שלושה.

רוזלין טורק, פסנתרנית ונגנית צ'מבלו אמריקנית, מתייחסת בדבריה הקצרים למבנה הפוגה הזו, פוגה בסי במול מאזור מתוך "המקלדת הממוצעת" ("הפסנתר המושווה", קוראים לרוב ליצירה זו בעברית..), החלק הראשון. טורק מצביעה על כך, שמלבד שלושת המוטיבים המרכיבים אותה, אין בה שום דבר אחר. לא קישוט, לא פיתוח, לא קטע ביניים משום סוג שהוא. לדעתה, גדולתה של היצירה טמונה באופן שבו מאורגנים שלושת המוטיבים. טורק מנגנת אותה, לאחר מכן, בצ'מבלו מצויין - צ'מבלו שנבנה על ידי וויליאם דאוד. לטעמי, נבלעים ההבדלים שבין צירופי הצלילים ההרמוניים השונים.

קנת גילברט, נגן צ'מבלו ועוגב, מוזיקולוג, מורה ומנצח יליד קנדה, מנגן אחרת - נגינתו רכה יותר, משקפת את ההכרות היסודית שלו עם רפרטואר רחב מאד (גילברט ערך להוצאות מודרניות את יצירותיהם של פרנסואה קופרן, דומניקו סקרלטי, ד'אנגלבר, פרסקובלדי, ראמו ועוד). הנה הביצוע שלו (ליתר דיוק, אחד מהם...) לפרליוד ולפוגה.

פיטר יאן בלדר, נגן צ'מבלו ומנצח הולנדי צעיר, מנגן את אותו הצמד, פרליוד ופוגה, באופן שונה. הצ'מבלו בו הוא משתמש נבנה על פי מודל גרמני (מיכאל מיטקה) וצלילו "ארצי" יותר, עשיר מאד בצלילים עיליים. נדמה, שהצליל המיוחד משפיע על הביצוע, במיוחד באופן שבו מתפתחים המהלכים ההרמוניים.  
אפשר למצוא ברשת, כמובן, ביצועים יפים ומעניינים נוספים, ואני משוכנעת - שתמיד אפשר יהיה להציע ביצוע חדש ושונה. הצ'מבלו, במודלים השונים שלו, ובמגוון אמצעי הביטוי שהוא מעמיד לרשות המנגנים בו, מאפשר גיוון אינסופי.