לקראת קונצרט. על מוזיקה קאמרית ואופרה צרפתית.

במוצאי שבת, 15 בדצמבר, שמונה בערב, במרכז למוזיקה על שם פליציה בלומנטל, ברחוב ביאליק 26 בתל-אביב. מוזיקה צרפתית על אהבה ושל אהבות, תשוקות, דמעות וצער, שמחה ויין. עם זמרת הסופרן רויטל רביב, נגנית הויול טל ארבל, נגנית החליליות לרה מוריס. במחיצת הצלילים, הנעימות והמקצבים של ז'אן פיליפ ראמו, פרנסואה קופרן, מישל פ. מונטקליר, סבסטיאן ברוסאר (יצירותיו מעטות ואינן מבוצעות לעתים קרובות, למרות שהן יפות להפליא), סינט קולומב, ועם שיריהם של מישל למבר ובוסה.

אמנויות הבמה הפגינו את דרגתן הגבוהה ביצירות המורכבות והארוכות שהועלו בפריז וורסאי של המאות השבע- והשמונה עשרה, בפני המלך ובאי חצרו, גם בהשתתפותם. כל השאר – המוזיקה הקאמרית, הסוויטות והסונטות לכלי-נגינה סולניים (צ'מבלו, לאוטה, ויולה דה גמבה), להרכבים קטנים (כלי-נגינה מלודיים שונים ובס מסופרר), השירים והקנטאטות לקול אחד או להרכב מצומצם – כל אלה היו החומרים, אבני הפסיפס, שהורכבו בידיהם האמונות של לולי, ראמו ואחרים כדי ליצור את המבנים המפוארים מכולם: הטרגדיה המוזיקלית (האופרה הצרפתית), וגם האופרה-בלט.     

(למעלה: חיתוך עץ, האופרה "אלססט" מאת לולי, 1676, עבודתו של אנטואן לה-פוטר)

הסגנון המוזיקלי הצרפתי אינו פשוט להבנה ולביצוע, אבל קשה שלא להתאהב בו, כשמאזינים וכשמנגנים... השפה הצרפתית הבארוקית שונה מזו המודרנית, הטקסטים מורכבים ולא קלים לפירוש, ועל אלו מתווספת המורכבות הצלילית של השפה: הפער בין הדרך בה כתובות המלים לבין צלצולן והקצב המורכב שלהן, מאפיינים שונים לגמרי ממאפייני השפה האיטלקית, ובוודאי ממאפייני השפה הגרמנית. המנגינות אלגנטיות, חינניות ונועזות, וההרמוניות – עשירות ומפתיעות, לרוב. מאחורי התיווי הפשוט מסתתרים כללי שירה ונגינה שמוסיפים עולם שלם של קישוטים, של מחוות ריתמיות וצליליות. כר נרחב נשאר לאילתור, ולתיאטרליות בהגשה, הנשענת על "מילון" של ג'סטות, מחוות תנועה, השפעת הבלט על התיאטרון.

(ליטוגרפית צבע, "תלבושת האופרה", גיום פי, המאה השמונה עשרה).

ההאזנה התכופה שלי ליצירות הענק הללו (אופרה מן הרפרטואר הזה נמשכת, בדרך כלל, כשלוש שעות) כיום, כשיש בנמצא כל כך הרבה ביצועים מקסימים שלהן, מלבד ההנאה שבה, שגדלה עם הזמן, מאירה באור חדש את המוזיקה הקאמרית ואת המוזיקה לצ'מבלו סולו. הספרות הצרפתית, המעט שאני קוראת בה מעט, ובדי עמל, מוסיפה גם היא מימד משלה, מגלה תבניות מוזיקליות, גשרים של חיבור בין שפה וצליל. מי שעדיין לא מכיר את הסוגה הזו, כדאי שיקשיב לקטעים קצרים, בתחילה, וכמובן - לרפרטואר הסולני והקאמרי. במקרה, מצאתי לאחרונה אוצר: לא מזמן הועלתה לרשת הפקה נהדרת של האופרה "היפוליט ואריסי" מאת ראמו, הפקה שהועלתה בארמון גארנייה, עם האנסמבל והמקהלה של המנצחת עמנואל חיים (יוני 2012). אורכה של האופרה הוא שלוש שעות, ו – זהירות, זה ממכר. עלול להיות קשה להפסיק את הצפייה וההאזנה.. 

עמנואל חיים שימשה עוזרת מוזיקלית למוזיקאי, נגן הצ'מבלו והמנצח וויליאם כריסטי, מייסד האנסמבל  "האמנויות הפורחות", ועבדה גם עם מוזיקאים רבים אחרים, לרבות סיימון ראטל. את הקבוצה הכלית שלה הקימה לפני כעשר שנים, ומאז הובילה את הקבוצה לביצועים מוזיקליים של רבים ממלחיני הבארוק. לפני כשנתיים הייתה חיים אמורה לנצח על האופרה  "אידומנאו" מאת מוצרט, בהפקה של בית האופרה הלאומי בפריז, ואולם פוטרה והובא לה מחליף, זמן קצר מאד לפני הופעת הבכורה. נגני תזמורת האופרה טענו ל"פערים אסתטיים וסגנוניים" (ובאמת, תנועותיה מאד יוצאות דופן ואולי גם קשות למעקב ולהבנה, וסגנונה המוזיקלי ייחודי, גם בתחום הביצוע ההסיטורי), ודרשו את החלפתה, והנהלת האופרה נכנעה.
אם היה לעמנואל חיים מה לומר על כך, נראה שאמרה זאת, ובאופן משכנע, בצלילים. ביוני השנה שוב ניצחה, תרתי משמע, באופרה הלאומית של צרפת. הפעם על נגני האנסמבל שלה. הכרטיסים לכל ההופעות אזלו בתוך זמן קצר, כמובן.

במרכז תכנית-קונצרט הקרובה עומדות שתי קנטטות מקסימות. "חסר-הסבלנות", לקול, ויולה דה גמבה (ככלי סולני!) ובס מסופרר מאת ראמו, ו"יהודית", סיפור דרמטי של מלחמה, תשוקה ורצח, מאת סבסטיאן ברוסארד. לצידן - שירים, סוויטות כיליות ועוד. כל אלו, בנר אחרון של חנוכה. כדאי מאד לנסות. האזנה עריבה!