ספריית התקליטורים שלי אקלקטית, אין לה שום פרופיל ייחודי. לא אני יצרתי אותה, היא "נאספה מעצמה". בחנות התקליטורים אני סקרנית לדעת מי מנגן ומה מנגנים, ובפריז, בסניף-הדגל של רשת fnac, אני נהנית ל"טעום" רגעים אחדים של מוזיקה מן ההקלטות החדשות המוצגות ללקוחות. אבל רק לעיתים רחוקות מאד אני קונה משהו...
אין לי חיבה מיוחדת להקלטות של מוזיקה קלאסית, בשבילי - קונצרט חי עדיף על פני הקלטה. ההליכה לקונצרט "מכוונת" את ההקשבה אל המוזיקה. בקונצרט יכולה להיות אווירה מיוחדת, לפעמים אפשר לחוש קשר בין המבצעים לקהל, אפשר לפעמים לשמוע משהו ספונטני, לא מתוכנן. הקונצרט מאפשר לשמוע גוונים שונים של צליל, צבעים (הדינאמיקה, כלומר המנעד שבין השקט לעצמה) ופיסוק, דקויות שמאזין קשוב יכול לחוש בהן ואף מכשיר הקלטה לא הצליח עדיין לשמר.
באולם פלייל שברובע השמיני, בקרבת כיכר הכוכב, כיכר שרל דה גול שברובע השמיני, ניצח סיר ג'ון אליוט גרדינר על מקהלת מונטוורדי ועל התזמורת "המהפכנית והרומנטית" שלו. קונצרט, שהזכיר לי למה אני אוהבת לשמוע מוזיקה בביצוע חי.
הרפרטואר נדיר: שירת-הקבורה (אופוס 13) מאת יוהאנס ברהמס, מיסה במי מינור (השנייה) מאת אנטון ברוקנר וסימפוניית תהילים מאת סטרווינסקי.
מקהלת מונטוורדי מנתה פחות מארבעים זמרים, והתזמורת – בהתאם לתזמור של סטרווינסקי – כללה, בגירסה הרחבה ביותר שלה נגני כלי נשיפה מעץ וממתכת, נגני צ'לו וקונטרבס, נבל ושני פסנתרים.
למקהלה צליל נקי ורזה, המשרת היטב את הפוליפוניה שבמוזיקה. מלוא כוחה האקוסטי, הforte המקסימאלי שלה מעורר השתאות בעצמה ובעומק, אך הוא הופיע מעט, במשורה. מה שהפתיע באמת הייתה ההתכנסות לתוך הצליל השקט, לתוך ה piano, עוד ועוד ועוד, מבלי לאבד את איכות הצליל. המיסה של ברוקנר, יצירה ארוכה ומורכבת, הותירה רושם עצום, גם עלי באופן אישי, וגם על הקהל, שנותר דומם לאחר הצליל האחרון לשניות ארוכות. מבחינה מוזיקלית, לא היה שם "גוף מוזיקלי בניצוחו של", אלא הקשבה של מוזיקה קאמרית. עשרות מוזיקאים על הבמה שרים ומנגנים מוזיקה קאמרית.
בכסא לידי שינן מישהו, בהפסקה, נוסחאות מתמטיות ופתרונות לשאלות מורכבות. הסתכלתי סביב: בקהל המון אנשים צעירים. סטודנטים, על פי "המראה הזרוק" ומחברות-הלימוד, אנשים עובדים, בחליפות כהות, עניבות ותיקי-מעטפת דקים, המסיימים את היום בקונצרט, שאפשר לרכוש אליו כרטיס מוזל ב"רגע האחרון". קהל רב, והמון מחיאות כפיים... עד להדרן: הפרק השלישי ביצירתו של סטרווינסקי.
ביציאה מן האולם ירד גשם עדין. שער הניצחון במרכז כיכר הכוכב ומגדל אייפל, הרחק מאחורי הכיכר, נצצו בגלל טיפות הגשם כאילו עדו יהלומים. אם לא היה קר... זה היה מושלם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה