בין שתי מלחמות העולם חייתה וונדה לנדובסקה (1879 – 1959) בפריז וביישוב הכפרי הקטן הסמוך לה, סנט לו לה פורה (Saint-Leu la Forêt). היו אלו השנים הטובות ביותר בקריירה שלה.
הבית, אותו "מקדש למוזיקה מוקדמת", שימש תקופת מה אחרי המלחמה כמחסן חלפים, וכבר שנים רבות הוא בית מגורים. ביקרתי בו אתמול. דייריו הנוכחיים לא שינו בו דבר, אלא התאימו אותו, בחוכמת כפיים ובעדינות רבה, לצרכיהם. תקרת הזכוכית הגדולה שבמרכז המבנה אפשרה גם להם ליהנות מאור השמש בחודשי הקיץ עד שעה מאוחרת. רצפת העץ נשמרה כפי שהיא. מבני העץ שנוספו ליצירת גלריה חוברו בעזרת מסמרי עץ בלבד, מה שמאפשר הסרתם בקלות. סביב הבית גן ובו גם פרחים צבעוניים רבים ועצי פרי. כעת עמוסים ענפי העצים תפוחים וכורעים תחת כובד משקלם.
עם סיום לימודיה ובמשך כעשרים שנים בנתה לנדובסקה בחוכמה ובחריצות את מעמדה המוזיקלי כאמנית קונצרטים וכמורה, כפסנתרנית וכנגנית צ'מבלו, כמלחינה וכ"מוזה", מי שהשפיעה על חיבורן של יצירות מודרניות רבות לצ'מבלו. בין 1900 ל 1920 צברה הישגים מעוררי התפעלות אך חוותה קשיים רבים וטרגדיה אישית. אלו הובילו אותה להחלטה להקים "מקדש למוזיקה העתיקה" בסביבה שקטה, קרוב ככל האפשר לטבע, אהבתה הגדולה השנייה. במקום כזה תוכל לחקור, ללמד, להרצות, לנגן, לארח חברים ומאזינים, לטייל.
בתחילת שנות העשרים של המאה העשרים עברה מפריז אל סנט לו לה פורה. בסנט לו רכשה בית ששימש למגוריה. מאוחר יותר רכשה מגרש סמוך, ובעזרת האדריכל ז'אן שארל מורו בנתה מרכז מוזיקלי, "מקדש למוזיקה מוקדמת". הבית עתיד היה להכיל את אוסף כלי-הנגינה שלה, לארח קונצרטים, כתות אמן, שיעורים אישיים, ואפילו לשמש כאולפן הקלטות.
תכנית הבית
הבית המקסים ייחודי בפשטות צורתו ובמידותיו הצנועות. בימת ההופעה אינה גבוהה, מאפשרת קשר עין בין המנגנת לקהל. במרכז תקרתו חלון גדול מימדים, דרכו נכנסות קרני השמש, אור טבעי ונעים. הכניסה אליו מחופה אף היא בזכוכית, כמקור אור נוסף. ריצפתו היא רצפת עץ.
הכניסה לאולם הקונצרטים
הבית מילא היטב את ייעודו. הישגיה של לנדובסקה בשנות השלושים היו מהפכניים, הן מבחינת היקף הרפרטואר שביצעה והן מבחינת רעננותו וחדשנותו, מספרם הגדול של תלמידיה והקהל הרב ששמע את נגינתה. מלחמת העולם השנייה קטעה הכול.
עם פלישת הגרמנים לפריז נמלטו לנדובסקה ודניס רסטו, תלמידתה ומזכירתה, לדרום צרפת. כעבור שנה וחצי לערך המשיכו בדרכן דרך ליסבון לארצות הברית. סמוך לעזיבתן את הבית בסנט לו (בקיץ 1940) הגיעה לבית יחידה מיוחדת של הצבא הגרמני ורוקנה אותו מתכולתו, עד הפריט האחרון. הביזה תוכננה היטב, מבעוד מועד. עשרות ארגזים הובילו את הספרים, חפצי האמנות וכלי הנגינה לגרמניה, כדי לשמש "מקדש" אחר, את האקדמיה הגדולה של הרייך השלישי.
לנדובסקה חייתה בארה"ב עד לפטירתה, ב 16 באוגוסט 1959, השבוע לפני חמישים ושתיים שנים. בצוואתה הורתה לשרוף את גופתה ולהטמין את שרידיה בבית הקברות הקטן של טברני (Taverny), היישוב סמוך. לצידו של אחיה האהוב, פאול. הוראות צוואתה מולאו כך שחלקת הקבר, המצבה, הספסל הקטן, הגדר עשויים לפי הנחיותיה המדויקות של לנדובסקה. מפעם לפעם מזדמנים מבקרים למקום, כמוני...
חלקת הקבר בטאברני
הבית, אותו "מקדש למוזיקה מוקדמת", שימש תקופת מה אחרי המלחמה כמחסן חלפים, וכבר שנים רבות הוא בית מגורים. ביקרתי בו אתמול. דייריו הנוכחיים לא שינו בו דבר, אלא התאימו אותו, בחוכמת כפיים ובעדינות רבה, לצרכיהם. תקרת הזכוכית הגדולה שבמרכז המבנה אפשרה גם להם ליהנות מאור השמש בחודשי הקיץ עד שעה מאוחרת. רצפת העץ נשמרה כפי שהיא. מבני העץ שנוספו ליצירת גלריה חוברו בעזרת מסמרי עץ בלבד, מה שמאפשר הסרתם בקלות. סביב הבית גן ובו גם פרחים צבעוניים רבים ועצי פרי. כעת עמוסים ענפי העצים תפוחים וכורעים תחת כובד משקלם.
הגן
התקרה
משמאל בפינת התמונה - בימת העץ...
...ומסמרי העץ של הבניה הנוספת, המאוחרת
בעלי הבית, גברת ומר מואזן, מבקשים למכור אותו. "האגודה לשימור בית לנדובסקה" בה שותפים תושבי המקום ומוזיקאים כסקיפ סמפִה, סבסטיאן מארק ואחרים, מעוניינת לרכוש את הבית ולהקים בו מרכז מוזיקלי וחינוכי, יד לזיכרה.
המיזם זקוק עדיין לתרומות.
הסתכלתי על המבואה ודמיינתי את "הכוהנת הגדולה", אישה קטנה בשמלת הארגמן הארוכה שלה, עומדת בפתח, מהורהרת, ממתינה לאורחיה. אנשים רבים מאד נסעו אז - בדיוק כמו שנוסעים היום – מחצית השעה ברכבת מפריז עד סנט לו לה פורה, כדי להקשיב לה. עוד מעט תחליק "הגברת עם הצ'מבלו" בשקט מבעד לדלת הצדדית אל הבמה ותנגן לפניהם, באווירה האינטימית של הבית, מחרוזת סונטות של סקרלטי או אולי את "וריאציות גולדברג".
כתלמידת פסנתר שמעתי את נגינתה של לנדובסקה אבל נרתעתי מן הצליל המתכתי. מאוחר יותר למדתי לשמוע מעבר לצלילו המוזר של ה"פלייל", ה"צ'מבלו המודרני" ולהבין את תרומתו של ציוד ההקלטה הישן להיווצרות הצרצור. למדתי להקשיב למוזיקה.
מחמת מגבלות הזמן והתקופה בה חייתה לא הכירה לנדובסקה את כלי-המקלדת ההיסטוריים המוצלחים שנבנו החל משנות השישים והשבעים. אבל הנגינה האנרגטית שלה, הרעיונות המוזיקליים, העוצמה המשכנעת, תרמו באופן משמעותי לעיצוב ה"ביצוע ההיסטורי". לנדובסקה השפיעה על נגנים, מלחינים, מבקרים מוזיקליים ומאזינים במאה ועשר השנים האחרונות לא רק בנגינתה, אלא גם באהבת הלימוד, בחיפוש המתמיד ובאופן שבו הציגה את ה"אני מאמין שלה".
נפלא יהיה לשמר את הבית שלה בסנט לו לה פורה כמרכז למוזיקה מוקדמת.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה