"מוזיקה משלה". קונצרט

ווירג'ניה וולף פותחת את "חדר משלך" בתיאור אירועים ספק-מציאותיים, ספק דמיוניים. היא מספרת שבילתה, שקועה במחשבות על "נשים וספרות", על שפת נהר במוסד כלשהוא להשכלה גבוהה. כאשר קָמה וחצתה את הדשא "של אותו בית אולפן, יהי אשר יהי" בא לקראתה "פקיד הטקס", "דמות של גבר.. עצם מוזר למראה, במקטורן כנפות ובחולצות ערב" ושלח אותה מהדשא אל שביל החצץ. כיכר הדשא מיועדת הייתה לאנשי-הסגל והתלמידים, כולם גברים, ולא לאישה, האורחת. כשביקשה להיכנס לספרייה של אותו מוסד דמיוני, "אוקסבריג'", יצא "כמלאך טוב החוסם את הדרך.. אדון אחד רחמן...ש... אמר חרישית כי למרבה הצער כניסתן של נשים לספריה מותרת רק אם עמית מעמיתי הקולג' מלווה אותן או אם הן מצוידות במכתב המלצה".
בקריאה חוזרת של "חדר משלך" ("חדר משלה") מתחברים סגנון הכתיבה החופשי, האקלקטי, המחשבה הרעננה והלשון המיוחדת של וולף לדמותה של השחקנית הבריטית איליין אטקינס, הזכורה מהצגת-יחיד שהתבססה על החיבור הזה. המקור האנגלי אהוב עלי מאד, וישנם גם תרגומים לעברית: לזה של אהרן אמיר (1981) התווסף תרגום חדש של יעל רנן (2004).
וולף שאלה את עצמה, מדוע נשים אינן כותבות ספרות, וביקשה לדעת מה דרוש להן כדי שתוכלנה ליצור. נכון לשאול את השאלות האלו לגבי כל תחומי העיסוק והיצירה, לרבות מוזיקה: מדוע היו כל כך מעט נשים מלחינות? מדוע הן כתבו רק מוזיקה "שולית", "לא מיוחדת"? מדוע לא "הטביעו חותם"?
וולף, שנשבעה לא לבקש אישור כניסה לספריה משום גבר, סבורה שבעייתן הראשונה של הנשים הייתה היעדר השכלה. תולדות חייהן של מלחינות אחדות, היותר ידועות, משקפים זאת.
המלחינה פרנצ'סקה קאצ'יני (1587 – 1641) למדה את אמנותה מאביה ג'וליו, מוזיקאי חדשן ופורה, ממחדשי הסגנון הבארוקי. כבת למשפחה של מוזיקאים ניתנו לה אפשרויות להציג את כישרונותיה כנגנית וכזמרת בפני בני משפחת מדיצ'י, וכך נסללה לה הדרך לחיים של אמנית פעילה שהשתכרה ממקצועה היטב. ברברה סטרוצי (1619 – 1677) זכתה לחינוך מוזיקלי מעולה שמימן אביה (המאמץ) בן-האצולה ג'וליו סטרוצי, ולאפשרות להופיע באירועים המוזיקליים שקיים באחוזתו, ה"אקדמיות". גם אליזבת קלוד ז'קה דה לה גר (1665 – 1729) זכתה לחינוך מוזיקלי מעולה כיוון שנולדה למשפחה חשובה של מוזיקאים, ויכולה הייתה לבנות חייה כמוזיקאית, נגנית ומלחינה לאחר שהוצגה (כילדת פלא) בחצר המלכות של לואי הארבעה –עשר.
מי שלא התמזל מזלה להיוולד ל"משפחה הנכונה" יכלה לעסוק במוזיקה רק אם הקדישה חייה לדת וחיה בפרישות, במנזר, שם הייתה פטורה מדאגות כלכליות וממטלות משק-הבית. נשים מן המעמד הנמוך לא יכלו אפילו לחלום על כך. גם מי שהשתייכה למעמד הגבוה והמבוסס מבחינה כלכלית ואפילו אם היו לה משרתות שנשאו בנטל הדאגה לבעל, לילדים ולבית, לא הייתה יכולה ללמוד מוזיקה או להיות "מוזיקאית". ומדוע?

“Alas! A woman that attempts the pen,

Such an intruder on the rights of men,

Such a presumptuous creature is esteemed,

The Fault can by no virtue be redeemed.

They tell us we mistake our sex and way;

Good breeding, fashion, dancing, play,

Are the accomplishments we should desire;

To write, or read, or think, or to enquire,

Would cloud our beauty, and exhaust our time,

And interrupt the conquests of our prime,

Whilst the dull manage of a sevile house

Is held by some our utmost art and use.”

השיר מובא על ידי וולף, והוא נכתב על ידי המשוררת הליידי אן פינץ', הדוכסית מפינצ'לסי (1661 – 1720), מי שהייתה המשוררת הראשונה ששיריה יצאו לאור בדפוס. השירים הופצו תחילה בין מכירים. בהוצאה הראשונה לאור לא הזדהתה בשמה המלא אלא כתבה: "written by a Lady". הצלחתה עוררה את תשומת לב, משוררים חשובים עודדו אותה לפרסם שוב, הפעם – בשמה המלא.

בספר The Whole Duty of a Woman (ללא שם מחבר, 1700, בערך) מובאת המלצה מפורשת מאד להתנהגות נאותה:

"To dance, or Play on a suitable Instrument of Musick, is commendable ….As for the latter, it is to delight the Sadness of the Mind, and Tune over Melancholy Hours; but be careful not to do these often, because you do them well; the easiest and safest Method is to do it in private Company, amongst particular Friends, and then Carelessly like a Diverson, and not with Study and Solemnity, as if it was a Business, or your self overmuch Affected with it”.

החברה השתמשה במוסכמות חברתיות כאמצעי להשאיר את הנשים במקומן השולי. יתרה מזאת. זמרת, שחקנית, נגנית, מוכשרת ככל שתהייה, נחשבה לבעלת אופי מפוקפק, אפילו למופקרת ממש. הספרות הלוא מלאה דמויות של אמניות שחייהן הסתיימות בטרגדיה. וולף מציעה לקוראי "חדר משלה" סיפור אודות יהודית, אחותו הדמיונית והמוכשרת של וויליאם שייקספיר. יהודית לא למדה בבית הספר. לפני שמלאו לה שבע-עשרה דרש אביה שתתארס עם צעיר אמיד. לאחר שסירבה – הכה אותה. היא ברחה מביתה ללונדון ואל התיאטרון. מנת חלקה - עלבונות וקשיים, הריון בלתי רצוי, פחד, ייאוש והתאבדות. "יהודית" נקברה במקום לא ידוע.
נשים יכלו להתבטא רק במסגרות שכוונו לנשים אחרות ורק בתחומים נשיים מובהקים. זה היה ה"שוק" שהיה פתוח לפניהן. אחת מהן, אליזבת טרנר (שנת לידה לא ידועה, נפטרה ב- 1756) הלחינה יצירות לצ'מבלו בשלושה פרקים, הנקראות “Lessons” והלחינה שירים בנושאים הקרובים לליבן של נשים. היא הוציאה לאור את יצירותיה במימון עצמי ומכרה אותן לקהל מינויים גדול ונכבד למדי. אני מניחה שהיו אלה נשים מן המעמד הבינוני שניגנו, במידה כזו או אחרת של מיומנות, בביתן ולהנאתן. אין בנמצא יצירות תזמורתיות, קאמריות, ווקאליות של טרנר. כנראה לא חשבה שתוכל לעניין בהן מישהו. היא לא הייתה יוצאת דופן, במאה השמונה עשרה וגם אחר כך. רבות כמוה, מאות ואולי אלפים, ניגנו, שרו וכתבו. יצירותיהן נשכחו בכתבי היד שלהן ורק מעטות מהן יצאו לאור בהוצאות מודרניות.
דברה גומז טאפיו, זמרת ונגנית נבל, אורחת מפינלנד, תשמיע יחד איתי מבחר יצירות מקסימות מאת הנשים המלחינות האלה ואחרות, במעלות-תרשיחא, 27 באפריל, ובתל אביב, 29 באפריל 2010, שני הקנצרטים יחלו בשעה 20:00.

מראה עיניים - אמנות מודרנית

הצייר היהודי-רוסי-צרפתי מארק שגאל חי בצרפת משנת 1923, נמלט לארה"ב בשנת 1941 מאימת הנאצים, ושב לצרפת בשנת 1949. בשלושים ושש שנות חייו האחרונות התגורר ועבד בכפר סן פול דה ונס, על-יד העיר ניס שברביירה הצרפתית.
מוזיאון מארק שגאל, ובו התצוגה המתמדת הגדולה ביותר בעולם של יצירותיו, נבנה בניס ביוזמתו של אנדרה מורואה (הסופר והפוליטיקאי הצרפתי) לאחר שמארק שגאל ואשתו ולנטינה העניקו לעיר במתנה יצירות רבות של האמן, בכללן שבע-עשרה יצירות גדולות המבוססות על התנ"ך.
בין יצירותיו של שגאל ישנן גם שתיים ששולבו בתוך המבנה המרשים: הויטראז'ים של חלונות אולם-הקונצרטים במוזיאון ועבודת מוזאיקה.
במוזיאון תצוגת ציורים, פסלים ושטיחי קיר, וגם – צמ'בלו (שיחזור של מודל צרפתי, בעל שתי מקלדות) שאת ציור הכנף שלו צייר שגאל.
בשנת 1980 הזמינה אגודת ידידי המוזיאון צ'מבלו אצל בונה הצ'מבלי האמריקאי וויליאם דאוד, אז שותפו של רינהרד פון נאגל, עבור המוזיאון ופעילויותיו. הסטודיו הציע ששגאל יהיה זה שיעטר את כנף-הכלי. שגאל, שהאמין כי חיבור בין התנ"ך, האמנות והמוזיקה יצמיח שלום בעולם, נענה.
מאחר ולא צייר על לוח עץ לפני כן, היה שגאל מוטרד מן הקושי הטכני שצפוי היה להתעורר. לפיכך, נועצו אנשי הסטודיו ברסטוראטור מומחה של ציורי אמנות. הרסטוראטור משח את לוח העץ ב"ג'סו", חומר בסיס למשטחים המיועדים לצביעה, שמבוסס על סידן פחמתי, ומעליו הניח יריעת קנבאס. לאחר שהתייבש חומר-הבסיס, הסיר ממנו את יריעת הקנבאס, והמשטח נותר מחוספס, לשביעות רצונו של שגאל.

מוזיאון מארק שגאל בניס הוא אחד שלושה מוזיאונים לאומיים שהקדישה צרפת לאמן יחיד. שני המוזיאונים האחרים מוקדשים ל-פרנאנד לז'ה ול-פאבלו פיקאסו.

ליום הזכרון לשואה, תש"ע

ברגע מסוים של שנת 2000 אחז בי הרצון לדעת הכל, לפרטי פרטים. מחשבה טורדנית אודות סיפור שעליו גדלתי, כיצד נימלט אבי – יליד וינה, אוסטריה – מביתו, וכיצד ניצלו חייו בימי מלחמת העולם השנייה, הפכה לשאלה עיקשת וקולנית.
לא יכולתי עוד להחזיר את המחשבה למקומה, עם מחשבות אחרות שאדם חושב בינו לבינו מדי פעם. בני משפחתו של אבי לא יכלו, אולי לא רצו, לשוב במחשבותיהם לשנים ההן. אספתי את מעט המסמכים שהיו אז ברשות המשפחה ויצאתי לחפש מידע נוסף. רשת האינטרנט הייתה כבר אז רבת אפשרויות, והפרטים נאספו אט-אט. פעם רשמתי בהגדרת החיפוש, בגרמנית: "אוסטריה, ליל-הבדולח". החיפוש ההוא הביא אותי אל אתר האינטרנט "פרעות נובמבר 1938".
אינסברוק היא עיר לא גדולה, ציורית ותוססת, בירתו של חבל טירול שבאוסטריה. בעיר בניינים ומבנים מרשימים, ארכיטקטורה מרתקת, מוזיאונים ומרכזי תרבות. היא משמשת מרכז פופולארי לספורט החורף, ובקיץ מארחת את "ימי המוזיקה העתיקה", פסטיבל בינלאומי ותיק ומוערך. הפרט האחרון מוכר לי, כמובן, היטב. רבים מהמוזיקאים, מורַי ב"סקולה קאנטורום באזיליינסיס" (בית הספר למוזיקה עתיקה בעיר באזל, שוויץ, בו למדתי באמצע שנות השמונים) השתתפו בו.
אתר האינטרנט אליו הגעתי מציע סיור בעיר, בשפה הגרמנית: Stadtrundfahrt ובשפה האנגלית: City Tour. הסיור לא כולל את שכיות החמדה המוכרות של העיר, לא את מסלולי הסקי, לא את תוכניות הקונצרטים או את רשימת בתי המלון והמסעדות. הסיור עובר בין כתובותיהם של אחדים מתושביה, ליתר דיוק – מי שהיו תושביה, בין בתי היהודים שחיו באינסברוק בשנת 1938, ומתאר בלשון סגפנית מי היו האנשים הללו, ומה אירע להם בליל הבדולח, הלילה שבין ה- 9 ל – 10 בנובמבר 1938.
הסיור "יוצא" מעמוד ובו פסיפס שלטי הבתים, כל אחד מהם מוליך אל תמונת ביתם ואל סיפורם של דיירי הבית. מי היו בני המשפחה, במה עסקו, מה תרמו לקהילה, כיצד הותקפו, מה אירע להם אחר כך, האם מצאו את מותם או ניצלו; ואם ניצלו, כיצד המשיכו בחייהם.
את האתר הקים מנפרד מילמן, פיזיותראפיסט אוסטרי, החי בעיר שנים רבות. יליד 1967, קתולי-רומי בחינוכו, נתקל מנפרד לראשונה – כפי שהוא מספר בעמוד המוקדש לתולדות האתר שהקים – בפרק הזה בתולדות העיר, כאשר קרא בספר "טירול והסיפוח" (1988). כשהיה תלמיד, הוא מציין, לא נכללה התקופה הזו בחומר הלימוד של שיעורי ההיסטוריה. בתים ושכונות שהכיר מקרוב נגלו לפתע באור אחר לעיניו. באותה שנה, 1998, חזה בהצגה "גטו" מאת יהושע סובול בתיאטרון המקומי. התעורר בו הרצון, הוא כותב, לצלם את בתי היהודים ולתאר קצרות את גורלם. האתר הועלה לרשת בשנת 2000.
תחילה הכיל האתר כתובות אחדות, תאור קצר של אירועי הלילה. עם הזמן נוצרו קשרים בינו לבין בני המשפחות עליהן כתב, ובעזרתם עלה בידו להרחיב את סיפוריהם, להוסיף את תמונותיהם. אחר-כך נוסף לאתר פרק המתאר את השתלשלות העניינים שהובילה לפרוץ הפרעות. מאוחר יותר החל מנפרד להתחקות אחר גורלותיהם של מבצעי הפרעות. הוא סקר את תולדות חייהם, בדק אם הובאו לדין, במה הואשמו ומה היה גזר דינם, מתי שוחררו וכיצד נמשכו חייהם. איש מהם, הוא מציין, לא הואשם ברצח.
באתר עמוד המוקדש לספרות אודות התקופה ואירועיה ולאתרים מעניינים וחשובים נוספים.
השנה ימלאו לאתר של מנפרד מילמן עשר שנים. מלבד העבודה שהשקיע במחקר, בכתיבה וביצירת האתר, מנפרד גם מממן אותו, ממשיך ומעדכן אותו וקורא את דברי המבקרים הרושמים בספר האורחים.
הערב הוא ערב יום השואה, במלאת שישים וחמש שנים לסיום המלחמה. מחקרים מלומדים סוקרים את הגורמים, הסיבות, ההשפעות, התהליכים, התוצאות. ספרים וכתבות מנסים להגדיר, לפרט, לשמר את הזיכרון. ויכוחים קולניים על מושגים ועל מילים ממלאים את החלל התיקשורתי. מכחישי השואה רבים מתמיד, הניצולים מתמעטים והולכים. למי שנולד אחרי המלחמה, קשה לתפוס אסון נורא כל כך, מותם של שישה מיליונים, רבים כל כך מתוכם בני משפחות שלא נותר מהן איש, שכל בניהן נספו ואין אפילו מי שיזכור שם אחד.
ההתייחדות עם סיפורם של אדם אחד, של משפחה אחת, של עיר אחת – זו, בעיני, מלאכת הזיכרון.

מבט אל אינסברוק משטחו של בית-הקברות היהודי העתיק. צילם, ממש אתמול, מנפרד מילמן. תודה!