים שהבייבי-צ'מבלו הזה נבנה עבור אישה צעירה, שמידות גופה היו קטנות באופן חריג. כך או כך, מעניין לדעת איך צילצל או אולי, איך מצלצל הצ'מבלו הזה...
מוזיקה צרפתית לצ'מבלו, מיצירות שמבונייר, פרנסואה קופרן, לואי ארמנד קופרן ודופלי. יום שלישי 27 במרץ, בשעה שמונה בערב, במרכז האומנויות ע"ש אפטר-ברר, מעלות תרשיחא.

קונצרט. מוזיקה איטלקית

צייר: ברנארדו סטרוצי

הדמות המסמיקה בשמלה רחבת מחשוף היא ברברה סטרוצי, מלחינה, נגנית וזמרת, שחיה במאה השבע-עשרה. סברה שרווחה זמן רב טענה שה"פוזה" הפרובוקטיבית מעידה על מקצוע מסויים, "קורטיזנה" (בת-לוויה). קורטיזנה הייתה אישה יפה, חכמה ומוכשרת שחיה עם גבר משכבה חברתית גבוהה יותר משלה, גבר שלא התאפשר לו, מחמת מוסכמות חברתיות נוקשות, לשאת אותה לאישה, אבל היה בעל אמצעים ניכרים שאפשרו את "החזקתה" (לפעמים אפילו לצד קשר נישואין שהתחייב מאינטרסים אחרים).

הסברה הופרכה לאחרונה, בעזרת ניתוח עובדתי של מסמכים שונים אודות מצבה המשפחתי (בת-זוג של אדם מכובד ואם לארבעה) והכלכלי של ברברה סטרוצי. ציטוטים מעליבים ופוגעניים כלפיה מתוך ספרות התקופה והסברה שלמעלה מעידים לא הסיפור האמיתי, אלא על עוצמתה של סטרוצי, שהייתה – על אף האווירה הלא-אוהדת – מוזיקאית פורה מאד. היא הלחינה, הוציאה לאור את המוזיקה שלה בעצמה, הופיעה לעיתים קרובות בשירה כשהיא מלווה עצמה בנגינה וירטואוזית. שמונה קבצים ובסך הכל למעלה ממאה עשרים וחמש יצירות לקול בליווי באסו קונטינואו. שבעה מתוכם – לטקסטים חילוניים, שאפשר היום לכנותם "טקסטים נשיים", העוסקים באהבה ובכאב והאכזבה הכרוכים בה.

זמרת המצו-סופרן הרב-גונית והמצויינת ברכה קול תשיר קנטטה כזו בתוכנית הקרובה בסדרת הקונצרטים "צלילים ומילים", (השבוע, ימים שלישי ורביעי, בתל-אביב ובמעלות, בהתאמה), קנטטה נוספת מאת ויואלדי תתייחס לאותו נושא נפוץ וכאוב. עוד בתוכנית שירים ואריות מאת ג'וליו קאצ'יני – אבי הקומפוזיציה ה"מודרנית" האיטלקית, ואלסנדרו סקארלטי, אבי ה"אופרה" (או לפחות – אחד מאבותיה). עירא גבעול (שאין עדיין די הזדמנויות לשמוע את נגינתו הנהדרת) ינגן מוזיקה לצ'לו סולו מאת דומניקו גבריאלי ומאת ג'מיניאני ועוד... 

למלחינים מכנה משותף, אגב. היכולת למזוג אהבה, חום אנושי ואופטימיות לכל ז'אנר מוזיקלי...

ריבת-תפוזונים

השיח והתפוזונים הכתומים שעליו הם תמונת-חורף מקסימה בגינת הבית. הפרי העדין טעים מאד כשהוא פרוס לפרוסות דקות בסלט הירקות, ועוד יותר טעים – כשהוא מבושל בעדינות בסוכר, לריבה.

ההכנה פשוטה מאד. אפילו אני, הרחוקה מאד מבישול, נהנית. חריצת חריץ קטן בכל תפוזון וחליטה במים רותחים דרושים על מנת לשטוף את המרירות. אחר-כך, מבשלים את התפוזונים בסוכר (אני מעדיפה סוכר חום, ומניסיון ראיתי שאפשר להמעיט בכמות הסוכר ואין צורך בכמות שווה לכמות הפרי), בחום נמוך מאד, ומתחת למכסה זכוכית (על מנת שאפשר יהיה להציץ בהם במהלך הבישול). מניחים לפרי להתבשל עד שהתפוזונים הופכים זהובים - שקופים.

טעים. טעים במיוחד על פרוסת חלה מתוקה, בצד כוס קפה של בוקר שבת...

קונצרט. מוזיקה איטלקית

סדרת הקונצרטים הקאמריים של מוזיקה מוקדמת בכלי-התקופה "נולדה" בשנת 2004. השנה תתקיים העונה השמינית שלה, עם קונצרטים קאמריים כלי-התקופה,  במרכז למוזיקה על שם פליציה בלומנטל. בארבע השנים האחרונות התקיימו, לצד הקונצרטים הקבועים בתל-אביב, גם קונצרטים במעלות-תרשיחא שבגליל המערבי, במרכז התרבות "לדור ודור" (וגם בבית הכט שבחיפה, אוניברסיטה העברית בירושלים, באוניברסיטת בר-אילן, רמת-גן ועוד...).

השנה יהיה לסדרה "בית" חדש בגליל המערבי: הגלריה החדשה של מרכז האומנויות ע"ש אפטר – ברר, במעלות-תרשיחא.

במרכז אמנויות אפטר – ברר מתקיימת במשך למעלה משני עשורים פעילות חינוכית ענפה לילדים ולמבוגרים בתחומי אמנות פלסטית שונים: ציור, פיסול, צילום, קרמיקה, עבודות-יד מחומרים שונים. עוד יש בו, במרכז, תערוכות רבות, ימי עיון וסימפוזיונים.

לאחרונה הורחב המרכז ונבנו בו גלריה מקסימה וחדרי-סטודיו.

זוהי הגלריה ובה תערוכה מיצירותיו של לובקה, בתערוכה שכותרתה: "עם ישראל חי.... בסרט".

ולמטה - מבט אל מרכז האמנויות ע"ש אפטר-ברר, מעלות. 

בין אמנות פלסטית ובין מוזיקה אפשר למצוא קשרים הרבה. עד המחצית הראשונה של המאה התשע-עשרה היה ההיבט האסתטי של כלי-הנגינה חשוב לא פחות מההיבט האקוסטי. כלי-קשת בעלי ראש מגולף מוכרים מאד, גם צ'מבלי בעלי לוח תהודה מקושט בציורים צבעוניים ומכסה תיבת-תהודה שעליו ציור גדול-מידות. לכלי-מקלדת רבים קלידים מגולפים ומסגרת-למקלדת שיש לה עיטור אופייני. כתבי-היד והדפסים מוקדמים של תווים היו נאים למראה. תבניות שונות של מוזיקה מוצאות להן הד ביצירות אמנות פלסטית, ולהפך. מוזיקאים ואמנים אחרים עסקו בזה הרבה...  

במקומות רבים בעולם נערכים קונצרטים במוזיאונים לאמנות, בין היתר גם משום שהחלל מתאים לעתים קרובות לצרכים המוזיקליים. מבנה הגלריה החדשה במרכז אפטר-ברר במעלות נעים גם בשל תקרתו הגבוהה והיתרונות האקוסטיים שהיא מביאה איתה. הנוף הנשקף ביציאה ממרכז האמנויות מהווה מסגרת יפיפייה של אמנות-טבעית.

תוכנית הקונצרט הראשון בעונה החמישית של סדרת הקונצרטים "צלילים ומילים" בצפון, תארח שני מוזיקאים נהדרים, אהובים עלי מאד: את זמרת המצו-סופרן ברכה קול (זהו הקישור לאתר הבית שלה) ואת הצ'לן עירא גבעול (והנה הקישור לאתר הבית שלו). שניהם מוזיקאים מוכשרים ומוכרים, המשתתפים בהרבה מאד תוכניות קונצרטים בארץ ובחו"ל.

לעונג לי לארח את שניהם, בתכנית שכולה טעם איטלקי, מיצירות מלחיני איטליה במאות השבע-עשרה ושמונה עשרה. בתל אביב: יום שלישי, 7 בפברואר, ובמעלות, יום רביעי, 8 בפברואר, שניהם יחלו בשעה שמונה.

זמרת המצו-סופרן ברכה קול, בתפקיד סינדרלה (צ'נרנטולה, רוסיני), האופרה הישראלית.

פריז. לומדים

ארבעת ילדיה של פ', חברתי, למדו מילדותם המוקדמת ועדיין לומדים נגינה. הארבעה מנגנים בחליל-צד, בצ'לו, בסון ופסנתר. שלושת הבוגרים הם סטודנטים בתחומי המדע, ומנגנים – מרצונם, באופן טבעי וכמובן מאליו – בתזמורות של האוניברסיטאות בהן הם לומדים. גם בתה של ד', חברה נוספת, לומדת נגינה. היא מנגנת בצ'לו. ילדיו הקטנים של וולטר (יליד אמסטרדם), המתגורר בפריז באופן זמני, לומדים מוזיקה גם הם. אני מגלה שרוב הילדים שאני מכירה לומדים נגינה. איזה צירוף מקרים מוזר, אני חושבת בקול-רם.

ד' מתפלאת על תשומת הלב שאני מקדישה לשאלה הנכבדת הזו. "הלימודים בקונסרבטוריון הם חינם" היא אומרת. אני מתקשה להאמין. פ' מדייקת – הלימודים כמעט-חינם. התשלום נקבע על פי הכנסת ההורים. משפחות מאד, מאד-מאד מבוססות, באמת משלמות שכר-לימוד מסוים. אך גם אצלן שכר-הלימוד אינו גבוה, היא אומרת.  

בכל רובע בפריז (כמעט) קיים בית-ספר למוזיקה. חלקם שייכים לרשת העירונית, אחרים – מנוהלים באופן עצמאי. מורי הקונסרבטוריונים, אם להתרשם מקבוצת המורים למוזיקה עתיקה, למשל נואל ספיט, נגנית הצ'מבלו הווירטואוזית, הם מוזיקאים מצוינים, אמנים מבצעים פעילים ומוערכים.

בית-הספר הגבוה למוזיקה בפריז הוא הקונסרבטוריון הלאומי ב"קריית המוזיקה" שבצפון העיר, ב"לה ווילט". לומדים בו מוזיקה ומחול. מספר התלמידים הלומדים בו גדול מאד. הקמפוס מודרני, רחב ידיים ומצויד בנדיבות בכל כלי-הנגינה וחדרי הלימוד, האימון, האולמות ורצפות-המחול הדרושות. הספרייה גורמת ללב לדלג על פעימה אחת. כתבי-עת, ספרים, תווים וספריית תקליטורים עצומה.  

פסקל דוק מנהל את המחלקה למוזיקה עתיקה בקונסרבטוריון. הוא מכיר את כל התלמידים בה ומשוחח עם כל אחד מהם, אפילו כשהוא חולף במהירות במסדרון. פסקל מגלה לי כמה תלמידים לומדים במחלקה ואני מחשבת במהירות – כחמישה אחוזים ממספר התלמידים הכולל בקמפוס. הוא מופתע, מעולם לא חשב על כך. אני, ששמעתי שוב ושוב, ש"מספרם המועט של המתעניינים בביצוע היסטורי לא מצדיק פתיחת מחלקה" או "פתיחת קורס" או אפילו "רכישת כלי-נגינה (צ'מבלו, נגיד) ", לא מפסיקה לחשוב על כך, ויכולה רק להסתכל על המחלקה הפריזאית בעיניים כלות.

שתי פינות בחדר המשמש את כיתת הצ'מבלו...

עשרה כלי מקלדת עומדים בחדר רחב ידיים, המשמש את כתת תלמידי הצ'מבלו. צ'מבלי אחרים פזורים בחדרים נוספים ובאולמות השונים. בחדר סמוך – פסנתרים מתקופות שונות, אחד מהם הוא כלי שנבנה על פי מודל של סוף המאה השמונה עשרה, האחרים – פסנתרים מקוריים מן המאה התשע-עשרה ותחילת המאה העשרים. 

חבית של דבש...

ספר לי על עצמך, ביקשתי מפסקל. הוא משועשע. אומר שהוא עסוק ב"פיטום" תלמידי המחלקה במיומנויות שיידרשו להם בחייהם המקצועיים, כשיסיימו ללמוד. במחלקה קיימים מסלולי לימוד לכל אחד משלושת התארים האקדמיים. מוזיקאי הוא מקצוע לא פשוט היום, אומר פסקל. מלבד זאת הוא משמש יועץ מוזיקלי של ההוצאה לאור של "האמנויות הפורחות" (Les Arts Florissants). הוא מנוסה מאד, עבד עם פיליפ הרווגה ועם ה"שאפל רויאל", ואחר כך – עם תזמורת השאנס אליזה.

לצידו מלמדים במחלקה מוזיקאים מצוינים, בכל נושא ולכל כלי-נגינה. את מי שמתעניין בצ'מבלי מלמדים שניים: אוליבייה בומו מלמד נגינה ורפרטואר, בלנדין ראנו מלמדת באס מסופרר.

את נגינתו של בומו אני אוהבת מאד. הרפרטואר העצום שלמד, ניגן והקליט, והסקרנות שלו, שבאה לביטוי במאמרים וספרים שכתב, מעוררים השתאות. מעניין להקשיב לו, לנגינתו, וגם לשיעוריו – לדוגמאות שלו, להערות הספורות שהוא מציע במהלך השיעורים, הערות מדויקות וצנועות כאחת. נגינתה של ראנו תוססת יותר, יצרית. גם היא מסורה לתלמיד המנגן באוזניה, מקשיבה, שרה, מעירה - כאילו הייתה מנגנת בעצמה. 

שיעורי קריאה מהדף, מוזיקה קאמרית ומחול היסטורי משלימים את מקצועות התיאוריה השונים. השלב האחרון, המותח ומהנה, לפני ה"חיים האמתיים". מקצוע לא קל? כן, אבל יפה כל-כך...