יום רביעי, 31 באוגוסט 2011

פריז. לשיר

ל"שנסון" היסטוריה ארוכה. אין צורך להלאות בה – במיוחד לא בקיץ. בקיץ, בפריז, רובצים ליד הסיין, ונהנים מקרני השמש. זו מסורת ארוכת שנים. פעם, אפשר היה לשחות בסיין, והאמיצים קפצו אל המים מן הגשרים. בעשר השנים האחרונות מבלים ליד הסיין רבים, באירוע עירוני ששמו חופי פריז (Paris Plages).


עיריית פריז מפסיקה את תנועת כלי-הרכב בכביש הבינעירוני הצמוד לנהר הסיין בקטע שבין שני האיים לגשר הקונקורד (פחות או יותר), ובונה בו – בכביש – חוף ים: עשרות טונות חול מובאות לשם, מתקני עץ ומים נבנים לעל אורכו, צמחיה בעציצי ענק, אפילו בריכה לא גדולה...


הפריזאים, כמו גם התיירים, מגיעים להפנינג הזה, שפעיל במשך כל שעות היום והערב והוא חינמי, למעט דוכני הקרפ, הגלידה והבירה. חלקם מטיילים, אחדים יושבים בכיסאות הנוחים ומתבוננים במים, אחרים משתרעים על כורסאות הפוף הירוקות, יש מי שמרטיבים את הגוף במים, מסירים חולצה, מכנס או אולי עוד משהו ונהנים מקרני השמש, עם פחית בירה ביד או תוך כדי קריאת ספר.



מן ה 21 ביולי ועד 21 באוגוסט. או לפחות, כך היה השנה.
ומה עושים אוהבי הזמר, בקיץ? הם מתקבצים ב"חוף הפריזאי" הזה, בערב, סביב פסנתרן - בארים שהביא איתו פסנתר לא מכוון וכובע (שבו יאסוף אחר כך את התשרים ממי שהצטרפו בשירה לנגינתו), או סביב רביעיית נגנים: קונטראבסיסט, גיטריסט, אקורדיוניסטית, קלרניטן... או כל צרוף כילי אחר, ברוח זו.


למוזיקאים יש לרוב חוברות של מילים לשנסונים מוכרים להציע לקהל, ובהן שירים משנות השלושים, החמישים, השמונים וגם כאלו מאתמול-שלשום... והקהל עומד ושר. או יושב ושר. אנשים מאירים את הנייר בפנסים, או בעזרת הטלפון הסלולרי, או נעזרים בפנס הרחוב -  ושרים. שרים מכל הלב, בקול רם, בעיניים עצומות, אצל רבים הטקסט שגור על הלשון. ואחרים, צעירים, מתגלגל על גלגליות לאורך מה שנותר מהכביש – עומדים לרגע ושרים גם הם.


שרים זקנים עם צעירים, פריזאים ותיירים. שרים, שרים ושרים, גם כשהשוטר התורן נוטל את המגאפון שלו ומזכיר שעוד דקותיים עשר, או אחת-עשרה, ויש להפסיק את המוזיקה.
הנגנים הם אלו שמוותרים ראשונה, ומודיעים ש"השיר הבא יהיה השיר האחרון", וזה תמיד למורת רוחם של השרים, שמלווים את אקורד הסיום ואת אריזת כלי-הנגינה ב"אוף" צרפתי מאנפף, נרגז. הם אוהבים לשיר, ולא אוהבים לקבל הוראות...



"הים", שירו של שארל טרנה, מאד אהוב עלי. הוא זכה למאות ביצועים ולהרבה מאד תרגומים. לשמוע קבוצת אנשים  שרה אותו בלילה פריזאי, מול הסיין, סירות וספינות מוארות עוברות ומאירות של הבתים שמשני צידי הנהר – זה מענג מאד, מאד.




קברו של סרג' גינזבורג, במונפרנאס

שאנסוניירים רבים קנו להם מקום של כבוד בליבו של כל אוהב זמר, ושיריהם מושרים שוב ושוב: ברסנס, ברל, מונטאן, אזנבור, גינסבורג, פיאף, ברברה, גרקו, דלידה... הם שמורים בזיכרון (וב"יוטיוב"), הם וכל השירים שיצרו.
ובינינו, זו דרך נעימה מאד ללמוד צרפתית, לשיר, לא?
קשה להגדיר מהו "שנסון", ולמה לא כל שיר הוא "שנסון". אולי יש "שנסונים" בכל שפה, בוודאי יש גם בעברית. אבל, גם בזה לא כדאי לעסוק בקיץ. פטור בלא כלום אי אפשר - אזכיר רק את אסתר עופרים עם יוני רכטר ליד הפסנתר, את מירה זכאי ב"שיר ארץ" עם הפסנתרן מנחם ויזנברג, את חוה אלברשטיין והגיטרה, ויש עוד כל כך הרבה...
ממש לאחרונה נתווספו ה"שנסונים" המקסימים הכלולים באוסף הבכורה של אלי גורנשטיין.  התקליטור יצא לאור כעת, הוא נקרא "ונחיה", כשם שירו של אברהם חלפי שהולחן ונכלל בו.  כדאי מאד להקשיב. 



"חוף פריז" שלאורך הסיין פורק בתוך יממה. נעלמו החול, המתקנים, הבריכה, הצמחייה והאנשים, והמכוניות שבו לטוס לאורך הכביש.
השמש והפרחים עדיין כאן, אבל מדרכות פריז מתכסות לאט בעלים זהובים, יבשים. אלו מזכירים שעוד מעט סתיו. 
עלי שלכת ואיב מונטאן מייד עולים בזכרון... 
איזה יופי.




תגובה 1:

  1. משונה.
    נראה כאילו המצבה של סרז' גינצבורג שניפטר ב-1991, נמצאת מעל הקבר/מצבות של הוריו:
    Olga & joseph Ginsburg
    1894(?)-1985
    1896-1971

    השבמחק