מיצירותיו הקאמריות של י. ס. באך בתכניתנו הבאה: בתכנית, מחולות מתוך "המחברת של אנה מגדלנה" ומן הסוויטה השניה לצ'לו סולו, סונטה לשני כינורות ובאסו קונטינואו, "קפריצ'יו לפרידה מאת אח אהוב", קונצ'רטו למיתרים וצ'מבלו ועוד.. אורחים: הכנריות דפנה רביד וטלי גולדברג, הויולן דניאל תנחלסון והצ'לנית אורית מסר-יעקבי. בשבוע הבא, ביום שלישי, 29 במרץ 2011 במעלות; ביום חמישי, 31 בחודש במרכז פליציה בלומנטל למוזיקה, תל-אביב (שני הקונצרטים יחלו בשעה שמונה בערב); וגם ביום שלישי, 5 באפריל 2011, במסגרת סדרת הקונצרטים של המחלקה למוזיקה של אוניברסיטת בר-אילן ברמת גן שבעריכת הד"ר שרה זמיר (בשעה שמונה וחצי).
(למעלה, תמונת כתב היד (של אנה מגדלנה באך, ככל הנראה) לפרק הראשון מתוך הסוויטה הראשונה לצ'לו סולו).
את "המחברת של אנה מגדלנה" אני מכירה, כמו כל נגן וחובב מוזיקה קלאסית, מאז התחלתי לנגן. למעשה – את כל היצירות שבתכנית הפעם פגשתי, למדתי וניגנתי בהזדמנויות שונות. לקראת קונצרט נוצרה הזדמנות לחשוב עליהן ועל אופן הביצוע שלהן, מחדש.
את הקונצ'רטו, כעת בהרכב של חמישייה, ניגנתי בעבר עם תזמורת. שתי האפשרויות נבדלות זו מזו בנפח הצליל של כלי הקשת, כמובן, אך גם בהיבטים נוספים. הגישה המצמצמת ("נגן אחד לכל תפקיד") בביצוע יצירותיו הקאמריות של באך (המבוססת על מחקריו של ג'ושוע ריפקין את היצירות הקוליות של באך (1981), ומסקנתם - "זמר אחד לכל קול") נבדלת מן הגישה המרחיבה (התזמורתית) בדקויות הדינמיות שהיא מאפשרת (דינמיקה הוא המנעד שבין הצליל הכי שקט לצליל החזק, המלא); בניואנסים שקל יותר להפיק מנגינה בכלי בודד, מאשר בנגינת קבוצת כלי-קשת; באפשרות לדיוק בפיסוק המשפטים, בגמישות הקצבית, בטמפי ועוד.. נדמה, שלא ניתן עוד להוסיף דבר על ה"בעד ונגד", וה"מהפכה" – "ניצחה". אולי.
"הרמוניה מונדי" הוציאה לאור לפני כשנה מארז של שני תקליטורים ובהן קנטטות של באך בניצוחו של ניקולאוס הרנונקור. האסופה מביאה שלוש קנטטות (מספרי 140, 61 ו - 29 ברשימת יצירותיו) - פעמיים, כלומר בהקלטות מתקופות שונות בחייו המוזיקליים של הרנונקור: שנות השבעים – תשעים, מול השנים האחרונות.
בין הביצועים השונים קיימים, כמובן, הבדלים רבים. מהם חיצוניים: איכות ההקלטה, סולנים שונים, ומהם מהותיים: הבדלים בגובה הצליל (Pitch), מקהלת נערים ומקהלה מעורבת, הבדלים בתפיסת הרעיונות המוזיקליים, באיזון שבמצלול ועוד. הביצועים, ואולי אף האחרונים שבהם ביתר שאת, מעמידים למבחן את אחידות הדעות המודרנית, לפיה לכלי היחיד או לקול הבודד יש יתרון על פני הקבוצה, בגמישות צליל וצבע וביכולת ההבעה המוזיקלית.
בראיון שנערך עימו ומובא במארז, נוגע הרנונקור בסיבות לשינויים בגישתו. הוא מתאר את הדרך שעשה במחיצת יצירותיו של באך, מילדותו, ואחר כך מימי לימודיו באקדמיה למוזיקה (1948 – 1952), ואת דרכו כמוזיקאי המבצע מיצירות באך. כתלמיד באקדמיה של ווינה השתייך לקבוצה, בת חמישה עד שנים עשר תלמידים, נגנים וזמרים, שנפגשה פעם – פעמיים בשבוע, כל שבוע, לקריאת רפרטואר. "את כל ספריית בית-הספר קראנו, מפרטוריוס ועד הינדמית וסטרווינסקי", הוא אומר. מקריאת אריות של באך נתחוור להם, שהמוזיקאים במאה השמונה עשרה השתמשו בכלי-נגינה אחרים, ולמזלם – עמד לרשותם אוסף כלי הנגינה במוזיאון של העיר ווינה, לנסות ולהתנסות. עוד במהלך הלימודים, אומר הרנונקור, התעמקו במשך שנה שלמה ב"אמנות הפוגה" של באך, בהרכב של ויולה דה גמבה. עם נגנים נוספים, ובהם גוסטב ליאונרד, יסד בשנת 1953 את האנסמבל "קונצנטוס מוזיקוס ווינה", שחבריו קיבלו – בתחילת הדרך – כמה החלטות משותפות, ביניהן: לנגן בכלים היסטוריים ולא לבצע יצירות מאת באך בשנים הראשונות, כל זמן שלא היו בידיהם "אמצעים מתאימים".
במשך למעלה מעשור, 1952 – 1963, התכונן הרנונקור ל"משימת חייו", בלימוד מעמיק. בשנות השישים והשבעים הוקלטו בניצוחו– בפעם הראשונה – כל הקנטטות של באך (ואגב, את הרעיון להקליט את כולן – העלתה חברת התקליטים...). ומדוע הקליט אותן שוב? לדברי הרנונקור, תהליך ההקלטה לימד אותו רבות. למשל - לפני כן, הוא לא היה מודע להבדלים שבין "תיווי של הלחנה" ו"תיווי של נגינה": מדוע מפרט באך בחלק מן הקנטטות את סימני הארטיקולציה, ונמנע מכך באחרות; מהו משך הצליל האקוסטי של צלילים במקומות שונים בקנטטות השונות; ועוד...
גם יחסי הגומלין שבין המוזיקה המוקדמת והעולם המודרני העסיקו – ומעסיקים – אותו. בהקלטות המוקדמות משתתפת מקהלת נערים, ובמאוחרות – מקהלה מעורבת. בגילם הצעיר ובעולם של היום אין לנערים יכולת להבין את הטקסט שהם שרים במלואו, הוא אומר, ולכן – הוא מעדיף את המקהלה המעורבת. אין ספק שבני האדם במאה השמונה עשרה חשו היטב את קרבתו של המוות, הרבה יותר מכפי שחשים בה ילדים וצעירים (ואפילו מבוגרים) של היום, בעולם המערבי שאיכות החיים בו טובה לאין ערוך, שיעור תמותת התינוקות נמוך ותוחלת החיים גבוהה. גישתו של ריפקין והמוזיקאים המסכימים עימו כמו אנדרו פארוט ואחרים, קנתה לה לבבות במערב אירופה: אנגליה, בלגיה, הולנד... ואילו בארצות הדוברות גרמנית – רבים הם ביצועי הקנטטות בגישה המעדיפה את שירת המקהלה, אולי משום ההבנה את הטקסט הגרמני, באופן פשוט, והמסורת - הנמשכת מאז ימיו של פליקס מנדלסון, של שירת מקהלה, כשער לעולם המוזיקה.
ויותר מכל, התענגתי על נגינת ההרכב הכילי, "קונצנטוס מוזיקוס". בנגינת האנסמבל באה לידי ביטוי האמנות של הרנונקור, כמוזיקאי, נגן ומנצח. האנסמבל – העשיר – מצלצל נהדר, גמיש, וירטואוזי במצלול שלו, בהתייחסות להרמוניה הבאכית, מעניין וחיוני.
ההאזנה לאוסף מהָנה מאד. בין היתר, משום שנעים להיווכח – שוב – שאין צורך להגיע ל"מסקנה סופית", שהדרך מעניינת, והמסע - "מוּטָב שֶׁיִּמָּשֵׁךְ שָׁנִים רַבּוֹת" (מתוך: איתקה, מאת קונסטנדינוס קוואפיס, בתרגומו של יורם ברונובסקי).
את "המחברת של אנה מגדלנה" אני מכירה, כמו כל נגן וחובב מוזיקה קלאסית, מאז התחלתי לנגן. למעשה – את כל היצירות שבתכנית הפעם פגשתי, למדתי וניגנתי בהזדמנויות שונות. לקראת קונצרט נוצרה הזדמנות לחשוב עליהן ועל אופן הביצוע שלהן, מחדש.
את הקונצ'רטו, כעת בהרכב של חמישייה, ניגנתי בעבר עם תזמורת. שתי האפשרויות נבדלות זו מזו בנפח הצליל של כלי הקשת, כמובן, אך גם בהיבטים נוספים. הגישה המצמצמת ("נגן אחד לכל תפקיד") בביצוע יצירותיו הקאמריות של באך (המבוססת על מחקריו של ג'ושוע ריפקין את היצירות הקוליות של באך (1981), ומסקנתם - "זמר אחד לכל קול") נבדלת מן הגישה המרחיבה (התזמורתית) בדקויות הדינמיות שהיא מאפשרת (דינמיקה הוא המנעד שבין הצליל הכי שקט לצליל החזק, המלא); בניואנסים שקל יותר להפיק מנגינה בכלי בודד, מאשר בנגינת קבוצת כלי-קשת; באפשרות לדיוק בפיסוק המשפטים, בגמישות הקצבית, בטמפי ועוד.. נדמה, שלא ניתן עוד להוסיף דבר על ה"בעד ונגד", וה"מהפכה" – "ניצחה". אולי.
"הרמוניה מונדי" הוציאה לאור לפני כשנה מארז של שני תקליטורים ובהן קנטטות של באך בניצוחו של ניקולאוס הרנונקור. האסופה מביאה שלוש קנטטות (מספרי 140, 61 ו - 29 ברשימת יצירותיו) - פעמיים, כלומר בהקלטות מתקופות שונות בחייו המוזיקליים של הרנונקור: שנות השבעים – תשעים, מול השנים האחרונות.
בין הביצועים השונים קיימים, כמובן, הבדלים רבים. מהם חיצוניים: איכות ההקלטה, סולנים שונים, ומהם מהותיים: הבדלים בגובה הצליל (Pitch), מקהלת נערים ומקהלה מעורבת, הבדלים בתפיסת הרעיונות המוזיקליים, באיזון שבמצלול ועוד. הביצועים, ואולי אף האחרונים שבהם ביתר שאת, מעמידים למבחן את אחידות הדעות המודרנית, לפיה לכלי היחיד או לקול הבודד יש יתרון על פני הקבוצה, בגמישות צליל וצבע וביכולת ההבעה המוזיקלית.
בראיון שנערך עימו ומובא במארז, נוגע הרנונקור בסיבות לשינויים בגישתו. הוא מתאר את הדרך שעשה במחיצת יצירותיו של באך, מילדותו, ואחר כך מימי לימודיו באקדמיה למוזיקה (1948 – 1952), ואת דרכו כמוזיקאי המבצע מיצירות באך. כתלמיד באקדמיה של ווינה השתייך לקבוצה, בת חמישה עד שנים עשר תלמידים, נגנים וזמרים, שנפגשה פעם – פעמיים בשבוע, כל שבוע, לקריאת רפרטואר. "את כל ספריית בית-הספר קראנו, מפרטוריוס ועד הינדמית וסטרווינסקי", הוא אומר. מקריאת אריות של באך נתחוור להם, שהמוזיקאים במאה השמונה עשרה השתמשו בכלי-נגינה אחרים, ולמזלם – עמד לרשותם אוסף כלי הנגינה במוזיאון של העיר ווינה, לנסות ולהתנסות. עוד במהלך הלימודים, אומר הרנונקור, התעמקו במשך שנה שלמה ב"אמנות הפוגה" של באך, בהרכב של ויולה דה גמבה. עם נגנים נוספים, ובהם גוסטב ליאונרד, יסד בשנת 1953 את האנסמבל "קונצנטוס מוזיקוס ווינה", שחבריו קיבלו – בתחילת הדרך – כמה החלטות משותפות, ביניהן: לנגן בכלים היסטוריים ולא לבצע יצירות מאת באך בשנים הראשונות, כל זמן שלא היו בידיהם "אמצעים מתאימים".
במשך למעלה מעשור, 1952 – 1963, התכונן הרנונקור ל"משימת חייו", בלימוד מעמיק. בשנות השישים והשבעים הוקלטו בניצוחו– בפעם הראשונה – כל הקנטטות של באך (ואגב, את הרעיון להקליט את כולן – העלתה חברת התקליטים...). ומדוע הקליט אותן שוב? לדברי הרנונקור, תהליך ההקלטה לימד אותו רבות. למשל - לפני כן, הוא לא היה מודע להבדלים שבין "תיווי של הלחנה" ו"תיווי של נגינה": מדוע מפרט באך בחלק מן הקנטטות את סימני הארטיקולציה, ונמנע מכך באחרות; מהו משך הצליל האקוסטי של צלילים במקומות שונים בקנטטות השונות; ועוד...
גם יחסי הגומלין שבין המוזיקה המוקדמת והעולם המודרני העסיקו – ומעסיקים – אותו. בהקלטות המוקדמות משתתפת מקהלת נערים, ובמאוחרות – מקהלה מעורבת. בגילם הצעיר ובעולם של היום אין לנערים יכולת להבין את הטקסט שהם שרים במלואו, הוא אומר, ולכן – הוא מעדיף את המקהלה המעורבת. אין ספק שבני האדם במאה השמונה עשרה חשו היטב את קרבתו של המוות, הרבה יותר מכפי שחשים בה ילדים וצעירים (ואפילו מבוגרים) של היום, בעולם המערבי שאיכות החיים בו טובה לאין ערוך, שיעור תמותת התינוקות נמוך ותוחלת החיים גבוהה. גישתו של ריפקין והמוזיקאים המסכימים עימו כמו אנדרו פארוט ואחרים, קנתה לה לבבות במערב אירופה: אנגליה, בלגיה, הולנד... ואילו בארצות הדוברות גרמנית – רבים הם ביצועי הקנטטות בגישה המעדיפה את שירת המקהלה, אולי משום ההבנה את הטקסט הגרמני, באופן פשוט, והמסורת - הנמשכת מאז ימיו של פליקס מנדלסון, של שירת מקהלה, כשער לעולם המוזיקה.
ויותר מכל, התענגתי על נגינת ההרכב הכילי, "קונצנטוס מוזיקוס". בנגינת האנסמבל באה לידי ביטוי האמנות של הרנונקור, כמוזיקאי, נגן ומנצח. האנסמבל – העשיר – מצלצל נהדר, גמיש, וירטואוזי במצלול שלו, בהתייחסות להרמוניה הבאכית, מעניין וחיוני.
ההאזנה לאוסף מהָנה מאד. בין היתר, משום שנעים להיווכח – שוב – שאין צורך להגיע ל"מסקנה סופית", שהדרך מעניינת, והמסע - "מוּטָב שֶׁיִּמָּשֵׁךְ שָׁנִים רַבּוֹת" (מתוך: איתקה, מאת קונסטנדינוס קוואפיס, בתרגומו של יורם ברונובסקי).
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה