יום שבת, 12 בנובמבר 2011

פריז. טבע דומם

למוזיאון הלאומי, מוזיאון ה"לובר", אוסף ציורים צפון-אירופאי מן המאות השבע-עשרה והשמונה עשרה. ציור "פלמי", ציור מ"ארצות השפלה". ציורים בכל מיני מידות: ציורים עצומים בגודלם וגם מיניאטורות קטנטנות. פורטרטים, ציורי נוף, תמונות מחיי העיר והכפר, תמונות ממסעות ימיים, ציורי "טבע דומם". הדיוק הרב של העצמים, הגופים, בני-האדם המצוירים, הצבעים החזקים והברורים, הגוונים הרבים, האור והצל. וגם נושאי הציורים: תמונות של זוויות שונות בחיי אנשי הבארוק, אנשים רמי מעלה ופשוטי העם והעניים המרודים, צעירים ומבוגרים, בני אדם בעלי יופי רב ונאשים כעורים. ולבסוף, הפן הפילוסופי: החידות החבויות בציורים והפרשנות האישית שנותן הצייר למוסכמות הדתיות והחברתיות של זמנו. מאד-מאד אהוב עלי האגף הזה בלובר. הלכתי, ביום ראשון הראשון של החודש (שבו הכניסה למוזיאון חופשית), ללובר, לבקר (שוב) את אוסף הציור הצפון-אירופאי.


בציור "טבע דומם" (תרגום לא כל כך מוצלח למונח "still life")  של האמן יאן דאוודיס דה-האם, איש המאה בשבע עשרה, אוסף חפצים. הפרישה של האוסף על גבי הרקע (כמו בהרבה ציורי "טבע דומם" אחרים מן המאה השבע-עשרה) צריכה הסבר. במרכז התמונה "שולחן הפוך" שנותר לאחר סעודה חגיגית. מפת השולחן הלבנה הסתורה משתלשלת לאורך שולי השולחן, למטה. מתחת למפה הבהירה פרושה על השולחן מפת קטיפה ירוקה, המעידה על עושרו של מי שנהנה מן הסעודה. והסעודה, על פי שייריה, הייתה טובה במיוחד: יינות, פירות נדירים, מאפה חגיגי. מן המזון חסר רק מעט, כאילו ליבו של הסועד היה גם במטעמים, אולי היה רגיל בהם, אולי אפילו מאס בהם. אל השולחן נשנעת לאוטה, כשהיא הפוכה. המתבונן בה רואה את תחתית הכלי, זו המוסתרת מן המאזינים בדרך כלל, כי היא צמודה לגופו של המוזיקאי המנגן בכלי. על השולחן, סמוך ללאוטה, שעון כיס, וסרט כחול קשור לו. רחוק מאחורי השולחן – וילון, דומה לוילון של במת תיאטרון, ובנין, שאולי גם הוא – חלק מאיזו שהיא תפאורה..


נעזרתי במדריך הקולי: המשל, אומר המדריך, מכוון להדגיש את הרעיון של היות תענוגות החיים בני-חלוף. ההנאות שבאכילת מטעמים יקרים ובהאזנה למוזיקה הן בנות-חלוף, חייהן קצרים במיוחד. מן הסתם עדיף היה להיות אדם מאופק, המסתפק במעט, שאינו נענה ליצריו.... 
מרחק אולם או שניים מן הציור הזה, ציורים אחדים במעיין "קולאז'", המוקדשים למוזיקה. הנגן, מנגן בגיטרה או בלאוטה, הוא לץ או ליצן, או דון-ז'ואן, או אולי כל אלו יחד, והוא מנגן באוזניה של אישה צעירה ויפה. אולי זו מישהי שהוא מנסה לפתות, או מישהי שיופיה וחושניותה הם כלי-עבודתה...



כך או כך, נדמה שהמוזיקה (ואתה המוזיקאים) לא נהנו משם טוב במיוחד אצל אלו שראו עצמם בעלי-המוסר, בצפון-אירופה, לכל הפחות. מעמדם היה נמוך, אולי אפילו נוהל נגדם מאבק, על רקע אמונתי-דתי.

מזג האוויר הקר של נובמבר מקשה מאד על היונים בפריז. הן מושיבות את עצמן על השבכה המכסה את פתח-האוורור של המטרו, ונהנות מהאוויר החם.יונה שמנסה להתרחק מהאזור הזה עלולה לקפוא למוות בקור, וכבר ישנן לא מעט גוויות קטנות מתחת לעלים החומים, היבשים.


גם בני האדם ממעטים להסתובב בחוץ כאשר נעשה קר. הקהל לא מתרשם מן השם הרע שיצא למוזיקה בתקופת הבארוק ואולמות הקונצרטים המגישים מוזיקה מוקדמת - מתמלאים.
אֵרוֶוה ניקֶה, מייסד ומנצח ההרכב המוזיקלי המצוין (הרכב כלי ומקהלה) "קונסר ספיריטואל", ניצח השבוע על "מלכת הפיות" מאת פרסל, עם צוות סולנים מצויין. האופרה, שעתיים וחצי אורכה, מבוססת על חלום ליל קיץ מאת שייקספיר.
ניקה הוא נגן, מנצח, מוזיקולוג. באמצעות שפת גוף עשירה הוא סוחף את נגני וזמרי ההרכב מפרק לפרק, אבל נסוג, ממש, צעד לאחור, ומניח לנגנים המלווים את הרצ'יטטיב, להיענות לקו הקולי. זמרות הסופרן היו עמנואל דה נגרי וסופי קרתוייזר, והזמרים – זמר הבריטון כריסטופר פורבס, זמר הטנור אמיליו גונזלס טורו וזמר הקונטר-טנור סיריל אוביטי, כולם זמרים מצוינים שמופיעים הן באופרה ה"קלאסית", רפרטואר המאה התשע-עשרה והעשרים, והן בהפקות ה"ביצוע ההיסטורי" של מוזיקה מוקדמת. 
באופרטוריום הלובר, כנסיה קטנה ברחוב סט אונורה, הסמוכה ללובר, ניצח – למחרת – פיליפ ארווגה על הקולגיום הווקאלי של גנט, ההרכב הקולי שלו, בהרכב מצומצם, ביצירתו של המלחין הספרדי תומס לואיס דה ויקטוריה (1548 – 1611) "מיסת רקוויאם" (Officium Defunctorum).
ארווגה הוא היפוכו של ניקה. עצור ומופנם, תנועותיו מועטות. קבוצת הזמרים כללה שתי זמרות סופרן ראשון, שתיים – ששרו את קו הסופרן השני, שני זמרי קונטרה טנור, שלושה זמרי טנור, ארבעה בעלי קולות נמוכים שהמנעד שלהם משתנה, ובהתאם לכך משתנה מספר השרים את הקו הנמוך.
המקהלה הקטנה שרה היטב. הקולות חמים אך נטולי "ויברטו". הכול עשוי כל כך יפה: תחילת הצליל, סיומו, הקו המוזיקלי של כל משפט ומשפט, הדינמיקה של התנועה מן הנינוח אל המתוח וחזרה אל הנינוח. אני מוקסמת מניקיונה של הזימרה, מהמרווחים המושלמים, מהקו הריתמי המוקפד. וגם מן המאזינים, אלה שגדשו את הכנסייה הקטנה, והקשיבו ליצירה המורכבת מבלי להשתעל ולהתעטש... וגם ביקשו, וקיבלו, הדרן. ועוד הדרן אחד. ועוד אחד.
אילו היה הדבר תלוי בנו, הקהל, הייתה רשימת ההדרנים ארוכה עוד יותר...  

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה