קונצרט. בני באך

צרור תודות לרונן, שאין גבול לכשרון שלו בכל ימי ועונות השנה.

קונצרט. ארבעת בני באך

"שיעור מוזיקה", סבטיני, המאה השמונה עשרה

דפנה רביד, אנדריאה האלאם (כינורות), דניאל תנחלסון (ויולה), אורית מסר-יעקבי (צ'לו) הם אורחי תוכנית הקונצרט הקרובה של הסדרה הקאמרית "צלילים ומילים". במעלות, מרכז התרבות "לדור ודור", יום שלישי, 17 במאי, ובתל-אביב, מרכז פליציה בלומנטל למוזיקה, יום חמישי, 19 במאי, שניהם - בשעה שמונה בערב. נשמיע מוזיקה עסיסית, צבעונית, מלאת חיים מאת ארבעת בניו של יוהאן סבסטיאן באך: שלושה קונצ'רטי וסונטה אחת, לצ'לו ולצ'מבלו.
ארבעת בניו המוזיקאים של באך נולדו וגדלו, כל אחד מהם, בסביבה משפחתית, חברתית ומוזיקלית שונה. כולם היו תלמידיו של יוהאן סבסטיאן, אך כל אחד מהם המשיך והתפתח לכיוון מוזיקלי ייחודי לו. רב השוני ביניהם כבני-אדם, לכל אחד השקפת עולם אחרת, ביוגרפיה שונה, אך הקשר ביניהם נשמר לאורך חייהם, כשהם לא רק מסייעים זה לזה ושומרים על מורשתו של האב, אלא גם מושפעים זה מזה מבחינה מוזיקלית. יצירותיהם שייכות כולן לסגנון המוזיקלי הקלאסי, זה השואף אל הפשוט, הטבעי. החל מסוף המאה שמונה-עשרה נתפסה המוזיקה כ"קול הטבע", והאמן הגאון - כמי שמשיל מעליו את הכללים והחוקים הנוקשים, כדי שלא יפריעו ליצירה, לכוח הטבעי שבה. תרבות בורגנית חדשה שעיקרה המוזיקלי הוא מוזיקה ביתית, מוזיקה סלונית של מפגשים חברתיים, של קונצרטים פומביים עבור קהל מתעניין ומקרי (כלומר- אירוע הפתוח בפני כל אדם, ולא רק בפני בני המעמד הגבוה, השליט) זו תמצית המהפכה של הקלאסיקה.
בתוכנית הקרובה נשמיע קונצ'רטו לצ'מבלו ומיתרים ברה מאזור מאת וילהלם פרידמאן באך, קונצ'רטו לצ'מבלו ומיתרים בדו מינור (משנת 1753) מאת קרל פיליפ עמנואל באך, קונצ'רטו בפה מינור (נכתב ככל הנראה בין 1750 ל - 1754), וסונטה נהדרת לצ'לו ולצ'מבלו (1789) מאת יוהאן כריסטוף פרידריך באך.
נשמח לראותכם!

קונצרט מאוייר

ס' הראתה לי ספרון שקנתה לנכדתה בת השנתיים: "למה לא?!", ספרון מוזיקלי מאת עדינה הרעוז, מוזיקאית ונגנית נבל. לולא הייתה מראה לי את הספרון, לא הייתי יודעת על קיומו, אף על פי שיצא לאור כבר לפני עשור, מפני שאיננו נמכר בחנויות הספרים. בין דפיו המאויירים בעליזות מתחבא תקליטור המחזיק מגוון של כעשרים קטעי נגינה.

הספרון ותכולתו הם, בעצם, קונצרט מאוייר. נגינתה של עדינה בנבל, טעמה המוזיקלי הטוב והפזמונים שבחרה הם הציר שסביבו בנויה ההתרחשות כולה. אפשר לשמוע פרק סיציליאנה מתוך סונטה לחליל וצ'מבלו (כאן, כמובן, בנבל) מאת יוהאן סבסטיאן באך, מוזיקה מאת המלחינים וילה לובוס וסן-סנס; שלושה שירים של מרים ילן שטקליס בלחנים חדשים משל ריימונד גולדשטיין, ועוד. נבלאית נהדרת, מורה ומלחינה, צרפה אליה עדינה בני משפחה וחברים, ליצירת קונצרט לפעוטות, שגם ילדים ומבוגרים יכולים ליהנות מהמוזיקה שבו ומהאיורים המלווים אותו. המשתתפים, המוזיקאים וכלי הנגינה השונים שלהם, מציגים את סודות שיגרת הנגינה באופן פשוט ומובן. את מילות הספר קורא מוטי ברכאן בקולו הנעים, ברוגע ומבלי להפריע את זרימת המוזיקה.

זמרת הסופרן מרים מלצר, נגן החליל והחלילית מיכאל מלצר, נגן הצ'לו מיכה הרן (אחיה של עדינה) ונגן הטרומבון ניצן הרעוז (בנה) וגם המלחין ריימונד גולדשטיין שותפים לפן המוזיקלי: הנגינה, האלתור, ההלחנה. בתה של עדינה, מתקה הרעוז, הכינה את האיורים היפים. מבחר קטעי המוזיקה מוצלח מאד, הנגינה והשירה מענגות. מאד נהניתי.

מטה-מבצעי מוזיקה

שמו של פרופ' וולפגנג בטיכר(Wolfgang Boetticher)  מופיע בשעריהן של רבות מיצירות רוברט שומאן לפסנתר שבהוצאת הנלה (Henle) היוקרתית. כמוזיקולוג מוערך וכזוכה פרס שומאן היוקרתי לשנת 1943, שמו הלך לפניו במחצית השנייה של המאה העשרים. הוא לימד במחלקה למוזיקולוגיה של אוניברסיטת גוטינגן (Goetingen) שבגרמניה מאז 1948, בשנת 1955 הוענקה לו שם הפרופסורה, ב 1957 מונה לעמוד בראש המכון למוזיקולוגיה, ובין השנים 1972 עד 1974 שימש כדקאן הפקולטה למדעי הרוח. משנת 1963 שימש בטיכר במקביל כפרופסור אורח באוניברסיטת קארל, בפראג. לאחר צאתו לגימלאות הוסיף ולימד באוניברסיטת גוטינגן וכל זאת עד שנת 1998.
בשנת 1998 הופסקה עבודתו באחת.

שנתיים קודם לכן יצא לאור ספרו המרתק של המוזיקולוג ההולנדי ווילם דה פריז ( Willem de Vries), "מטה-מבצעי מוזיקה", ובגרמנית:  "Sonderstab Musik". מחקרו של דה פריז הפנה את תשומת הלב הציבורית למה שוולפגנג בטיכר לא התקשה עד אז להסתיר: לחלקו של הפרופסור הנכבד ברדיפת יהודים עד ובתקופת מלחמת העולם השנייה.

בטיכר נולד ב- 1914. הוא למד נגינה בפסנתר, ואחר כך מוזיקולוגיה באוניברסיטת ברלין. עם מוריו נמנו חשובי המוזיקאים והמוזיקולוגים של ראשית המאה העשרים: ארנולד שרינג, קורט זאקס, האנס יואכים מוזר, פרידריך בלומֵה ואחרים. בהיותו סטודנט, 1934, הצטרף אל אגודת הסטודנטים של המפלגה הנאצית, ובשנת 1937 התפקד למפלגה הנאצית כחבר מן המניין. הוא היה פעיל בתחום התמחותו כמוזיקולוג ועם הקמת "היחידה המיוחדת" התגייס למאמץ הנאצי כנגד מוזיקאים יהודים ומוזיקה יהודית, למחלקת המוזיקה שבראשה עמד הרברט גריק, מוזיקולוג אף הוא.

ה"מטה המבצעי" הייתה יחידה מיוחדת שהוקמה ביוזמתו של האידיאולוג הנאצי, אלפרד רוזנברג. הוא היה מראשוני המפלגה הנאצית ועמד בראשה כממלא מקומו של היטלר, כאשר האחרון ישב בכלא בעקבות ניסיון ההפיכה הכושל של  1923. בסוף שנות השלושים עמד רוזנברג, אז בשדרת הפיקוד העליונה של גרמניה, בראש "המכון לחקר הבעיה היהודית". אחת מזרועותיו, "המטה המבצעי", עתידה הייתה לנהל בין השנים 1940 – 1944 את הדרתם של יהודים מתחומי האמנות השונים ואת שוד האמנות הגדול אי-פעם: שוד חפצי אמנות, תכשיטים, יודאיקה, ריהוט, כלי-נגינה, ספרים וכתבי יד, תווים ועוד. לאחר המלחמה הועמד רוזנברג לדין בנירנברג, נמצא אשם בפשעי מלחמה ונדון למוות. הוא הוצא להורג ב – 1946.

כבר בשנת 1940 נסעו רוזנברג ובטיכר יחדיו לארכיון המדינה בקרקוב (פולין), על מנת לתפוס ולהחרים את כתבי היד של שופן, שהיו שמורים שם. בקיץ אותה שנה, כשהנאצים כבשו את צרפת, הולנד ובלגיה, מיהר רוזנברג לקבל את אישורו של הפיהרר להעמקת פעילותה של היחידה המיוחדת גם בשטחים אלו. בחודשים אוגוסט וספטמבר רוקנה היחידה המיוחדת, מתוגברת בכוח-אדם בנדיבות, בתים פרטיים ואחוזות, חנויות סוחרי אמנות, אוספים מכל סוג; גם המרכז למוזיקה עתיקה שהקימה וונדה לנדובסקה בכפר סט לו – לה – פורה הבמוך לפריז נבזז. עשרות ארגזים של תכולתו נארזו ונלקחו במשאיות, בהם אוסף כלי הנגינה הענק והמרשים שלה, כתבי יד ואוצרות דפוס מן המאות השבע עשרה, שמונה עשרה ותשע עשרה, חפצי אמנות שונים. (למרבית המזל נמלטה לנדובסקה משם כשלושה שבועות לפני כן, בזכות עמדתה התקיפה של תלמידתה ומזכירתה, דניס רסטו. השתיים נמלטו לדרום צרפת, לאיזור החופשי, ומשם – דרך חצי האי האיברי – לארצות הברית). בטיכר "ניצח" על הביזה בביתה של לנדובסקה ותרם ממרצו ומידיעותיו במבצעי הביזה בבתיהם של המלחין דריוס מיו, הפסנתרן ארתור רובינשטיין והצ'לן גריגור פיאטיגורסקי. ואולם, כל אלה הותירו בידיו זמן, אותו הקדיש למחקר ולכתיבת ה"לקסיקון של היהודים במוזיקה", ולמחקר – שכלל גם זיוף – מכתביו של שומאן למנדלסון, תוך שהוא מעקם את הכתוב בם, כך שיכילו הערות אנטישמיות. ב – 1941 הצטרף ל"וואפן אס-אס", ובמקביל – לימד מוזיקה. עם תום המלחמה עשה את דרכו בחזרה אל האקדמיה, באין מפריע.

הוא לא היה היחיד. אחרים, שמות מוכרים לא פחות, הצטרפו בלב חפץ למכונת המלחמה הנאצית, ביניהם גם פרידריך בלומֵה, מי שעמד משנת 1949 בראש המפעל האנציקלופדי הענק בשפה הגרמנית, "מוזיקה בהיסטוריה והווה" (Musik in Geschichte und Gegenwart) והמוזיקולוג האוסטרי אריך שנק, שנטל חלק בשוד אוסף הספרים והתווים של גידו אדלר, המוזיקולוג הווינאי - יהודי החשוב, ואחר-כך סייע לגסטפו לתפוס את בתו  (היא נשלחה למזרח ונרצחה, 1942).

מחקרו של דה פריז – מוזיקולוג הולנדי –  הפריע את חמישים שנות השקט והשלווה בחייו של בטיכר. הציבור נרעש, האקדמיה רתחה, ובטיכר נתבקש שלא להראות את פניו באוניברסיטה. הוא לא הועמד לדין, ככל שידוע לי, ונפטר, בשיבה טובה, בשנת 2002. כלי הנגינה הרבים שהוחרמו בעת הכיבוש הנאצי נעלמו. חלקם הושמד בוודאי בהפצצות בעלות הברית את הערים ברלין ולייפציג, עוד במהלך המלחמה. שאלות הועלו לגבי אוסף כלי-הנגינה של אוניברסיטת גטינגן, שאלות שלא זכו למענה. כלי נגינה שהוחרמו באותה תקופה נמצאים, מן הסתם, עד היום בבעלות פרטית וציבורית ברחבי גרמניה ואוסטריה.