הברונית, אשה צעירה ונמרצת, אוספת את ידיה מן הפסנתר ובקוצר רוח נוזפת בנגן-החליל שמולה, גבר צעיר, אחד מן העובדים בשירות משפחתה. החלילן, שמנסה לעקוב אחר התווים ולשמור על קשר עין עם הפסנתרנית, לא מצליח לעמוד בטמפו אותו בחרה ליצירה שהם מנגנים יחד. לדעתה, היה עליו להתאמן יותר על תפקידו. הוא, בנימה מתנצלת - מתלוננת, משיב לה: "אני לא פרידריך הגדול". "נו טוב" – היא מחזירה – "גם הוא לא יכול היה לנגן זאת, זה שוברט".
סיפורו של "סרט לבן" (מיכאל הנֶקֶה) מתרחש בסמוך לפרוץ מלחמת העולם הראשונה. הוא אינו עוסק במוזיקה, ובמקומה בחיי החברה של אז, אלא במשהו אחר לגמרי - הרוע. הסרט יפה להפליא, שזור רמזים אבל גם בוטה, עדין וקשה כאחד, מרתק, מעורר מחשבה ולא מניח לשכוח אותו גם זמן רב אחרי שהסתיימה הצגתו.
בפרק אחר בסרט מבלים שלושה על יד שפת הנהר: שני נערים תושבי הכפר ובנה של הברונית. הילד מנגן בחלילית, והנערים, שכנראה מתקנאים בו, מנסים להתקין לעצמם חליליות מקנים שצמחו ליד המים. מה שיוצא תחת ידיו של אחד מהם, לא מוציא אלא צליל סדוק, יבש וחד-גוני, שעליבותו מודגשת עוד יותר אל מול המנגינה הפשוטה שעולה מן החלילית הטובה.
שתי התמונות האלו, שהן פחות חשובות - אולי – לעצם הסיפור שבסרט, מתארות בילוי (Zeitvertreib) טיפוסי בחברה המרכז-אירופאית של המאה התשע-עשרה. בין היתר הן הזכירו לי שמוזיקה, ובוודאי הנגינה ברמתה הגבוהה ביותר, היו נחלתם של מעטים, בני האצולה ומשפחות המלוכה, מי שהיו בידיהם נכסים וממון, כאלו שנצברו לא פעם בעבודתם הקשה של בני המעמדות הנמוכים. רק מי שלא נאלץ לעבוד קשה למחייתו יכול היה ללמוד ולנגן מוזיקה....
סיפורו של "סרט לבן" (מיכאל הנֶקֶה) מתרחש בסמוך לפרוץ מלחמת העולם הראשונה. הוא אינו עוסק במוזיקה, ובמקומה בחיי החברה של אז, אלא במשהו אחר לגמרי - הרוע. הסרט יפה להפליא, שזור רמזים אבל גם בוטה, עדין וקשה כאחד, מרתק, מעורר מחשבה ולא מניח לשכוח אותו גם זמן רב אחרי שהסתיימה הצגתו.
בפרק אחר בסרט מבלים שלושה על יד שפת הנהר: שני נערים תושבי הכפר ובנה של הברונית. הילד מנגן בחלילית, והנערים, שכנראה מתקנאים בו, מנסים להתקין לעצמם חליליות מקנים שצמחו ליד המים. מה שיוצא תחת ידיו של אחד מהם, לא מוציא אלא צליל סדוק, יבש וחד-גוני, שעליבותו מודגשת עוד יותר אל מול המנגינה הפשוטה שעולה מן החלילית הטובה.
שתי התמונות האלו, שהן פחות חשובות - אולי – לעצם הסיפור שבסרט, מתארות בילוי (Zeitvertreib) טיפוסי בחברה המרכז-אירופאית של המאה התשע-עשרה. בין היתר הן הזכירו לי שמוזיקה, ובוודאי הנגינה ברמתה הגבוהה ביותר, היו נחלתם של מעטים, בני האצולה ומשפחות המלוכה, מי שהיו בידיהם נכסים וממון, כאלו שנצברו לא פעם בעבודתם הקשה של בני המעמדות הנמוכים. רק מי שלא נאלץ לעבוד קשה למחייתו יכול היה ללמוד ולנגן מוזיקה....
אני גם חשבתי על הדברים האלה כשראיתי את הסרט בצפיה ישירה. אני חושבת שזה מאוד עצוב שרק ילדים עשירים יכלו ללמוד נגינה בזמנו, אבל גם היום אנחנו לא רחוקים מזה. צריך להיות די אמידים כדי לממן כלי נגינה ושיעורי מוזיקה ונגינה.
השבמחק