"תיק גרונינגר"

לפני ימים אחדים הוצג בשוויץ בהקרנת בכורה סרט חדש, "תיק גרונינגר".

סיפור היסטורי, שראשיתו במרץ 1938, בסיפוחה של אוסטריה לגרמניה, ליצירת "הרייך השלישי".

רוב אזרחי אוסטריה קיבלו בשמחה את הסיפוח ואת השינוי הפוליטי שנבע ממנו. לא כולם. עבור יהודי אוסטריה, שממילא סבלו כבר משנת 1934 מן האנטישמיות של משטר שושניג, היו ימים אלו קשים. חוקים ותקנות חדשים נגדם נכנסו לתוקף. שבוע לאחר הסיפוח, הגיע לווינה אדולף אייכמן, על מנת להתוות גם שם את דרכי הפעולה למדיניות הגרמנית החד משמעית: להביא להגירת  מיידית של יהודי אוסטריה. היהודים חייבים היו להשאיר אחריהם את כל רכושם וכספיהם, לרבות מס מיוחד שהוטל עליהם בגין הזכות שניתנה להם, להגר. 
לאן יהגרו, בכך לא עסק אייכמן.

מקס שוורץ, אז בן כמעט ארבע-עשרה שנה, התגורר עם אימו האלמנה ושלושה מששת ילדי המשפחה בווינה, ברובע השני. לימודיו בבית-הספר - הופסקו. קשיים כלכליים, פחד מפני הלא נודע, טרור ואלימות אנטישמית מילאו את היומיום. בליל התשיעי בנובמבר 1938 הותקפו בתי הכנסת האוסטרים, רובם נהרסו. "ליל הבדולח" סימן את תחילת השלב אחרון: חיסול היהדות באירופה.

האזרח השוויצרי פאול גרונינגר נולד בשנת 1891 בסנט גאלן, חבל ארץ בצפון-מזרח המדינה, סמוך לגבול האוסטרי. הוא שיחק כדורגל בקבוצת הכדורגל של סנט. גאלן, ועבד כמורה בית-ספר יסודי. אחר כך הצטרף למשטרה. סמוך לתחילת מלחמת העולם השנייה היה גרונינגר קצין, מפקד משטרת קנטון סנט גאלן. בשנת 1938 התרבו מקרי הברחת הגבול באיזור "שלו". אנשים, נשים, צעירים ומבוגרים, משפחות ובודדים הגיעו אל איזור  הגבול, בניסיון לעבור את הגבול, בלי אשרת כניסה מתאימה. הוא צפה במתרחש ודובב את הבאים. והוא לא נותר אדיש למצוקתם ואסונם.

פאול גרונינגר, מפקד משטרת סנט גאלן

מפקד משטרת הזרים השוויצרית, היינריך רוטמונד, כינס באמצע אוגוסט 1938 את כל בכירי המשטרה לדיון חירום, שנערך בציריך. בשוויץ חיו אז ארבעה מליון בני אדם, וביניהם – שמונה עשר אלף יהודים. את רוטמונד הטרידה ההגירה היהודית מן הרייך השלישי מאד. בישיבה נכח גם נשיא הכבוד של "ועדת העזרה לפליטים" השוויצרית, בעצמו קצין משטרה, וגם הוא דרש לסגור את הגבול. שאר הנוכחים הסכימו עם עמדתם: "הסירה מלאה" ואין מקום בה לבורחים. רק אחד הביע התנגדות.

"אי אפשר להחזיר את הפליטים, ולו רק מטעמים הומניטאריים", אמר קצין משטרת סנט גאלן פאול גרונינגר. "חייבים לאפשר את כניסתם". דבריו נרשמו בפרוטוקול הישיבה.

כמו רבים אחרים נמלט מקס (מתי שורץ, אבא שלי),  מווינה אחרי אירועי ליל הבדולח (נובמבר 1938). הוא ברח לכיוון גבול אוסטריה – שוויץ, בין העיירה האוסטרית הוהנמס והעיירה דיפולדסאו שבאיזור סנט גאלן. נהר הריין היה שם רדוד, ואפשר היה לעבור אותו ברגל, בקלות יחסית, אל שוויץ החופשית. הייתה רק בעיה אחת – הגבול היה סגור, ואשרות לא היו בנמצא. יהודים לא היו רצויים בשום מקום, גם לא בשוויץ. אבל, הוא הצליח לעבור את הגבול. 

מקס שורץ, 1938  

בחודשים אלו, החל מאוגוסט 1938, פעל גרונינגר בנחישות ובאומץ, בניגוד להוראות שניתנו לו. הוא הפיק אשרות שהיה לפליטים רבים, ובהן גם לנער מקס שורץ. הוא פעל להעברתם לידי מי שיטפלו בהם בהמשך, יהודים מסורים וגופים ציבוריים יהודים ואחרים. היו גם אנשים אחרים בין תושבי האזור שחשבו כמוהו, שיש לעזור למי שנרדף וחייו בסכנה. לא מעטים סיכנו עצמם כשעזרו לפליטים לחצות את הגבול והובילו אותם למרכזי הפליטים, או הכניסו אותם לבתיהם וסייעו להם בימים, בשבועות הראשונים של שהותם בשוויץ. אבל, מעמדו של גרונינגר כקצין משטרה אפשר לו פעולה בקנה מידה גדול:  על פי אומדן, הציל גרונינגר את חייהם של כשלושת אלפים ושש מאות פליטים יהודים, במהלך חודשי הקיץ של שנת 1938, הסתיו והחורף של שנת 1939. רבים שמו לב לכך, ואי-הנחת גברה.

 ב - 3 באפריל 1939 – ננקטו נגדו צעדים. פאול גרונינגר גורש ממשרדו. הוא הודח מן המשטרה, פיטוריו נכנסו לתוקף מייד, ללא הודעה מוקדמת. מאותו יום הפסיק לקבל שכר, גם תביעותיו לקבלת תשלום פנסיוני – נדחו. הוא נדרש להשיב את חליפת המדים שלו באופן מיידי, והמשפחה אולצה לעזוב את דירת-השירות. מאוחר יותר הוגש נגדו כתב אישום והוא הועמד לדין. משפטו נפתח בתחילת אוקטובר 1940. הוא נמצא אשם בפעילות בלתי חוקית ובזיוף מסמכים (הלא הם אשרות-השהיה של הפליטים, בהן רשם תאריך מוקדם יותר, מזה שבו הגיעו, על מנת שלא תחול עליהם ההנחיה המחמירה). 

בשנת 2000 מצא עבורי מרטין יגר, איש ארכיון סנט גאלן, את כרטיס הפליט של אבי. הכרטיס מכיל את פרטי תאריך הגעתו לסנט גאלן, את פרטי מקום הימצאו, ואת שם האדם שאישר את כניסתו: מר קצין-המשטרה גרונינגר.

אבא שלי לא אהב להיזכר בשנים ההן. הוא התחמק מלדבר עליהן, למעט פה ושם, כשסיפר מעט או תיאר תמונה שגם ילדים יכולים היו להבין, כמו למשל תמונת אולם השינה הגדול והעצום, האולם אליו הגיע בלילו הראשון בשוויץ. מיטות רבות  הוצבו בו, זו לצד זו, בצפיפות רבה. מישהו מדיירי המחנה פינה לו את מיטתו כדי שיוכל לישון בה, ויצא ל"שמירה" בחוץ. הוא זכר את המיטה החמה, את מגע השמיכה, לאחר ימים ארוכים של בריחה. מייד עם תום המלחמה, בן עשרים ואחת שנים, עלה לארץ ואת כל כוחו השקיע בבניית חייו וחיינו בישראל. סיפור שנות המלחמה שלו נותר מעורפל, למשך הרבה מאד שנים.

(בספרו של סטפן קלר "תיק גרורניגר" מופיעה תמונת אולם השינה במחנה דיפולדסאו, ובה שתי שורות מיטות דחוסות זו אל זו. תמונה זו תואמת את הסיפור ששמעתי לא פעם...)

דיפולדסאו, 1 מאי 1939. מקס יושב על הספסל הרחוק, משמאל לחלון. אין פרטים נוספים. 

גרונינגר נפטר בשנת 1972. בשנות המלחמה, כמו גם בשנים שאחריה, חיו הוא ומשפחתו חיי עוני. עבודה לא יכול היה למצוא, למעט פה ושם עבודות דחק בשכר נמוך, אליהן ממילא לא התאים. במהלך השנים עשתה משפחתו ניסיונות רבים להביא לקיומו של משפט חוזר בשוויץ, וכולם נכשלו. דעת הקהל, המערכת הפוליטית והמערכת המשפטית סרבו לדון בכך. לדידן, היה גרונינגר עובד מדינה שסרח, כיוון שעבר על חוקי המדינה. מאמר אודותיו שפורסם ב – 1984 בעיתון מקומי העלה את עניינו שוב, אך זכה להתעלמות דעת הקהל.

בתחילת שנות התשעים קרו מספר דברים. סטפן קלר, היסטוריון ועיתונאי, החל, במסגרת עבודת הדוקטורט שלו, לחקור את הפרשה מחדש. תוצאות המחקר פורסמו בספרו "תיק גרונינגר".  רות דרייפוס, בת למשפחה יהודית מסנט גאלן, נבחרה לשמש חברת פרלמנט (מייד אחר כך - לשרת פנים, לימים תמונה גם כנשיאה). לחץ בינלאומי על שוויץ להתמודד עם עברה תרם גם הוא. האווירה הציבורית השתנתה. המדינה שינתה עמדתה. מערכת המשפט הסכימה לקיים משפט חוזר. התוצאה הייתה – זיכוי מוחלט (הפרוטוקולים, אגב, חסויים ויישארו חסויים עד 2028). עם תום המשפט העביר קנטון סנט גאלן לידי משפחת גרונינגר תשלום, פיצויים בגין הנזק שנגרם לו מחמת פיטוריו, ובגין כל זכויותיו כעובד מדינה. המשפחה הקימה קרן, המעניקה פרס למי שפועלים ברוח מעשהו להצלת אחרים בסכנת חיים. ועדיין, יש הסבורים שלא נהג כשורה. שטעה, בסירובו לציית להוראות הממונים עליו, "לחוק המדינה".

אני סקרנית לראות את הסרט החדש. מקווה שיובא ויוקרן גם בארץ. למרבה הצער, הוא עדיין אקטואלי.