יום שלישי, 3 באפריל 2012

אמנות. רחוב

לאורך רחוב ריבולי בפריז יש המון חנויות אופנה. צפוף על המדרכה, אנשים הולכים או רצים, כדי להספיק ולערוך קניות. בין הבניינים ישנו אחד, מטורלל קצת, מבחינת עיצובו. לא יודעת אם תיירים רבים שמים אליו לב, בכלל, במתחם האפנה המובהק הזה. זהו "ריבולי 59". מבנה שהוא "בית לאמנות". עשרות חללי-סטודיו של אמנים, על פני שש קומות, וללא מעלית. הבניין פתוח למבקרים, רוב שעות היום.


לבניין היסטוריה מעניינת: עד סוף שנות התשעים היה נטוש ומוזנח מאד. קבוצת אמנים העלתה רעיון – לשפץ אותו ולהשתמש בו. הרעיון נתקל בתחילה בהתנגדות חריפה, מצד גורמים עירוניים, והסכסוך איים הביא את היוזמה לסיומה, מוקדם מכפי שרצו האמנים. אבל, לאחר שנכנס ראש-העיר ברטראן דלנואה לתפקידו, הוסדרו התנאים לכך שהמבנה ישמש כ"כוורת" אמנות. כיום – זוהי עמותה, "ריבולי 59" - שחבריה מאכלסים את המבנה, וגם דואגים לתחזוקתו, בעבודה שהם משקיעים בו. ממש עכשיו משפצים את מדרגות הבניין..  את המימון הם מקבלים מן העירייה, המדינה (מה שנובע מהשקפת עולם שאינה דורשת מהאמנות להיות רנטבילית) ומרשימה ארוכה של גורמים נוספים, חברות מסחריות וגופים המקדמים אמנות. לעיתים קרובות נערכות שם הופעות מוזיקה ותערוכות.  
נורא מעניין להסתובב במבנה. לפעמים אפשר לראות מישהו בעבודתו, לפעמים – בשיחה עם אורחים. לפעמים, מתעניין האמן לדעת מי המבקר שהגיע, ומתפתחת שיחה. כך היה כשהגענו, ע' ואני, לסטודיו של אָנרי למי, שמצייר בעזרת כפות-טייחים. העבודות שלו, ענקיות, צבעוניות, מדגישות את היות הציור אשליה: מרחוק, אלו דמויות ברורות וקלות לזיהוי. מקרוב – מריחות צבע רחבות, פרועות.


אנרי למי, 2009

המוזיקה נמצאת ברחובות פריז ובתעלות המטרו כמעט בכל רגע במשך השנה.


אינני יודעת את שמותיהם, אבל נהניתי מאד מהמוזיקה..


פה ושם מפסיקה ניידת משטרה את הנגינה, אולי במקומות בהם לא ניתן אישור לנגן, מלכתחילה. כבר ראיתי כיצד קהל השומעים מנסה להתווכח עם "נציגי החוק", מה שלרוב אינו עוזר לבטל את "רוע הגזירה".  
לרוב – אפשר לשמוע ברחוב, במטרו, ואפילו בגינות, מוזיקאים טובים, אפילו מעולים ממש, שמנגנים נפלא: אילתורי ג'אז, להיטים בכל שפה, גם מוזיקה קלאסית. בהזדמנויות אחרות, כשהנגנים אינם טובים החוויה לא כל-כך  נעימה, ובמקרה שאלו הם אנשים מבוגרים מאד, זו כבר איננה אמנות-המוזיקה אלא עוד שיטה לשרוד עד לסיגריה הקרובה או לארוחה החמה הבאה (ואז, אתה מוצא את עצמך מעניק לנגן מטבע, בתקווה שיפסיק לנגן..).   
בוושינגטון, כאשר ג'ושוע בל ניגן ברכבת התחתית בשעת-העומס, רבים חלפו על פניו ולא עצרו אפילו כדי להביט בו, לא כל שכן – להקשיב. בפריז (ובוודאי גם במקומות אחרים, ואולי אפילו בוושינגטון, כשזו איננה שעת עומס... ) אנשים רבים נעצרים להקשיב, לשאול היכן ומתי ההופעה הבאה, לקנות תקליטור. בשבילי, זה כיף גדול לגלות את חיי אמנות ש"מחוץ לקופסא".. למצוא אותם, בכל מקום, וכמה שיותר.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה