פרידמאן הצטייר כ"ילד הרע", החריג בין ארבעת בני-באך. בעל מזג סוער, שלא הצליח להתמיד במשרה בה נשא, שהעתיק לא פעם את מקום מגוריו בחיפוש אחר משרה שתהיה ראויה לו, שגמל רעה תחת טובה למי שניסה לעזור לו, שמכר חלק מהיצירות שהוריש לו אביו המפורסם ובכך גרם לאובדנן, ואשר מת, ב- 1784, בעוני רב. אולי הוא הסיבה לכך, שהמוזיקה נשכחה מלב?
פרידמאן מוכר היום בזכות המחברת הנושאת את שמו, "מחברת לוילהלם פרידמאן באך". בגירסה המודרנית שלה היא כוללת את אוסף ה"אינבנציות" בשניים ושלושה קולות מאת יוהאן סבסטיאן באך והקדמה קצרצרה בלבד (המחברת המקורית הייתה עשירה יותר ושיקפה את תורת ההוראה של באך, את תהליך הלמידה, את כשרונו של התלמיד ואת הקשר המיוחד בין השניים).
הוא נולד בווימאר, ב- 1710, בנם הבכור של יוהאן סבסטיאן באך ומריה ברברה וזכה לתקופת החניכות הארוכה, האינטנסיבית והמקפת ביותר מבין ילדי המשפחה. כחלק מלימודיו חיבר מוזיקה ועזר לאביו בהעתקת תווים, גם ליווה אותו בעבודתו היומיומית. יכולתו כנגן יוצא מן הכלל נתגלתה כבר בגיל צעיר. בנוסף לכך, זכה להשכלה רחבה במיוחד: בין השנים 1729 - 1734 למד באוניברסיטה משפטים, פילוסופיה ומתמטיקה. לכאורה, היו לו כל הכלים הדרושים לבניית קריירה פנטסטית, כמוזיקאי.
אבל פרידמאן נולד לתקופה שונה, מזו אליה נולד אביו. לקראת השליש השני של המאה השמונה-עשרה חל שינוי באופנה המוזיקלית. בצד ההערכה לקומפוזיציה המונומנטאלית והאינטלקטואלית של יוהאן סבסטיאן באך נטו ליבות האנשים לסגנון חדש, פשוט יותר, נינוח, כלומר – גלנטי. שדרה רחבה יותר של אזרחים יכלה לעסוק במוזיקה: בני המעמד ה"בורגני", הסוחרים, המלומדים ואחרים, והם נטו להעדיף מלחינים שאת יצירותיהם יכולים היו לנגן בעצמם, שלא היו וירטואוזיות מדי. בנוסף לכך, הצטמצם התקציב שיכלו מלכים ואצילים כמו גם מועצות-העיר (האמונות על הפעלת הכנסיות), להפנות למשרות המוזיקאים שפעלו בשירותם. מלבד יוהאן כריסטיאן, שאת רוב חייו המקצועיים חי באנגליה וזכה בה להצלחה מקצועית וכלכלית כאחד, חשו בכך כל בני באך.
מאד ייתכן, שאופיו של פרידמאן לא היה נוח במיוחד. באותה מידה ייתכן שמעסיקיו השונים לא ראו בעין יפה את הנטייה שלו לוירטואוזיות, אולי חשבו שאין זה מכובד או מתאים לצרכי הארמון או הכנסייה, או חששו מן האתגר שהציבו היצירות הקשות, לאילו מביניהם שיכלו לנגן. סביר להניח, שפרידמאן, שידע עד כמה העריכו המאזינים את כישרונו כנגן ומלחין גאוני, לא יכול היה להשלים עם ההכנסה הכספית המצומצמת שלו, ולא לקיים את משפחתו ואת עצמו ממנה, ואולי ראה בה עלבון של ממש. כך או כך, נראה שקונפליקטים בינו לבין מעסיקיו כמו גם ניסיונות למצוא משרות אחרות – היו בלתי נמנעים.
המלחין והתיאורטיקן קירנברגר, שהיה (כנראה) תלמידו של יוהאן סבסטיאן והיה מורה להלחנה של הנסיכה אנה-עמליה (אחותו של פרידריך הגדול) ניסה לסייע לפרידמאן, בכך שהציג אותו ואת יצירותיו – בפני הנסיכה. התיאור הנפוץ של המאורע הזה מדגיש את כפיות הטובה של פרידמאן. נטען, שניסה להבאיש את ריחו של קירנברגר בעיני הנסיכה, כדי לתפוס את מקומו. אולי אפשר להבין זאת אחרת: פרידמאן היה מלחין ונגן טוב יותר מקירנברגר (על כך מעידה ההשוואה שטחית ביותר בין יצירות השניים), ומן הסתם היה הדבר ברור לכל. אולי הבין קירנברגר במאוחר שהוא עלול להפסיד את מעמדו ואת היתרונות שנגזרו ממנו, אם לא ירחיק את המתחרה המסוכן מעליו, ולפיכך האשים אותו ב"חתירה תחתיו"...
לאחר שמונה עשרה שנה בעיר האלה, קץ באך בשכרו הנמוך ועזב (1764) את משרתו. הוא העדיף לחיות כמוזיקאי עצמאי. ואולם, בתקופה בה עשה זאת וכאדם מבוגר ואמן בעל-שם עדיין אי אפשר היה להגיע לקיום כלכלי-עצמאי מספק, באמצעות הוראה והופעה קונצרטנטית. כיוון שלא עמדו לרשותו מקורות כספיים אחרים, נאלץ למכור את כתבי-היד שניתנו לו בירושה. ההחלטה לעשות זאת, נזקפת לחובתו כאילו הייתה לו אפשרות אחרת.
בשנת 1941 נוצר בגרמניה (הנאצית) סרט אודותיו. הסרט (אם לשפוט על פי הדוגמא) אינו מדייק בפרטים, עולמו הצלילי זר לאוזנינו, והוא משקף את ערכי התקופה והדוקטרינה המועדפת. תזכורת לכך, שהבנת העובדות ההיסטוריות תלויה גם בעיני המתבונן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה