יום שבת, 26 בפברואר 2011

מנגינה. אלפונסינה והים

המנגינה הפשוטה מתחילה בצלילים אחדים, סמוכים זה לזה, זורמת בתנועה, מושכת אחריה הרמוניות, מטפסת ועולה ושבה, נעה בגמישות בתנועה גלית. אין לה צורך בתזמור רחב, די בפסנתר, גיטרה וכלי-הקשה.

אלפונסינה היא אלפונסינה סטורני, משוררת ארגנטינית ילידת שוויץ, ממשפחה קשת יום (1892 – 1938). בת חמש-עשרה הצטרפה לקבוצת תיאטרון נודד, וכשנתיים לאחר מכן עזבה את התיאטרון כדי ללמוד הוראה לגיל הרך. בת תשע-עשרה באה לחיות בבואנוס איירס, שם הרתה לגבר נשוי וילדה ילד. היא נתקלה בקשיים חברתיים כאם חד הורית, קשיים כלכליים מהיותה מפרנסת יחידה, וסבלה מבדידות. עוד לפני שמלאו לה עשרים כתבה מאמרים עיתונאיים, ועם הזמן – שירים. נושאי כתיבתה נבעו מחייה. היא כתבה על הצביעות החברתית, על יחסו ההפכפך של הגבר לאשה, על העוני; בהדרגה זכתה שירתה, כעת – פמיניסטית מובהקת - להתעניינות, ולאחר מכן – בפרסים. ואולם, היא נאלצה להפסיק את עבודת ההוראה עקב קשיים נפשיים ובשל בעיות בריאות. כשנתברר לה שמחלתה חשוכת מרפא, החליטה לשים קץ לחייה. סטורני באה לחוף הים, שלחה את שירה האחרון למערכת העיתון, ולמחרת השליכה את עצמה אל הגלים.
את נעימת "אלפונסינה" חיבר אריאל רמירז, למילים של רפאל לונה. השיר מוכר בקולה החם, העשיר של מרסדס סוסה. הקונטראלט שלה, בצעירותה צלול וקל ועם השנים כהה ועמוק, מצמית. אישיותה של סוסה, לוחמת זכויות אדם בזכות עצמה, כשרונה המוזיקלי וחוש הקצב הפנטסטי שלה העניקו לשיר את אנושיותו, עצמתו ואת עומקו.
התאהבתי בנעימה מבלי להבין מילה ואף על פי כן, כשמצאתי את תרגומו של הטקסט והתוודעתי אל סטורני – לא הייתי מופתעת. אף ששמעתיו כבר עשרות, או מאות, פעמים, ובכל מיני ביצועים, מפיה של סוסה, בכל מיני הזדמנויות ובביצועם של רבים אחרים. בכל פעם שהוא מתנגן - אני מקשיבה לו בכל מאודי, עד שנעלם הצליל האחרון.
לפעמים, גם מנגינה פשוטה היא יצירה מושלמת.

יום חמישי, 17 בפברואר 2011

מוזיקה אליזבטנית. שלושה עורבים

הבלדה "Three Ravens" עתיקה מאד. היא הופיעה לראשונה בדפוס על דף בודד ( broadside ballad) בשנת 1680, ואחר כך, ב- 1684, בספר הבלדות ושירי העם של תומאס רבנקרופט, אולם ככל הנראה נוצרה קודם לכן. הבלדה הייתה ועודנה אהובה מאד. נתן אלתרמן תרגם אותה לעברית: "שלושה בני עורב על ראש עץ הם ישבו, שחורים כאשר תדמו ותשוו. אמר העורב האחד: "איה פת שחרית נסעד?"... ואחריו, תורגמה בידי יעקב שבתאי: "שלושה עורבים על עץ ישבו"... בסדרת הקונצרטים הקאמריים "צלילים ומילים" בשבוע הבא, קונצרט של מוזיקה אליזבטנית הכולל גם את הבלדה הזו ואחרות, שירי עם ושירים אמנותיים וגם יצירות ועיבודים כיליים. אורחי התכנית הם זמר הבריטון יאיר פולישוק ונגנית הויולה דה גמבה טל ארבל. יום שלישי, 22 בפברואר 2011, במרכז התרבות "לדור ודור", מעלות-תרשיחא וביום חמישי, 24 בפברואר 2011, במרכז פליציה בלומנטל למוזיקה, תל-אביב. הקונצרטים יחלו בשעה שמונה.
זהו השער לספרו של רבנקרופט "מליזמטה". הבלדה מופיעה בפרק החמישי. בעמוד הראשון המוקדש לבלדה – הנעימה, ולאחריה – הטקסט. בעמוד השני, שאינו מופיע כאן, ישנם תפקידי אלט, טנור ובאס. מילות הבלדה צמודות לקול העליון, אך לא לקולות האחרים, מה שמעיד (אולי) על כך, שהכותב תעד ביצוע של זמר אחד וכלי נגינה אחדים בקונסורט. כך גם נבצע את הבלדה בתוכנית שלנו.
לצלילי הבלדות מקובל היה גם לרקוד, וההוראות לצעדים של המחולות השונים הועלו גם הן על הכתב, כמו בספר "המדריך האנגלי למחול", The English Dancing Master, ספרו של ג'ון פלייפורד משנת 1651.

נשמיע בתוכנית את הבלדה על הנימפה דפנה. על פי המיתולוגיה היוונית, נפל ריב בין אפולו, אל השמש והמוזיקה, ובין ארוס, אל האהבה. ארוס שנפגע מלעגו של אפולו שילח חץ שפגע בליבו וגרם לו להתאהב בדפנה. דפנה הייתה נימפה שלא רצתה להיות לאיש. הבלדה היפה מתארת את בריחתה של דפנה מפני אפולו, ואת אכזבתו המרה למראה דפנה ההופכת לעץ. נעימת הבלדה שימשה למחול של ארבעה זוגות, ותיאור צעדי המחול מופיע בספר בציורי קווים ונקודות ובלויית בהסבר מילולי משעשע.
עוד בתכנית שלנו הבלדה "שרוולים ירוקים", משיריו המקסימים של ג'ון דאולנד, מוזיקה מאת וויליאם בירד, המלחין המועדף על המלכה אליזבת (שחיבתה אליו גברה על תיעובה את הקתולים, בירד היה קתולי אדוק), טוביאס יום, גיילס פארנבי, ג'וליו קאצ'יני וגא'קופו פרי, ועוד...
הנה העיבוד התזמורתי של ראלף ווהן-וויליאמס, לנעימת "שרוולים ירוקים".



האזנה עריבה!

יום שבת, 12 בפברואר 2011

לשיר!

מנגינות אנגליות פשוטות היו הגשר שבין המוזיקה העממית, באמצעות הבלדות, ובין המוזיקה ה"קלאסית", העיבודים הכיליים, באנגליה האליזבטנית. אבל - האם שמעו בני המעמדות הנמוכים, דיירי הכפר ושכונות העוני העירוניות באנגליה של המאות שש- ושבע-עשרה את המוזיקה שנכתבה על המנגינות הפשוטות שהכירו, לכלי הנגינה היקרים, הוירג'ינאל והויולה דה גמבה?
גם היום, מתקשה המוזיקה הקלאסית להגיע אל ה"רחוב", ומוזיקאים מחפשים דרכים "לשבור את הקרח" ולקרב מאזינים למוזיקה של אולמות הקונצרטים. ישנן דרכים הרבה לקרב את שני העולמות זה לזה, אבל הטבעית ביותר, לטעמי, היא לשיר. כמו, למשל, בסיפורם של נערי-המקהלה של מסייה מתייה ("כשהנערים שרים", "Les Chorists"), בסרטם של המפיק ארתור כהן והבמאי כריסטוף באראטייה, משנת 2004.


הנה עוד רעיון: Flashmob מוזיקלי בקניון בניו-יורק.



כל-כך יפה. גם לי מתחשק להשתתף... הללויה!

יום חמישי, 10 בפברואר 2011

לקראת קונצרט. התקופה האליזבטנית במוזיקה

הצעדים הראשונים בנגינה בצ'מבלו כוללים לרוב היכרות עם שני הכרכים (בהוצאה מודרנית) של "ספר הוירג'ינאל של פיטסוויליאם", The Fitzwilliam Virginal Book, אוסף בכתב-יד של מוזיקה אנגלית לכלי-מקלדת, שנוצר בתחילת המאה השבע עשרה. זהו האוסף הגדול והמגוון ביותר של מוזיקה אנגלית מוקדמת, ויש בו קטעים פשוטים מאד מבחינה מוזיקלית וטכנית ובצידם – יצירות וירטואוזיות ומורכבות ביותר, כך שכל אחד יכול למצוא בו את "כוס התה (האנגלי) שלו". גם אני התוודעתי אליו מזמן, ולמרות שאני אוהבת את המוזיקה חוזרת לנגן אותה בתדירות רבה, עדיין אינני מרגישה שהכרתי די צורכי את כל כמעט-שלוש-מאות היצירות שנמצאות בו, ולא את העולם האנושי והתרבותי שעליו צמח.
האוסף נוצר על ידי פרנסיס טרגאיאן, אציל אנגלי קתולי ובן למשפחה בעלת אחוזות, שהושם בכלא משום שנתן באחוזתו מחסה לכומר קתולי נמלט. טרגיאן ישב בכלא "מָרשַלסֵיי" כשלושים שנה, עד שנחון ונשלח לגלות בספרד... באותן שנים בכלא, העתיק את היצירות לכלי-מקלדת. בית הכלא היה "מוסד פרטי" ודייריו חייבים היו לשלם את "ההוצאות" הכרוכות במגורים שם, מה שהבטיח כי לא ייצאו מן הכלא לעולם... (מאה וחמישים שנה לאחר מכן כתב צ'רלס דיקנס, שהכיר את ה"מרשלסיי" היכרות אישית, את "דוריט הקטנה", סיפורה של בת לאב אסיר בכלא, רומן שעובד לסדרת טלביזיה מרתקת בידי ה"בי-בי-סי").

ובכן, ישב פרנסיס טרגאיאן ובשלב מסוים עסק במלאכה גם בנו, פרנסיס טרגאיאן הצעיר, להעתיק יצירות שונות לאוסף המשפחתי (ואפשר להניח, שבין כותלי הכלא היו תנאי מגורי המשפחה, עם שמונה עשר ילדיהם, לא בלתי-נוחים, ואפילו וירג'ינאל היה שם..). בין היצירות: פרליודים רבים, מחולות: קורנט, פאוואן וגאייארד, יצירות על נעימות באס ("גראונד"), כל מיני יצירות פוליפוניות, פנטזיות, קטעי תמונות ("החלום של גיילס פרנבי") ועוד, ועוד...
באוסף הנהדר נכללים גם קטעים מוזיקליים מקסימים, ששמותיהם יכלו להיות מילים ראשונות בשורה של שיר כלשהוא, כמו "האם היא יכולה", "טוב הייתי נישאת לאיש", "מרטין אמר לנערו", "ספרי לי, דפנה" ועוד. ביצירות הללו אפשר תמיד לזהות מנגינה פשוטה, כמו-עממית, שמשמשת נקודת מוצא לואריאציות רבות, שהיצירתיות התפרצת מתוכן מדהימה ממש. מסתבר שאלו בלדות עתיקות שהיו מוכרות לרבים: ה broadside ballads, בלדות שנכתבו למנגינות קיימות, והודפסו על דף בודד (לרוחבו, מכאן שמן), שהיה לרוב מעוטר גם בתמונה, העשויה בטכניקה של חיתוך-עץ. נושאי הבלדות היו – סיפורי אהבה, אגדות, וגם רכילות מחצר המלוכה ומחיי בני המעמדות הגבוהים, ופוליטיקה ועוד... זמרים נודדים ופייטנים רבים כתבו מדי פעם טקסטים חדשים, הדפיסו ומכרו, תוך כדי מסעותיהם בערים ובכפרים, כשהם שרים – לפרנסתם. הם גם נדרשו לרשום את יצירותיהם ברישומי הרשות האחראית, זו שהיה לה מונופול על מתן הזכות להפיץ יצירות שונות. כך נשמרו אלפי דפים כאלו, מעין "עיתונות תקופתית" של אנגליה בשלהי תקופת בית טיודור.
הז'אנר היה קיים מן המאה השש עשרה ועד תחילת המאה התשע-עשרה, ותור הזהב שלו היה – התקופה האליזבטנית. דפים רבים ואפילו כרכי אוסף נמצאו ונשמרו, בעיקר בספריה הבודליאנית באוקספורד, בריטניה ובארכיון אוניברסיטת קליפורניה, בסנטה ברברה, ארה"ב. אפשר – בעבודת נמלים – לנסות ולהתאים טקסט למוזיקה, ובעבודת נמלים מאומצת עוד יותר, לנסות ולהבין את השפה האנגלית בה נכתבו...
למעלה, תמונת חיתוך-עץ שקישטה את אחת המבלדות הללו, ומתארת פייטן-זמר כזה, מופיע בקרן רחוב...
בקונצרט הקרוב, 22 ו – 24 בפברואר, במעלות ובתל-אביב, נשמיע מוזיקה מן התקופה הזו, ובכללה גם כמה יצירות כאלו, להן הצלחנו למצוא טקסט. זמר הבריטון יאיר פולישוק ישיר טקסטים שמצאנו, טל ארבל, בויולה דה גמבה, ואני – בצ'מבלו – ננגן עיבודים כיליים למנגינות היפות הללו.