מאז "קם לתחייה" בשלהי המאה התשע-עשרה, נכתבו עבור הצ'מבלו יצירות רבות בכל הסגנונות המוזיקליים המודרניים. לא מרבים לנגן אותן, בין היתר משום שחלקן אינן "כתובות היטב לכלי". גם במוזיקה הקלה יש לצ'מבלו ביטוי, אך לא כשלעצמו, אלא באמצעות צלילי-סינתסייזר שמחקים את צליליו (בלי המאפיין האקוסטי של הצליל, כמובן. לפעמים יש בתבלין הזה חן). כמעט אפשר לומר, שהרפרטואר הטבעי ביותר לצ'מבלו, הוא המוזיקה המוקדמת. עד ששומעים את זה...
דון אנג'ל היה מוזיקאי צעיר, פסנתרן ג'אז שלמד בברקלי בתחילת שנות השישים. בתקופת לימודיו מצא לו משרה זמנית בסטודיו לבניית צ'מבלי היסטוריים, הסטודיו האמריקאי המפורסם של וויליאם דאוד. "משרת הסטודנט" שלו הפכה בהדרגה לעיסוקו העיקרי. הוא צבר ניסיון וידע, אהב את מלאכת הבנייה והתחזוקה של כלי-המקלדת ההיסטוריים וזכה להכרה כמומחה בתחומו. במקביל לעבודתו, ובתחילה מתוך שעשוע בלבד, ניגן כל הצ'מבלי שבסטודיו מוזיקה עתיקה אך גם החל לנסות לאלתר ג'אז על הצ'מבלו, כשהוא בוחן את האפשרויות. תשומת הלב התעוררה, היה מי שהקשיב לו, דבר הוביל לדבר ודון החל לתת קונצרטים. הוא הופיע ברסיטלים במקומות רבים בעולם, הקליט וזכה בפרסים.
שמעתי רסיטל בנגינתו, חוויה מוזיקלית – ואנושית – מהנה. המאזינים, ואני בכללם, היו ספקנים בתחילה, ונלהבים בסיום... לדון היו מגע וטכניקת נגינה של נגן צ'מבלו מצוין, והתלהבות של נגן-ג'אז. הוא לא "העביר את התווים שנכתבו פסנתר אל מקלדת של הצ'מבלו" אלא ניגן משהו אחר, חדש. אי אפשר היה להישאר אדיש לזה.
הנה קטע נוסף, פארודיה על "כוכב נולד" לכלי-מקלדת.
אהבתי:) אני אוהב צ'מבלו מודרני. מזכיר לי שבאמסטרדם הייתה, ובטח יש עדיין, מחלקה לצ'מבלו מודרני. אגב - הנה יצירה שלי שבוצעה שם: http://stage.co.il/Stories/383964
השבמחקוחוצמזה - הנה דוגמא באמת לשילוב שלי של צ'מבלו לא אקוסטי בג'אז אלקטרוני מופרע מעט: http://stage.co.il/Stories/176290
לגבי רוק - אני יכול לחשוב על כמה דוגמאות (שמותיהן פרחו לי מהראש ברגע זה) שדווקא יש בהם כמדומני צ'מבלו אמיתי, אבל אולי הולכתי שולל:)
תודה, עדי!
השבמחקנהניתי גם אני, במיוחד מהדוגמא השנייה, המרעננת.
באמת שילוב נחמד!
יוכבד