יום שישי, 13 בינואר 2012

פריז. לומדים

ארבעת ילדיה של פ', חברתי, למדו מילדותם המוקדמת ועדיין לומדים נגינה. הארבעה מנגנים בחליל-צד, בצ'לו, בסון ופסנתר. שלושת הבוגרים הם סטודנטים בתחומי המדע, ומנגנים – מרצונם, באופן טבעי וכמובן מאליו – בתזמורות של האוניברסיטאות בהן הם לומדים. גם בתה של ד', חברה נוספת, לומדת נגינה. היא מנגנת בצ'לו. ילדיו הקטנים של וולטר (יליד אמסטרדם), המתגורר בפריז באופן זמני, לומדים מוזיקה גם הם. אני מגלה שרוב הילדים שאני מכירה לומדים נגינה. איזה צירוף מקרים מוזר, אני חושבת בקול-רם.
ד' מתפלאת על תשומת הלב שאני מקדישה לשאלה הנכבדת הזו. "הלימודים בקונסרבטוריון הם חינם" היא אומרת. אני מתקשה להאמין. פ' מדייקת – הלימודים כמעט-חינם. התשלום נקבע על פי הכנסת ההורים. משפחות מאד, מאד-מאד מבוססות, באמת משלמות שכר-לימוד מסוים. אך גם אצלן שכר-הלימוד אינו גבוה, היא אומרת.  
בכל רובע בפריז (כמעט) קיים בית-ספר למוזיקה. חלקם שייכים לרשת העירונית, אחרים – מנוהלים באופן עצמאי. מורי הקונסרבטוריונים, אם להתרשם מקבוצת המורים למוזיקה עתיקה, למשל נואל ספיט, נגנית הצ'מבלו הווירטואוזית, הם מוזיקאים מצוינים, אמנים מבצעים פעילים ומוערכים.
בית-הספר הגבוה למוזיקה בפריז הוא הקונסרבטוריון הלאומי ב"קריית המוזיקה" שבצפון העיר, ב"לה ווילט". לומדים בו מוזיקה ומחול. מספר התלמידים הלומדים בו גדול מאד. הקמפוס מודרני, רחב ידיים ומצויד בנדיבות בכל כלי-הנגינה וחדרי הלימוד, האימון, האולמות ורצפות-המחול הדרושות. הספרייה גורמת ללב לדלג על פעימה אחת. כתבי-עת, ספרים, תווים וספריית תקליטורים עצומה.  
פסקל דוק מנהל את המחלקה למוזיקה עתיקה בקונסרבטוריון. הוא מכיר את כל התלמידים בה ומשוחח עם כל אחד מהם, אפילו כשהוא חולף במהירות במסדרון. פסקל מגלה לי כמה תלמידים לומדים במחלקה ואני מחשבת במהירות – כחמישה אחוזים ממספר התלמידים הכולל בקמפוס. הוא מופתע, מעולם לא חשב על כך. אני, ששמעתי שוב ושוב, ש"מספרם המועט של המתעניינים בביצוע היסטורי לא מצדיק פתיחת מחלקה" או "פתיחת קורס" או אפילו "רכישת כלי-נגינה (צ'מבלו, נגיד) ", לא מפסיקה לחשוב על כך, ויכולה רק להסתכל על המחלקה הפריזאית בעיניים כלות.

שתי פינות בחדר המשמש את כיתת הצ'מבלו...
















עשרה כלי מקלדת עומדים בחדר רחב ידיים, המשמש את כתת תלמידי הצ'מבלו. צ'מבלי אחרים פזורים בחדרים נוספים ובאולמות השונים. בחדר סמוך – פסנתרים מתקופות שונות, אחד מהם הוא כלי שנבנה על פי מודל של סוף המאה השמונה עשרה, האחרים – פסנתרים מקוריים מן המאה התשע-עשרה ותחילת המאה העשרים. 
חבית של דבש...
ספר לי על עצמך, ביקשתי מפסקל. הוא משועשע. אומר שהוא עסוק ב"פיטום" תלמידי המחלקה במיומנויות שיידרשו להם בחייהם המקצועיים, כשיסיימו ללמוד. במחלקה קיימים מסלולי לימוד לכל אחד משלושת התארים האקדמיים. מוזיקאי הוא מקצוע לא פשוט היום, אומר פסקל. מלבד זאת הוא משמש יועץ מוזיקלי של ההוצאה לאור של "האמנויות הפורחות" (Les Arts Florissants). הוא מנוסה מאד, עבד עם פיליפ הרווגה ועם ה"שאפל רויאל", ואחר כך – עם תזמורת השאנס אליזה.
לצידו מלמדים במחלקה מוזיקאים מצוינים, בכל נושא ולכל כלי-נגינה. את מי שמתעניין בצ'מבלי מלמדים שניים: אוליבייה בומו מלמד נגינה ורפרטואר, בלנדין ראנו מלמדת באס מסופרר.
את נגינתו של בומו אני אוהבת מאד. הרפרטואר העצום שלמד, ניגן והקליט, והסקרנות שלו, שבאה לביטוי במאמרים וספרים שכתב, מעוררים השתאות. מעניין להקשיב לו, לנגינתו, וגם לשיעוריו – לדוגמאות שלו, להערות הספורות שהוא מציע במהלך השיעורים, הערות מדויקות וצנועות כאחת. נגינתה של ראנו תוססת יותר, יצרית. גם היא מסורה לתלמיד המנגן באוזניה, מקשיבה, שרה, מעירה - כאילו הייתה מנגנת בעצמה. 


שיעורי קריאה מהדף, מוזיקה קאמרית ומחול היסטורי משלימים את מקצועות התיאוריה השונים. השלב האחרון, המותח ומהנה, לפני ה"חיים האמתיים". מקצוע לא קל? כן, אבל יפה כל-כך...

2 תגובות:

  1. אהבתי את נימת הכמיהה, ולו יהיה כך גם במקומותינו. נזכרתי שאותה תחושה בדיוק עברה עלי כאשר סיירתי בבית הספר למוזיקה האנס אייזלר בברלין ובבית הספר הגבוה למוזיקה בוינה. אני אבל בדעה שאבותינו הנחילו לנו את היידע והאהבה למוזיקה עלינו, דור שני ושלישי, לדאוג להפצתה בין כמה שיותר אנשים. לדעתי,יוכבד, את עושה זאת באדיקות, ובכוחות משותפים נגיע לתוצאות.אביגיל

    השבמחק
  2. צודקת. גישה אופטימית, זה טוב. תודה!

    השבמחק