אני אוהבת לבקר במוזיאון כלי-הנגינה של פריז.
המוזיאון הוא אגף מאגפי קריית המוזיקה, שהיא חלק מפארק "לה ווילט", הנמצא ברובע התשע-עשרה, הצפון-מזרחי, של פריז.
למוזיאון אוסף כלי-מקלדת גדול. רק חלקו מוצג, אבל די בו כדי לרתק את המבקר(ת) לשעות ארוכות. מעולם לא הצלחתי לראות את התצוגה כולה בביקור אחד, ותמיד הסתיימו שעות-הביקור לפני שהשבעתי את התיאבון שלי..
התצוגה ערוכה היטב, מגוונת ולא עמוסה מדי. אפשר להצטייד במדריך-שמע ולשמוע את צליליהם של רבים מכלי-הנגינה המוצגים. ההקלטות כוללות רפרטואר מעניין בביצועים מצוינים. אוצרי התערוכה מחדשים את ההקלטות, מוסיפים סרטוני מידע וקטעי ראיונות, מחליפים את המוצגים. המוזיאון אינו קופא על שמריו, כלי הנגינה מטופלים בקביעות, על חלקם אפשר לנגן. במופעי סדרת הקונצרטים שנערכת בקריית המוזיקה משתמשים בהם, לעיתים מזומנות.
לפסנתר המודרני עיצוב אלגנטי, בקווים פשוטים וישרים. פסנתרים דומים זה לזה במידה רבה בצורתם וגם בצבעיהם, התרגלנו לכך. בחנות בגדים אחת ראיתי לאחרונה חולצה בצבע "שחור-פסנתר"...
לעומתנו, במאות השבע-עשרה עד התשע-עשרה העדיפו את הגיוון והשוני. בני המעמד הגבוה ובוודאי השליטים השתדלו לצבור ולהראות הישגים בתחומי האמנות השונים – כי הצלחה אמנותית העידה על כוח כלכלי ופוליטי, והביאה לבעליה הכרה וכבוד מצד מתחריו.
כבר ראיתי תמונות רבות של כלי-מקלדת, אבל אין כמו ההתבוננות בכלי-הנגינה עצמם כשהם מוצגים זה ליד זה, במוזיאון. האפשרות לראות את פרטי-הפרטים של עבודת האומן מרגשת כל פעם מחדש. כמה מחשבה, תכנון וידע הנדסי-מכני, יצירתיות ודמיון, כמה שעות עבודה ויגיע כפיים הושקעו בבניה של כלי-מקלדת אחד. החל מבחירת העץ המתאים לכל חלק מחלקי-הכלי השונים (כזה שיאחד את כל התכונות הדרושות להפקת צליל נעים ויהיה עמיד לאורך זמן), המיתרים המתאימים, השנהב, סגנונות הדפסי נייר-הקישוט, ועד לבחירת צבעי הציור על לוחות תיבת התהודה, עלי-הזהב העדינים ליצירת פס-הזהב, לגילוף רגלי ותושבת הכלי, או עבודת השיבוץ של פיסות דקות של סוגי-עץ שונים שצבעיהם שונים זה מזה- ל"תמונת-עץ".
הנה דוגמאות אחדות.
צ'מבלו איטלקי. לעיטורים השתמשו בצדפה ובשנהב.
צ'מבלו מתוצרת יאן רוקרס, מפלנדריה, 1612. מאה וחמישים שנה בערך לאחר שנוצר, נעשו בו "שיפורים", כדי שיהיה מותאם לאופנת סוף המאה השמונה, בצרפת. השיפורים כללו שינויים טכניים, הוספת רגיסטר, הרחבת המקלדת וגם שינוי חיצוני משמעותי.
צ'מבלו של יוהאנס קושה, תחילת המאה השבע-עשרה, גם בו נעשו "שיפורים" בתחילת המאה השמונה-עשרה.
הקו הפשוט, יחסית, של אנרי אמש, בונה צרפתי ממוצא גרמני, אמצע המאה השמונה-עשרה.
הצ'מבלו הצרפתי המאוחר והאלגנטי, של ג'וזף קולס (1770 – 1780).
התמונות הן רק הד רחוק למקור היפה שראיתי במוזיאון. במבט שני, התיאור מזכיר קצת דיווח במדור האופנה של העיתון המודרני.. נראה שיש קווי דמיון..
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה