דבר תורה.

יוהאן מת'סון (מלחין גרמני, תיאורטיקן של המוזיקה, מסאי, לקסיקאי ו - דיפלומט, בן דורם של באך והנדל, וחברו של האחרון) פרסם את הספר "המוזיקאי המושלם" (“Der vollkomenne Capellmaister”) בשנת 1739. הספר הוא עוד אחד מאותם ספרי תיאוריה חשובים בשפה הגרמנית, עבי כרס, מעמיקי-חקר ויסודיים, אודות אמנות המוזיקה והעוסקים בה. הוא עוסק בהיבטים רבים וחשובים של המוזיקה. הטקסט כתוב גרמנית, לטינית ואנגלית ומעיד על השכלתו הרחבה מאד של הכותב. צורתו הגרפית של הספר מאד יפה, אותיות ותווים מדויקים ונאים.
כשלקחתי אותו לידי לראשונה חשבתי, שלימודו יצריך זמן רב ומאמץ לא מבוטל והפכתי לאט את הדפים, למצוא פרק ממנו אוכל להתחיל. והנה – הפתעה – תבנית מילה עברית קפצה מולי מן הטקסט. המלה "מעשה" בלטה פתאום, מנוקדת, גדולה ויפה, בראש עמוד 4, בפרק השני.
מת'סון פותח את הפרק השני ואומר: "מי שרוצה ללמוד מוזיקה, צריך לכל הפחות לדעת מה פירושה של "מוזיקה"... "מוזיקה" היא "אמנות השיר" .. ויש הקוראים לה "אומנות הצליל".. ויש מי שסבור במוצא המילה "מוזיקה" מן המילה "מוזה".. וזה הלא, מצחיק מאד..."
"אבל הלוא ידוע" ממשיך מת'סון , "שמילת-היסוד העברית מַעֲשה שהתגלגלה דרך שפות שונות במילה היוונית "מוזה", על פי מקורה ועל פי שימושה, אין פירושה אלא יצירה מושלמת ושלמה שנוצרה על מנת לכבד האל. ממש כשם ש - משה, או מוישה, קיבל את שמו מחכמת המצרים, (שם ש)נגזר מן החכמה והאמנות"...
לו ידע משה רבינו, מה רבה תרומתו למוזיקה....

תודה למיטל פלדמן, שצילמה את העמוד בכשרון רב.

וכמובן - חג פסח שמח!

קונצרט

מוזיקה צרפתית מן המאה השמונה עשרה אהובה עלי מאד. זו מוזיקה נהדרת, עשירה בהרמוניות, רומנטית, צבעונית וחושנית. השבוע נשמיע תוכנית של מוזיקה צרפתית לחליל בארוק, תיאורבו וצ'מבלו בסדרה "צלילים ומילים מן הבארוק" פעמיים (כי טוב). במרכז התרבות "לדור ודור" במעלות-תרשיחא (יום שלישי, 16 במרץ, 20:00) ובמרכז למוזיקה ע"ש פליציה בלומנטל, ברחוב ביאליק בתל-אביב (יום חמישי, 18 במרץ, 20:00).
בתמונה אופירה זכאי, נגנית כלי-פריטה מוקדמים מנגנת בתיאורבו וז'נבייב בלנשאר בחליל בארוק, הבוקר.

ואני, בדרך כלל על יד המקלדת, והפעם - מאחורי המצלמה.

האתיקה של ביקורת-האמנות

כבר אינני זוכרת איך הגעתי אל הבלוג שלו, ה"אקסביציוניסט". גיאוף אדגרס (Geoff Edgers) מבקר האמנות של העיתון "בוסטון גלוב" מעלה לבלוג מה שמעניין אותו "בפנים. מאחורי הבמה. מאחורי הסצינה". לעיתים קרובות זה מעניין גם אותי.
ביולי 2008 פרסם אדגרס את הפוסט: Phoenic music critic, ethics. הפוסט פתח בשאלה, האם רשאי מבקר מוזיקלי להרשות לגוף (מוזיקלי) אותו הוא מסקר להזמין יצירה מוזיקלית המבוססת על שירה שכתב – ולשלם את הוצאותיו? "אני חושב שלא" כתב אדגרס "וכך קובעת גם מדיניות האתיקה של ה"בוסטון גלוב". יש מי שחולקים על כך".
מה שהכעיס את אדגרס היה עניינו של מבקר-המוזיקה שסיקר את קונצרטי התזמורת הסימפונית של בוסטון, לויד שווארץ. התזמורת הסימפונית של בוסטון פנתה אל שווארץ, משורר, והזמינה ממנו פרקי שירה שיולחנו על ידי מלחיני מרכז המוזיקה של טנגלווד. שווארץ פרסם את העניין בבלוג שלו וסיפר כי הוזמן על ידי מרכז טנגלווד גם להתארח בבית ההארחה בו התגורר סרגי קוסוביצקי, מנצחה האגדי של התזמורת, והתזמורת לקחה על עצמה לכסות את הוצאות נסיעתו למקום.
אדגרס שאל את עצמו אם אינו מחמיר מדי בביקורת שהוא מותח על שווארץ. בפוסט שפירסם הוא הביא את עמדתו של העורך האחראי של ה"בוסטון פניקס", שחשב כי "מבקר המוזיקה (שווארץ) פועל במסגרת ההולכת ונעלמת של "אמן / מבקר".. והעובדה שמלחיני טנגלווד ילחינו את שיריו היא ציון לשבח ולא פשרה. צרי אופק יטענו אחרת"...
בשיחת טלפון שערך אדגרס עם שווארץ, אמר לו המבקר שאיננו רואה בעיה במצב העניינים הזה: "תמיד כתבתי מה שאני חושב... ואני ממשיך לעשות זאת גם אחרי שאיש טנגלווד הודיע לי על הבחירה בי".
התשובה הזו לא הניחה את דעתו של אדגרס, שהבין כי הואשם בצרות אופק, והוא פנה אל מומחה לאתיקה. המומחה סבר שיש בכך ניגוד עניינים, אם לא קונפליקט של ממש. "לפחות היה על המשורר-המבקר" אמר המומחה "לשלם את הוצאותיו בעצמו".

התעוררה סקרנותי – האם אין העיתונאי מבקר האמנות מוזמן - ממילא - על ידי גופי האמנות המבוקרים, כאשר ברצונם שיסקר את פעילותם האמנותית?
תשובתו של אדגרס במייל לא איחרה להגיע: "לא אסכים לקבל כסף, כרטיס וכו' כדי לסקר משהו. אם אנחנו, כעיתון, סבורים שיש למשהו ערך חדשותי – אנחנו משלמים את הוצאותינו בעצמנו".

מראה עיניים - אמנות מודרנית

הנה עוד צ'מבלו בלבוש דקורטיבי מודרני. את הצ'מבלו הזה, שנבנה על ידי ריינהרד פון נאגל, עיטר הצייר פייר אלשינסקי (Pierre Alechinsky), יליד בלגיה (1927) החי ועובד בצרפת. אחדות מיצירותיו נמצאות בישראל, באוסף מוזיאון ישראל ובאוסף מוזיאון חיפה לאמנות.

סרט לבן

הברונית, אשה צעירה ונמרצת, אוספת את ידיה מן הפסנתר ובקוצר רוח נוזפת בנגן-החליל שמולה, גבר צעיר, אחד מן העובדים בשירות משפחתה. החלילן, שמנסה לעקוב אחר התווים ולשמור על קשר עין עם הפסנתרנית, לא מצליח לעמוד בטמפו אותו בחרה ליצירה שהם מנגנים יחד. לדעתה, היה עליו להתאמן יותר על תפקידו. הוא, בנימה מתנצלת - מתלוננת, משיב לה: "אני לא פרידריך הגדול". "נו טוב" – היא מחזירה – "גם הוא לא יכול היה לנגן זאת, זה שוברט".
סיפורו של "סרט לבן" (מיכאל הנֶקֶה) מתרחש בסמוך לפרוץ מלחמת העולם הראשונה. הוא אינו עוסק במוזיקה, ובמקומה בחיי החברה של אז, אלא במשהו אחר לגמרי - הרוע. הסרט יפה להפליא, שזור רמזים אבל גם בוטה, עדין וקשה כאחד, מרתק, מעורר מחשבה ולא מניח לשכוח אותו גם זמן רב אחרי שהסתיימה הצגתו.
בפרק אחר בסרט מבלים שלושה על יד שפת הנהר: שני נערים תושבי הכפר ובנה של הברונית. הילד מנגן בחלילית, והנערים, שכנראה מתקנאים בו, מנסים להתקין לעצמם חליליות מקנים שצמחו ליד המים. מה שיוצא תחת ידיו של אחד מהם, לא מוציא אלא צליל סדוק, יבש וחד-גוני, שעליבותו מודגשת עוד יותר אל מול המנגינה הפשוטה שעולה מן החלילית הטובה.
שתי התמונות האלו, שהן פחות חשובות - אולי – לעצם הסיפור שבסרט, מתארות בילוי (Zeitvertreib) טיפוסי בחברה המרכז-אירופאית של המאה התשע-עשרה. בין היתר הן הזכירו לי שמוזיקה, ובוודאי הנגינה ברמתה הגבוהה ביותר, היו נחלתם של מעטים, בני האצולה ומשפחות המלוכה, מי שהיו בידיהם נכסים וממון, כאלו שנצברו לא פעם בעבודתם הקשה של בני המעמדות הנמוכים. רק מי שלא נאלץ לעבוד קשה למחייתו יכול היה ללמוד ולנגן מוזיקה....

מראה עיניים - אמנות מודרנית

כלי מקלדת היסטוריים היו לא רק כלי נגינה אלא גם חפצי-חן יוצאי דופן. ערכו הכספי של כלי-הנגינה: עלות החומרים המעולים והיקרים ששימשו לבנייתו, עלות שעות העבודה של האומן, היה שווה לעלות העיצוב של כלי-הנגינה. לפעמים, היה קישוט הכלי חשוב יותר ויקר יותר מכלי-הנגינה עצמו. במיוחד נכון הדבר לגבי צ'מבלי שנבנו בצרפת של המאה השמונה עשרה. הכלים הללו הצטיינו בעושר-מראה וביופי של הגימור: הצבעים החזקים, פסי זהב, הציורים מרהיבי עין שעל תיבת התהודה ובמיוחד על כנף תיבת התהודה, הקלידים והרגליים המגולפים להפליא...
רובם של כלי-המקלדת ההיסטוריים הנבנים כיום (על פי דוגמאות של ששמורות במוזיאונים), זוכה לגימור נאה על פי הסגנון המסורתי. כמובן שהדבר תלוי לא פעם בתקציבו של בעליהם. יחד עם זאת, במקרים נדירים, פונים הבונה והבעלים לאפיקים אחרים ומעדיפים לעשות שימוש באמנות המודרנית, לקישוט ועיטור כלי-הנגינה. כאשר בונה-כלי-המקלדת נכון לשתף פעולה עם אמן מודרני זוכה הצ'מבלו ההיסטורי ללבוש שונה מן הצפוי: מודרני, מפתיע.

ריננהרד פון נאגל (Reinhard von Nagel), מומחה בעל שם עולמי לשחזור ולבניית צ'מבלי היסטוריים ובונה כלי-המקלדת שלי, בנה מספר צ'מבלי כאלה. הנה דוגמא אחת, של צ'מבלו אהוב עלי המיוחד, הן בזכות הצליל הפנטסטי שלו, והן בזכות מראהו.

הצ'מבלו שתמונותיו מוצגות כאן, נבנה על פי מודל צרפתי בן המאה השמונה-עשרה והוא בעל שתי מקלדות. הצ'מבלו צוייר ועוטר בידיו של האמן הצרפתי אוליבייר דברה (Olivier Debré) שחי בין השנים 1920 – 1999. הוא מוצג במוזיאון לאמנויות היפות בעיר טור שבצרפת (Muées des Beaux Art, Tours).