זהו ציור-שמן של התפאורה שהוכנה עבור הפרולוג לאופרה "אטיס" מאת לולי. הציור מאת הצייר ז'ק ויגורו-דופלסיס (1680 - 1732), מוצג במוזיאון לתולדות פריז (ה"קרנאבאלה"). הציור מתאר את ארמון הגיבור האלגורי, ה"זמן", כאשר סביבו רוקדות ה"שעות". ה"שעות" מתלוננות על ההמתנה הארוכה שנכפתה עליהן במשך החורף, המתנה לבוא האביב. פלורה, אלת האביב, עומדת להיכנס. היא הקדימה ובאה על מנת לפגוש במלך לואי הארבעה עשר, כי באביב יוצא המלך לקרב... התפאורה המפוארת החיתה עולם דמיוני והייתה מתוחכמת ויקרה מאד. הייתה לכך סיבה טובה. כמו כל אופרה בתקופתה, נכתבה האופרה הזו עבור המלך, לשעשע אותו, וגם על מנת להחניף לו. האופרה "אטיס" הועלתה בפני המלך ובני משפחתו, ומלבדם יכלו להיות נוכחים אנשי החצר ובני המעמד הגבוה. האופרה לא הייתה מיועדת לבני אדם רגילים...
בית האופרה "גארנייה", רגע לפני העלאת המסך לאופרה "רחמיו של טיטוס"
שלוש מאות וחמישים שנה מאוחר יותר, אין עוד מלכים כמו לואי הארבעה עשר, ארמון וורסאי הוא, בעיקר, אתר תיירות. האופרה הלאומית הצרפתית מעלה את הפקות האופרה הרבות שלה בפריז בשני מבנים השונים זה מזה. האחד הוא בניין ה"אופרה גארנייה", בית האופרה הוותיק שברובע התשיעי, והשני - ה"בסטיי", בית האופרה המודרני שבכיכר הבסטיליה, בין הרובע הרביעי לשנים-עשר. הראשון, נטוע קרוב לפאלה רויאל, בסביבותיו ארמונות מפוארים וובתים מיוחדים נוספים; השני – בצומת הרחובות רו פובור סנט אנטואן, רו דה לה רוקט, בולבאר רישאר לנואר, באזור פחות יוקרתי אבל תוסס, מקום עבודתם ומגוריהם של עובדי ובעלי בתי המלאכה ובעלי העסקים הקטנים לריהוט, כלי-בית, אופנה מכל סוג ובכל מחיר.
באמצע המאה התשע-עשרה בנה האדריכל הצעיר (וחסר-הניסיון) שארל גארנייה בית-אופרה מפואר מאד. הבנייה נעשתה על פי ההצעה שהכין עבור המזמין, הקיסר נפוליאון השלישי. הקיסר ביקש לבנות בית-אופרה שיעורר את התפעלות המבקרים בו ויעניק להם מסגרת הולמת לחיי- החברה הגבוהה: חלל פנימי רחב-ידיים, סגנון עיצוב - פנים המדמה ארמון. בית האופרה שביקש המלך לבנות (במקום הקודם שנהרס בשריפה), צריך היה להיות מקום נוח למפגש חברתי תוסס שסופו סיפורי-אהבה עסיסיים או התקשרויות עיסקיות... העובדה שחלק גדול ממושביו מאד לא נוח נוח לישיבה וגם אינו מאפשר לצפות בנעשה על הבמה, לא הפריעה לאיש, כי ממילא לא התכוונו המאזינים להתענג רק על האופרה, אלא גם לראות ולהראות ב"פואייה", על בגדיהם החדשים, פריטי האופנה האחרונה, התכשיטים היקרים שיכלו להציג לראווה ובני או בנות הזוג שלצידם.
הצייר -קריקטוריסט אלבר גיום (1873 - 1942) תאר בציור השמן הזה, המוצג גם הוא במוזיאון לתולדות פריז, את החברה הגבוהה, בערב באופרה.
ל"גראנייה" תקרה מקומרת, ועליה ציור קיר יפהפה של הצייר מארק שאגאל, המאזכר הרבה אופרות. הציור הוזמן אצל שאגאל על ידי מאלרו, שר התרבות, שהעריך אותו מאד. אפשר לנסות ולגלות, על פיו, אילו אופרות עלו בזכרונו של הצייר, כשעבד על היצירה הגדולה הזו.
ל"גראנייה" תקרה מקומרת, ועליה ציור קיר יפהפה של הצייר מארק שאגאל, המאזכר הרבה אופרות. הציור הוזמן אצל שאגאל על ידי מאלרו, שר התרבות, שהעריך אותו מאד. אפשר לנסות ולגלות, על פיו, אילו אופרות עלו בזכרונו של הצייר, כשעבד על היצירה הגדולה הזו.
בניין ה"בסטיי" שנבנה כמאה ושלושים שנה מאוחר יותר (בסוף שנות השמונים), פשוט מאד בקוויו, כמעט ספרטני. הוא נבנה על ידי קרלוס אוט, ומראהו ה"מתועש" עורר התנגדות רבה, בתחילה. אני מעדיפה אותו על פני ה"אופרה גארנייה", פשוט מפני שהוא נוח מאד. האופרה, היצירה המוזיקלית – תיאטרלית שבה, התפאורה שלה ועיצוב הבמה, הם העיקר בו ולכבודם הוא נבנה... חוויות ההאזנה והצפייה מהנות הרבה יותר ב"בסטיי" מאשר ב"גארנייה".
ב"גארנייה" שמעתי את האופרה האחרונה של מוצרט, "רחמיו של טיטוס", וב"בסטיי" – את "פאוסט" של גונו. שתי ההפקות מצוינות, משתיהן נהניתי מאד: את המרחק שבין ה"גארנייה" ל"סיטה" שעל יד הנהר, שם אני גרה, גמעתי - בסיום "טיטוס" - בהליכה מהירה של כשלושים דקות, במזג אויר קריר של שעת לילה מאוחרת, מרחפת כמו בתוך ענן... ולא חשתי את הדרך כלל.
צוות הזמרים בתפקידים הראשיים בשתי האופרות היה טוב מאד, המקהלה - מצויינת. הופעתה של המצו-סופרן סטפני ד'אוטרק בתפקיד "ססטו" באופרה של מוצרט, והופעתו של הבאס-בריטון פאול גאיי, בתפקיד "מפיסטו" באופרה של גונו, משכו את תשומת הלב. שניהם זמרים טובים מאד וגם שחקנים מצוינים, אמינים ומשכנעים בהופעותיהם. לשניהם, בצד יכולת אופראית בתחום ה"בל-קנטו", גם גמישות קולית, המחברת בין השירה בקול יפה ועשיר ובין הדיבור. עלה בדעתי, שזה מזכיר את מאפייני הביצוע ההיסטורי.
צוות הזמרים בתפקידים הראשיים בשתי האופרות היה טוב מאד, המקהלה - מצויינת. הופעתה של המצו-סופרן סטפני ד'אוטרק בתפקיד "ססטו" באופרה של מוצרט, והופעתו של הבאס-בריטון פאול גאיי, בתפקיד "מפיסטו" באופרה של גונו, משכו את תשומת הלב. שניהם זמרים טובים מאד וגם שחקנים מצוינים, אמינים ומשכנעים בהופעותיהם. לשניהם, בצד יכולת אופראית בתחום ה"בל-קנטו", גם גמישות קולית, המחברת בין השירה בקול יפה ועשיר ובין הדיבור. עלה בדעתי, שזה מזכיר את מאפייני הביצוע ההיסטורי.
את סטפני ד'אוטרק גילה וויליאם כריסטי, הם שיתפו פעולה פעמים רבות. גם פאול גאיי, כך עולה מהמידע אודותיו באתר שלו, השתתף בהפקות של כריסטי ו"האמנויות הפורחות" שלו. נראה, שזה משאיר חותם כלשהוא.
האופרה הלאומית מציעה למבקר בכל אחד מקונצרטיה תוכנייה, שכמוה כספר נלווה להפקה. עלון המוצע חינם למבקרים כולל ראיונות עם הסולנים, המנצחים ועוד. מאמצע המאה התשע-עשרה, במשך המחצית הראשונה של המאה העשרים, ועד היום משכה ומושכת האופרה מאזינים רבים. הזמרים, ובמיוחד הזמרות, הטובים היו ל"סלב'ס" כבר לפני מאה וחמישים שנה, דמויות שהציבור מצא בהן עניין רב. גם זו מסורת.
רק תיקון קטן, נפוליאון השלישי היה קיסר ולא מלך, הוא היה אחיינו של נפוליאון בונפרטה ובזכות יחוס זה נבחר בבחירות הראשונות בצרפת כנשיא (אחרי מותו של המלך האחרון לואי פיליפ ד'אורלאן) ואז ניצל את כוחו כדי להפוך למנהיג טוטליטרי וכונן מחדש את הקיסרות תחת האימפריה השניה.
השבמחקאשמח ליצור איתך קשר [אני מגיע לסיטה בפברואר 2012]
השבמחקeldad.lidor@gmail.com