צלילים ומילים. רסיטל

"ב 1908... ניגנתי על צ'מבלו בסטודיו של (אוגוסט) רודן. המאסטרו אהב מאד מוזיקה עתיקה. בחביבותו הראה לי את אוסף הפסלים העתיקים שלו. תמיד אזכור את דמותו, כשהוא עוצר ליד כל קימור-פסל. הוא הביט בפסל, כשהוא מלטף אותו בידיו. הוא עצר ליד פסל אישה וקרא: "ראי, גברתי, את עדינות הקווים האלו! אה, כמה חבל שחלקים ממנו חסרים!" בסקרנות, העזתי לשאול – "מדוע אינך מנסה לשחזר אותם?" הוא נתן בי מבט משתאה. ברור היה שהרעיון מעולם לא עלה על דעתו. צריך להיות מוזיקאי, על מנת להעלות על הדעת מחשבה כזו. "אבל גברתי היקרה! איני מרגיש שאני יכול לעשות זאת, וגם אם הייתי יכול, אסור היה לי להעיז". ואני חשבתי על כל אותם וירטואוזים קטנים, הנחושים להרוס, להטיל מום ולקלקל את צורתן של היצירות הנעלות ביותר שלנו. אם אין להם את גאונותו של רודן, אומץ רב דווקא יש להם ויעזו לעשות הכול. הם מניחים את באך, מוצרט והנדל שוב על כן הציור, ואחרי שישחטו את יצירות המופת היפות ביותר, יעזו לרשום בצד שמות המלחינים הדגולים את שמם שלהם"...

פסקה זו פותחת את הפרק "טרנסקריפציות" בספרה המקסים של דניס רסטו "לנדובסקה (מדברת) על מוזיקה". כתיבת טרנסקריפציות ליצירות קיימות ונגינתן כך בקונצרטים רווחו מאד במחצית השנייה של המאה התשע עשרה ובתחילת המאה העשרים. בלשונה החדה מתחה לנדובסקה ביקורת על המנהג הזה, במאמציה לנקות את האבק ואת שכבות החומר שהצטברו מעל יצירות המוזיקה המוקדמת ולבצע אותן ב"כלי-התקופה", כך שיופיין יתגלה במלואו. למעלה ממאה שנים מאוחר יותר, עדיין עסוקים מוזיקאים רבים בדיוק בזה.  

ובכל זאת, מסקרן לבחון מקרוב את אולם הקונצרטים של אז ואת הרסיטל לפסנתר. הם שונים ממה שמקובל היום. "מאז המהפכה הטכנולוגית, התפתחות ההקלטות והדיגיטליזציה, הפכו רסיטלים למפגן של דייקנות בשיאה", אומרת הפסנתרנית שירה לגמן. אני מעלה בזיכרוני תבניות קונצרטים שחוזרות על עצמן מדי עונה, מבצעי "כל היצירות במחזור כך וכך מאת.." ומסכימה איתה. "לצערי", היא אומרת, "התכניות מרגשות פחות ומסקרנות פחות". גם לכך אני מסכימה, וחושבת על רפרטואר רחב של מלחינים טובים למדי, שנשכח לגמרי, מחמת המרתונים המוזיקליים של מלחינים מוכרים.
שירה סיימה את לימודי התואר השני בפסנתר בבית הספר הגבוה למוסיקה, אוניברסיטת תל-אביב, בכתתה של נטשה טדסון. את לימודיה לתואר אמן המשיכה ב"ניו אינגלנד קונסרבטורי", בוסטון, ארה"ב, בהדרכת אלכסנדר קורסנטיה. היא השתלמה בכיתות אמן של אמנים בולטים, ביניהם מאריי פראחיה, בוריס ברמן ופנינה זלצמן.
שירה הופיעה בישראל כמו גם בגרמניה, צרפת וארה"ב. אחדות מהופעותיה שודרו בשידור חי בקול המוסיקה והיא ניגנה תחת שרביטם של אילן וולקוב, ג'ולט נאג' ועומר וולבר. בנוסף, שיתפה פעולה עם אמנים בתחומי אמנות מגוונים: אמנות מיצג, אמנות פלסטית וצילום, אמנות קול, ואפילו עיצוב אופנה. היא חברת אנסמבל מוסיקה נובה.  
ואם לחזור שוב כמאה שנים לאחור, העולם היה הרבה יותר שקט. הרדיו, כמכשיר שמאפשר לקהל גדול להאזין למוזיקה, נכנס לשימוש נרחב בתחילת המאה העשרים, והפך נפוץ בשנות העשרים של המאה. בעידן "טרום הרדיו" היו תכניות הקונצרטים הרבה יותר מגוונות, אקלקטיות, הציגו שילובים אינטואיטיביים של פרקים ויצירות, הן על פי נושאיהם, תבניתם והן על פי התזמור, ובעיקר – אומרת שירה – יצרו תחושה של חירות מהכול ועם הכול.

הנה תכניית קונצרט מינואר 1890, פריז, ובה הפתיחה לאונורה מאת בטהובן, קונצ'רטו לפסנתר של ליסט, הסוויטה התזמורתית "פר גינט" מאת גריג, וקטעים לפסנתר: סונטה מאת סקרלטי, גבוט מאת באך בעיבוד סן-סנס, ועוד... בשולי המודעה מתבקש הקהל, שלא להיכנס אל האולם בזמן השמעת הקטעים לפסנתר....
תכנית הקונצרט הקרוב, בהשראת הרסיטל לפסנתר וברוח שלהי המאה התשע-עשרה ותחילת המאה העשרים, משקפת את הטעם של אז, כך אנחנו מקוות. יושמעו בה עיבודו של ליסט לפרק הסימפוניה השביעית מאת בטהובן, פנטזיה בהשראת באך מאת בוזוני (שהיה, קרוב לוודאי, אחד מאותם מלחינים קטנים שהעזו לרשום את שמם ליד שמו של מלחין ענק), הומאז' להיידן מאת ראוול, תמונת נוף מאת לילי בולאנז'ה, אינבנציות מאת יוהאן סבסטיאן באך, ומוזיקה ש"טרם ניגנו אותה" בכלי נגינה אקזוטי: קטעים לצ'מבלו מאת קופרן, דופלי ופורקרה. 



נשמח לראותכם איתנו! בינתיים, הנה מזורקה מאת שופן, בנגינתה של שירה לגמן. 
האזנה עריבה.